קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כיסאות חברי הכנסת הנטושים, היום אני דווקא רוצה לדבר על המציאות, המציאות המדאיגה, המציאות שפעם אחת כבר התפוצצה לנו בפנים, והחשש שזה עלול לקרות שוב. זו מציאות שמצטלמת, זו מציאות שמתועדת, מציאות שכולנו יכולים לראות בעיניים, רק אם נרצה.
אמש שודרה בערוץ 11 כתבתו של העיתונאי אלון שרביט. זו הייתה כתבה שלא מותירה שום ספק. חמאס חזר איתן, מנהל יופי את הגזרה בעזה. שמו לו קו, קו צהוב, הוא לא יכול להתקרב לקו הצהוב כי בקו הצהוב יש את החיילים האלופים שלנו, את הלוחמים שלנו, שמסכנים את נפשם וגופם.
אבל רק שתדעו, ואני אומרת לכל אזרחי מדינת ישראל – אנחנו יודעים שיש המון זירות, אנחנו במלחמה הכי צודקת שבעולם, אבל החשש ממשיך לגבור, כי כשהיום אני צופה ומתחיל להסתמן שיהיה איזה הסדר – איזה יופי, איך אני רואה את מה שעברנו ב-7 באוקטובר חוזר. אני לא רוצה להפחיד, חלילה, אזרחי מדינת ישראל, ממש לא, אבל אני מרגישה שיש לי צורך להתריע. אני ממש ממליצה לכולם לראות את הכתבה. זה לא תרחיש, זה לא סתם עוד תרחיש עתידי. אני מדברת על מה שקורה עכשיו, על תמונות, סרטונים שעלו מהימים האחרונים. אנחנו רואים משאיות נכנסות לעזה, משאיות של אוכל, ומי מעליהן? כמובן, אנשי חמאס, עטורים בסרט שלהם, עם נשק – אני בעל הבית – עם נשק חם, חלקם גם עם אמצעים אחרים. הם כבר לא מסתתרים, הם לא מתביישים, אולי הם גם לא מפחדים. הם פועלים בגלוי, וזה צריך להטריד אותנו.
אתם יודעים מה מפחיד יותר? שכשבסרטונים ראינו את השיירות של האוכל שנכנס של החמאס, אז ראינו גם כמה רכבים של האו"ם עם הכיתוב שלהם – כאילו לא היה 7 באוקטובר, לא נרצחו אנשים, אין עדיין אנשים מחוץ לבתים שלהם, אנשים לא פוסט-טראומתיים – כלום, לא היה שם כלום. היה 7 באוקטובר, נטבחו, נרצחו, חיילים שלנו נפלו – והם, איזה יופי, החמאס המורתע ככל הנראה עדיין משמש כנכס.
החמאס לא מכריז שהוא חזר. חברים, בשקט בשקט בעקביות, תוך ניצול המצב, הוא שם. אנחנו עסוקים באיראן, אנחנו עסוקים בכל זירה. אני גם יודעת שיש גדודים וחיילים מצוינים שיושבים שם, עד הגדר, הקו הצהוב. אני רוצה לשאול אתכם, חבריי: יש 30,000–40,000 מחבלים שהיה אפשר לראות אותם, והם לא הסתתרו, אפשר היה לראות אותם בלוויה של מחבל שהצבא הרג; כשהם יחליטו לבוא לקו הצהוב הזה – והחיילים שלנו אחלה, הטייסים שלנו מצוינים – מישהו מעלה על דעתו שלא עלול להיות איזה אסון? אותם חלאות שב-7 באוקטובר מצאו דרכים נקיות, נכנסו, עשו מה שעולה על דעתם, מה שעולה.
עמדה פה חברתי יסמין וסיפרה את אחד הסיפורים הכואבים. אני לא אמשיך ואספר את סיפורי האישי. אני יודעת דבר אחד: הבת שלי, הנכדים שלי והחתן שלי צריכים לחזור באוגוסט לקיבוץ כפר עזה, ואני אומרת לעצמי, כמה מטרים כבר יש בינם לבין הקו הצהוב הזה? מי מבטיח לנו שלא יקרה אותו אסון? האם אותו נס יקרה פעמיים? האם אנחנו בטוחים?
