קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אני חושב שזו זכות גדולה לכנסת הזאת שאנחנו מעבירים את החוק הזה היום. לא על הרבה חוקים, אדוני היושב-ראש, אפשר לומר שמנסים להעביר אותם 20 שנה. 20 שנה הכנסת מנסה להעביר את החוק הזה. הייתי יכול להקריא עכשיו רשימה של חברי כנסת מכל המפלגות שהציעו את החוק הזה בעבר.
היום עומד מולנו החוק, והמציע הראשון הוא חבר הכנסת גפני, ויש חברי כנסת אחרים שמצטרפים; גם לי בעצמי יש הצעת חוק פרטית בנושא הזה, שעוסקת בנושא הזה, ולדעתי גם לאבי, גם לך יש חוק בנושא הזה. רבים הגישו. רבים הגישו.
ואם אני מסתכל היסטורית על המגישים, כמעט מכל סיעה, בוודאי מסיעות הקואליציה ולמעשה גם חלק מהאנשים שהיום הם באופוזיציה. פעם כשהיה אכפת להם מזכויות אדם ומזהותה היהודית של מדינת ישראל, גם הם הציעו הצעת חוק שכזו.
אנחנו מדברים על תיקון של עוול של הרבה מאוד מאוד שנים. ואני יכול להגיד לך, אדוני היושב-ראש ואדוני השר – אני יכול להגיד לך שבמסגרת העבודה על הצעת החוק הזאת נחשפתי למשהו מדהים. הצעת החוק הזאת, בנוגע לחוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), הצעת החוק הזאת אומרת שבתי דין יוכלו לדון, בהסכמת הצדדים, כבוררים. הצעה שאין פשוטה ממנה, אין טריוויאלית ממנה. היא הייתה צריכה להיות מוסכמת על כולם, כי אין דבר - -
- - שהוא יותר – כשאמרנו את זה בדיון הוועדה היו כאלו שהזדעקו – אין דבר יותר ליברלי מזה, לתת לשני מבוגרים לחתום, להגיד: אנחנו רוצים לדון בהסכמה בסוגיה, בסכסוך שבינינו, לפי דין תורה. מה הסכנה? מה החשש?
אגב, להבדיל או לא להבדיל, אם רוצים ללכת לבית דין שרעי, גם חל הדין, כי זה באמת חוק ליברלי.
אדוני היושב-ראש, זה נורא נורא מפריע לי - - -
אבל מה שמדהים זה, מה שמדהים זה שכל החוק הזה בא לעולם בגלל בג"ץ. אז אני רוצה קודם כול להגיד תודה לשופטי בג"ץ שזיכו אותי במצווה הגדולה. מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל בא מתוך בג"ץ; בג"ץ סימה אמיר, משנת 2006, כאמור 20 שנה, שבא ואמר: בתי הדין הרבניים של מדינת ישראל לא יכולים לדון כבוררים. זה פרקטיקה שהם עושים מאז קום המדינה, מ-1948 הם עושים את זה - - -
לא. לא. אין להם הסמכה מפורשת בחוק וצריך הסמכה מפורשת בחוק. אני באמת אשמח אם יום אחד מישהו יראה לי איפה ההסמכה המפורשת של בג"ץ לדון בתוקפם של חוקי-יסוד. איפה ההסמכה המפורשת? אני שמעתי כלל שכל גוף משפטי במדינת ישראל צריך שתהיה לו הסמכה מפורשת בחוק לדון בדברים. איפה ההסמכה המפורשת של בג"ץ לדון בתוקפם של חוקי-יסוד? אין. זה מפריע להם? לא. אבל בתי דין – לא, זה לא מפורש מספיק, הסמכות לא ברורה.
במסגרת הדיונים בוועדה, וזה הדבר הכי מדהים, הייתה לנו איזה סוגיה צדדית כזאת על דיני הבוררות. אמרנו: מה קורה, מה הרציונל, למה צריך אישור פסק בורר. וברוך השם, ביטלנו את זה. ואחרי שבית הדין נותן פסק דין לא יהיה צריך ללכת לבית משפט לאשר את פסק הבורר. זה לא מכבודו של בית הדין שילך אחר כך לאישור פסק דין שניתן בבית הדין הרבני הגדול, ילך לאישור בבית משפט שלום. זה לא הגיוני.