אני מסתכלת על הלוויה של המחבל – אלפים אחריו, עם הנשקים. תעלו למעלה עם מסוק, תורידו את הדבר הזה. אני לא מצליחה להבין על מי אנחנו שומרים. חברים, זה לא אזרחים, הם מסתובבים עם נשקים. הם נמצאים בכל מקום. ואנחנו, עם הסגולה, העם המנצח, עם המודיעין הכי טוב שבעולם – בסוף אם לא נדע לכתוש אותם, הם יכתשו אותנו. הם לא ינצחו, אבל יהיו לנו אבדות, וכבר חווינו. אנחנו עדיין לא מצליחים להתאושש ממה שקורה. ואני מאוד מאוד מוטרדת. הם מנהלים את הסדר הציבורי שם בעזה, הם אפילו לוקחים כסף. מה שהדאיג אותי במיוחד זה שהם אפילו לא צריכים יותר את הכסף הקטרי. אז גם עכשיו, כשאנחנו מנסים לעצור את העורק הכלכלי, יש פה איזו התחמשות מטרידה, שאפילו לא צריכה כסף – כי היא ממשיכה לקבל משאיות של אוכל. ואני שואלת, מה השיקול? באמת, מה השיקול? ואם כבר משאית של אוכל, קיבינימט, למה אתם לא מורידים את החמאסניק שיושב על המשאית של האוכל? הרי זה ברור שהאוכל הזה לא הולך לאזרחים, וכשהוא הולך לאזרחים, הם צריכים לשלם. אז יתכבדו אותם אזרחים ויהיו חלק מהמלחמה במה שקורה שם. כי אנחנו נמצא את עצמנו באותה חזית.
אני רוצה להבהיר: מי שחי בשדרות, מי שחי בעוטף ומי שחווה, אנחנו לא צריכים פרשנים שיסבירו לנו מה קורה. אני יכולה לספר לכם מהבית הפרטי שלנו, שלי, שאנחנו עדיין שומעים הדי פיצוצים. אין ספק שהצבא והלוחמים הנהדרים שלנו – שאין לי, חלילה, ביקורת עליהם – מתמודדים ומנסים למגר את מה שקורה. אבל זה מטריד אותי שאחרי כמעט שנתיים, שלוש עוד מעט, אנחנו עוד מתמודדים איתם, ולא רק שמתמודדים – הם מתרבים, שאלוהים ישמור.
אחרי 7 באוקטובר אפשר לראות את אותם דפוסי התנהגות שקצת פספסנו. באמת, קצת פספסנו: הם מתחמשים, הם מתנהלים, עושים הכול כמו שהם היו רגילים, לא הורידו להם לא את נסראללה ולא את סנוואר, הכול ממשיך כאילו כלום לא קרה. הם גובים מיסים, הם לוקחים עמלות, הם מתעללים במי שיצא נגדם. ואנחנו – הקו הצהוב. הקו הצהוב, מבחינתי תעשו עוד קו, שיהיה קו אדום. תרחיקו אותם כמה שאפשר מהאזור שלנו. שילמנו מחיר כבד מנשוא. אנחנו לא מתכוונים להמשיך לשלם את זה, אבל אנחנו גם לא מתכוונים ללכת לשום מקום.
תגידו לי מתי הזמן מפסיק. אני לא רואה את השעון מפה, הוא רחוק.
על כל פנים, חבריי חברי הכנסת, כשארגון טרור הופך להיות מקור לפרנסה; כשהוא מעסיק 30,000 חמושים – חברים, 30,000 חמושים – הוא מפרנס אותם. אותם 30,000, טעמנו את טעמם המר, את האכזריות שאי-אפשר לתאר. זה לא רק איום ביטחוני, יש שם שליטה אזרחית. מדינת ישראל נמצאת היום במספר חזיתות – בלבנון, באיראן, ביהודה ושומרון – והשאלה הקשה היא האם אנחנו מאפשרים, בזמן שאנחנו עסוקים במקומות אחרים. קחו בחשבון שנבנה איום חדש: חמאס ממשיך לעבוד, מגייס פעילים, משלם משכורות, משקם תשתיות. הוא מחכה לרגע הבא. הוא לא עושה ברעש, אלא בשקט.
ואני עומדת כאן, באמת, ואני מרגישה צורך להתרות. כי אחרי הכתבה הזו, אם עד היום בקושי ישנתי, עכשיו אני כמעט לא ישנה. זה מדיר שינה מעיניי לחשוב שהיקרים לנו מכול יחזרו לבתים שלהם, לקיבוצים, האמיצים האלה שאוהבים את הבית. הנכדה שלי אמרה: אני מתה על החדר שלי, סבתא – כי שיפצו להם את הבית, היא קיבלה חדר חדש. ואני חושבת לעצמי, אבוי לי, מה שהיא ראתה באותם שבילים של הבית, את גופות המחבלים. כי כשהוציאו אותם מהבית במוצאי שבת כמעט ב-1:00 הם עלו על ההאמר והם ראו גופות, והם ראו חיילים שבאו לעזור להם. ובתי הגדולה, עיוורת מלידה, הריחה עשן ודם. ואני עומדת כאן – אנחנו לא ניתן לזה לקרות, אנחנו נציל את העם הזה. ואני גם קוראת לממשלת ישראל, לגורמי הביטחון: אני בטוחה שאתם רואים מה קורה שם. בבקשה, תילחמו להסיר את האיום הזה מעלינו. עם ישראל חי, אנחנו פה כדי להישאר, שלא תהיה אשליה לאף אחד. תודה רבה.
1,055 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.