אז בדקנו מה המקור בחוק הבוררות, שצריך בכלל אישור של פסק דין של בורר, למה קבעו את זה. ואני חייב לומר לך, אדוני השר, אני חייב לומר לך, אדוני היושב-ראש, והאמת היא, גם גברתי היועצת המשפטית לכנסת: הייתי בהלם מוחלט, הלם מוחלט. יושב היועץ המשפטי לממשלה בוועדת הכנסת שדנה בחוק הבוררות, נציגו יושב שם, ומה הדוגמאות שלו לדיני בוררות? כל הדוגמאות בדיון. על מה הוא מדבר? חוק הבוררות מ-1960. על מה הוא מדבר? נניח שאנשים הולכים לבית הדין הרבני או לבית הדין השרעי ודנים כבוררים. זה כל הדוגמאות. זה הוועדה שדנה ועסקה בנושא. כולם מדברים על המקרה הזה. מסתבר שאין סמכות. אף אחד לא ידע שאין סמכות. הוועדה המקצועית שדנה בנושא לא ידעה שאין סמכות, היועץ המשפטי לממשלה לא ידע שאין סמכות, בתי הדין לא ידעו שאין סמכות, בתי המשפט לא ידעו שאין סמכות, עד שקמתי סימה אמיר, שקמתי אם בישראל, לא ידעו שאין סמכות. אני עדיין מחפש – אני אומר לך, ואני אחפש את זה – את מקור הסמכות של בג"ץ לדון במינויים. יש לו סמכות, בסדר. יש לו סמכות לדון בחוקים, בסדר. יש לו סמכות לדון בחוקי-היסוד, בלי מקור בחוק. הכול בלי מקור, אבל מה שהיה ברור לכולם, כולל כולם, נגנב מבתי הדין בשנת 2006 על ידי בג"ץ.
מה שאנחנו עושים היום, וצריך להגיד: הינני מוכן ומזומן לשם ייחוד קודשא בריך הוא לקיים מצוות "והשיב את הגזלה". אנחנו היום משיבים את הגזלה שבג"ץ גזל מבתי הדין, מזהותה היהודית של המדינה. אנחנו היום מחזירים עטרה ליושנה בסגנון ועדת החוקה.
ולכן אנחנו מעבירים את החוק החשוב הזה. יבורכו כל העוסקים במלאכה החשובה הזאת של העברת החוק.
ואני רוצה לומר, אני רוצה לומר עוד שני דברים בהקשר הזה: כמות המכשולים שהוערמה על החוק הזה לאורך השנים לא מוסברת. אני לא מצליח להבין איך אפשר שבמדינת ישראל של היום, ובכלל בעולם המערבי – מסתבר, יש מונח כזה שנקרא "שני בגירים בהסכמה", שני בגירים בהסכמה יכולים לעשות כל תועבה; יכולים לקבל כל החלטה ביניהם. אנחנו מאמינים בחירות קיצונית של הפרט. שני בגירים בהסכמה יכולים לעשות הכול. רק מה אסור להם לעשות? להסכים ללכת לדון בדין תורה. את זה אסור לתת להם להסכים. אם הם יסכימו לעשות את זה, שמיים ייפלו לארץ. אני לא מצליח להבין איך אנשים שמספרים לעצמם שהמאבק הוא מאבק ליברלי באים ומעיזים לדבר נגד החוק הזה. הוא חוק של חירות הפרט, הוא חוק של זהות יהודית, הוא חוק - - -
למען הסדר הטוב, וכדי להסיר כל מיני חששות, הכנסנו בחוק כל מיני עניינים שהם לא ייחשבו עניין אזרחי, כדי שלא יהיו ספקות. אז כמובן שבעניינים פליליים ועניינים מינהליים הם לא יכולים לדון. הוצאנו מתוך החוק את הנושאים של המדינה והרשות המקומית, כדי שלא יהיו ספקות וחששות והפעלת לחצים על פקידי ציבור. הוצאנו, וזה דבר מאוד מאוד משמעותי. אחד מהשקרים הגדולים שהפיצו על הצעת החוק הזאת, אמרו: תבוא אישה להתגרש בבית דין, ובית הדין יפעיל עליה לחץ לחתום ולהסכים לדברים אחרים. הוצאנו את זה. אמרנו שאם מדובר בין בני זוג – לא. בני זוג לא יכולים ללכת לבית הדין, גם לא בני זוג לשעבר, לא יכולים ללכת לבית הדין הרבני כדי להסיר גם לזות שפתיים מהאירוע הזה. קבענו שבנושאים שבהם בית הדין יכול לרכוש לעצמו סמכות בהסכמה, סמכות שיפוט – גם שם זה לא יחול. ולכן כל הטענה של הפגיעה בנשים פשוט מופרכת, פשוט מופרכת. והוצאנו גם נושאים בדיני עבודה שלא יכולים לשמש נושאים לבוררות, אלא כדי שלא תהיה טענה שמתנים פה על משפט עבודה קוגנטי ומשתמשים ומפעילים כוח על עובדים שמפעילים עליהם לחץ להסכים או לא להסכים. ראיתי סרטונים שרצים ברשת, פשוט פייק אחרי פייק, אחרי פייק, אחרי פייק, על החוק הזה. זה מראה שהמאבק כאן הוא לא מאבק לא על חירות הפרט ולא על ליברליזם ולא על דמוקרטיה – יש פה מאבק נגד זהותה היהודית של מדינת ישראל.
אפילו עשינו עוד צעד. באו ואמרו: יכול להיות מצב שבן אדם, כשהוא חתם איזה הסכם שכירות או הסכם עבודה, הכניס בהסכם שהוא ידון לפי הדין הדתי בבוררות בבית דין רבני – ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, לפעמים זמנים משתנים; יכול להיות שבינתיים הוא המיר את דתו או עזב את הדת, והוא לא רוצה היום לדון, אולי יגררו אותו עכשיו לדון בבית דין רבני? אז למרות שאם הוא כתב בהסכם הזה שזה יחול לפי הדין הבורמזי והולך לבוררות בבורמה, זה כן יחול. אבל אמרנו בכל זאת, אנחנו מאמינים גדולים מאוד בחופש הפרט במדינת ישראל, אם בן אדם לא רוצה, לא נכריח אותו. לכן קבענו שצריך לתת הסכמה מחודשת כשניגשים לבית הדין לסכסוך – הסכמות ישנות לא עוזרות, צריך לתת הסכמה חדשה – כדי לבוא ולהסביר שאנחנו, מה אנחנו מעוניינים פה? אנחנו מעוניינים פה לזקק את הרצון של אנשים לחיות במדינה יהודית ושבית הדין הרבני של המדינה היהודית ייתן להם סעד ומענה.
אז אמרנו שזה יהיה רק בהסכמה. העלו עוד חששות מופרכים, התחילו להגיד: עכשיו תדעו לכם, בן אדם יקבל מכתב עם סמל המדינה שכתוב בו שמישהו מזמין אותו לדיון, מייד, כמובן, כמו שכולנו מקבלים מכתב עם סמל המדינה – יצא לך לקבל מכתב עם סמל המדינה? נכון שמייד, אדוני היושב-ראש, התחילו לרעוד לך הידיים, אתה מתחיל לפחד. ככה היו הטענות שהעלו בוועדה, אני לא צוחק איתך. בן אדם יקבל מכתב עם סמל המדינה וממילא יסוד ההסכמה שלו ייעלם, כי הוא כל כך מפחד שהוא מקבל מסמך עם סמל המדינה. עכשיו, כמובן שזה לא הפריע ליועצת המשפטית לממשלה, שהעלתה את הטענה המופרכת הזאת. היא לא נקטה גרם של הליך לפי חוק כנגד ועדת החקירה האזרחית שהשתמשה בסמל המדינה לשלוח לאנשים זימונים לעדות לפני ועדת חקירה – למרות שיש חוק, זה היה עבירה פלילית. לא נקטה הליך, לא בדקה את זה בכלל, כי שימוש בסמל המדינה הוא מפחיד רק אם בתי דין עושים בו שימוש. אם עושה בו שימוש גוף שמקים את עצמו בוועדת חקירה אזרחית, זה לא מפחיד. אז זה לא מפחיד, למרות שזו עבירה פלילית.
אמרנו, כתבנו במפורש בטופס הזה שזה טופס שרק מודיע שפתחו הליך, ואתה לא חייב להשתתף, וזכותך, ואף אחד לא יכפה עליך ושום נזק לא ייגרם לך אם תגיד שאתה לא רוצה. זה כתוב במסמך, נוסח המכתב הזה מופיע בתוספת לחוק כדי שאף אחד לא יחשוב שאולי מופעל איזשהו לחץ בלתי כשר. אז זה כתוב ומוסדר. וגם אחרי זה כתוב שיבוא בית הדין, ויברר עוד פעם. כשהצדדים מגיעים לדיון הראשון הוא יוודא איתם שהם מסכימים מרצון ובאופן חופשי, ושאף אחד לא כפה עליהם. עוד פעם, ועוד חגורה ועוד שלייקס. היית חושב, אדוני היושב-ראש, שאחרי כל הדבר הזה יגידו: אוקיי, בסדר, טוב, אז אולי אנחנו לא היינו מחוקקים את החוק הזה. אבל מה הבעיה בחוק הזה? איזה זעם, איזה פיליבסטר בוועדה, שמונה שעות דיבורים הם רוצים לדבר בזמן מלחמה נגד החוק הזה. אני אומר, איבדו את הצפון. מתנגדים לכל - - -
מתנגדים לכל מה שיש לו ריח של זהות יהודית. מתנגדים רק בגלל שיש לו ריח של זהות יהודית. איבדו את הצפון לחלוטין.
ועכשיו, כל הקביעות הללו – ואני שמח שבאמת ברגע האחרון הצלחנו להיענות גם לבקשות שהגיעו מכיוונם של הנהלת בתי הדין ושל הדיינים במדינת ישראל, להוציא את האירוע שצריך אישור של פסק הבורר בנוסף בבית משפט. זה באמת דבר מיותר כאשר מדובר בגוף שיפוטי שפסקי הדין שלו בנושא מזונות עוברים ישר להוצאה לפועל. פסקי הדין שלו, בכל נושא שבסמכותו – ההוצאה לפועל יודעת לזהות אם זה יצא באמת או לא. אז מה הצורך ללכת לקחת את זה לבית משפט שלום שיאשר – שמה? שהבוררות התקיימה כדין? כאשר מדובר בגוף שהוא גם מפוקח, גם יש לו ייעוץ משפטי, גם יש לו עורך דין.
אדוני היושב-ראש, להצעת החוק הוגשו הסתייגויות ובקשות רשות דיבור. אני מבקש מהכנסת לדחות את ההסתייגויות, לאשר את הצעת החוק בקריאות השנייה והשלישית, בנוסח שאישרה הוועדה. ואני רוצה – מן הסתם עוד יהיה לי לסיכום, אבל אני רוצה להודות לכל העוסקים במלאכה החשובה על החוק הזה. אני אתן את התודות בסוף, בעזרת השם. אבל אני שמח מאוד שזכיתי, אחרי 20 שנה של ניסיונות חקיקה בלתי פוסקים בכנסת – כבר עברו והייתה קריאה טרומית ונתקע וחזר, 20 שנה מנסים לחוקק את החוק הזה. אני שמח שהתמניתי להיות יושב-ראש ועדת החוקה, להביא את המלאכה החשובה הזאת לידי גמר. ואני מקווה שבעזרת השם עוד היום נוכל לברך על המוגמר ולהעביר את החוק הזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
1,795 מילים של שמחה רוטמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.