הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, תראה, הקואליציה הביאה אותנו למצב כל כך אבסורדי שלפעמים אני מדמיינת כאילו אנחנו בבית האח הגדול; כאילו 10 מיליון אזרחי ישראל עכשיו צופים במה שנעשה בכנסת במשך שמונה שעות ושואלים את עצמם: מה עובר עליהם? זה נראה לכם שפוי שבזמן מלחמה הקואליציה מחוקקת חוק הרחבת סמכויות לרבנים? זה סדר העדיפות שצריך להכתיב את הקצב עכשיו, במלחמה רב-זירתית?

הקואליציה שוב לא מפספסת שום הזדמנות לפספס ובוחרת בעצמה על חשבון הציבור. הממשלה שוב בוחרת לעסוק בפוליטיקה זולה במקום לרדת לשטח, להבין שמה שצריך לעשות עכשיו זה לקיים דיון חירום על מיגון הצפון; תושבי הצפון רצים בממוצע כל 22 שעות למקלטים כי אין להם ממ"דים תקניים והם לא מספיקים להגיע.

כל 22 דקות. מה אמרתי? 22 שעות. אמן. אז במקום לפרסם מתווה פיצויים לעסקים שנמצאים בחוסר ודאות מוחלט כבר למעלה משלושה שבועות, או למצוא פתרון לילדי ישראל שהשגרה שלהם פשוט נעצרה מלכת – וכל מי שיש לו ילדים יודע את זה; הם לא ממש לומדים, והם לא ממש לומדים כבר שש שנים, מתקופת הקורונה, משנת 2020 – אז עכשיו, עכשיו, זה הזמן לקדם חוק שהוא פשוט סוג של אתנן פוליטי למפלגות החרדיות, חוק הבוררות בבתי הדין הרבניים.

חוק הבוררות הזה הוא עוד מאותו דבר שהקואליציה מקדמת, חוק שעוסק בשלושת הכ"פים. במקרה הזה יותר כוח, יותר כוח לבתי דין רבניים. עסוקים בלמסד כאן מדינה בתוך מדינה, ויוצרים פשוט מערכת משפט מקבילה שרשאית לדון ולפסוק בכל סכסוך לפי בית הדין הרבני. זה תקדים שאין לו אח ורע באף מדינה דמוקרטית; מערכת דין מקבילה שפועלת על בסיס חוקי הדת ולא לוקחת בחשבון את המחויבות לזכויות יסוד במדינת ישראל, לזכויות אדם חוקתיות.

וכשאני שואלת את עצמי: מי הנפגע העיקרי? אז עוד פעם, עוד פעם, החוק הזה יפגע בראש ובראשונה בנשים. המשמעות היא שבתי הדין הרבניים יוכלו להפר זכויות יסוד, לפגוע בזכויות הפרט, ולא תהיה אף בקרה של מערכת בתי הדין האזרחי על מה שייפסק באותם בתי דין רבניים. ברור לחלוטין שלא מדובר בחוק שנועד לשרת את הציבור, אלא לשרת את הקואליציה. זה לא חוק שיחזק את מדינת ישראל, אלא חוק שישביע את רצונן של המפלגות החרדיות. זה חוק ציני שהממשלה מקדמת על חשבון אזרחי ישראל ורק למען ההישרדות של הממשלה. זה פשוט הפרטה של מערכת המשפט ויצירת שתי מערכות דין במדינת ישראל.

ובכן, למי שלא יודע, במדינה דמוקרטית אמורה להיות מערכת משפט אחת. בבתי הדין הרבניים כולנו יודעים שאין דייניות לדוגמה, ובכך החוק יעמיק את האפליה ואת הדרת הנשים. שוב מי שיחליט על נשים יהיו גברים, ובמקרה הזה תמיד גברים יחליטו על נשים. כך מנציחים את האפליה ומעמיקים את הפערים בחברה הישראלית. הרחבת הסמכויות בבתי הדין הרבניים עומדת בניגוד לשוויון שהוא ערך יסוד בכל דמוקרטיה.

ולגבי העיתוי שאנחנו מחוקקים את החוק הזה, העיתוי לא פחות חמור מהחוק. המהות בהחלט זועקת לשמיים, אבל העיתוי – בזמן שלוחמי צה"ל והמילואימניקים, הגיבורים שלנו, שנלחמים באיראן, בלבנון, בעזה, בזמן שהציבור נאנק ומשווע ליציבות ולאחדות, הממשלה בוחרת לקדם חקיקה מפלגת, שמעמיקה את השסע. אבל החוק הזה לא עומד בפני עצמו – הוא מגיע כספתח לתקציב מדינה רשלני שבו מעבירים 6 מיליארד שקלים כספים קואליציוניים גם כדי לשמור על שלמות הקואליציה.

ובכן, אני אחזור למה שפתחתי איתו: לתושבי הצפון חסרים מיליונים למיגון תקני, אבל הקואליציה עסוקה בעצמה. תסבירו לי – אני שואלת את עצמי ואני שואלת את חברי הקואליציה, חלקם היו ויצאו – איך אתם ישנים בלילה? איך יכול להיות שאזרחי ישראל, שעכשיו נאנקים במשך שלושה שבועות, עוד מעט ארבעה, זזים הצידה, ואנחנו עוסקים פה בחוק הרחבת סמכויות לבתי דין רבניים? איך אפשר להכיל את האבסורד הזה?

במקום לקחת אחריות ולנהוג במנהיגות, ההנהגה שלנו מונעת מאינטרסים פוליטיים ציניים בשעת מלחמה. ממשלת 7 באוקטובר מפרקת את הסטטוס קוו, פוגעת בשוויון, מערערת את אמון הציבור ומערערת את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. ובכן, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה חקיקה מפלגת בזמן מלחמה, היא לא יכולה להרשות לעצמה מערכת משפט כפולה, והיא לא יכולה להרשות לעצמה הנהגה שמעדיפה פוליטיקה זולה על חשבון אחדות.

ואני אומרת, באמת – כחברת ועדת חוץ וביטחון, קודם כול שואלת את עצמי: מה יגידו אנשי המילואים, אותם אנשי המילואים שדנו כבר על המתווה עבורם. אמרנו, תהיה להם בשורה. בשנת 2026 נעבור למתווה מילואים מוגבל. היקף המילואים שיעשה איש מילואים לוחם יהיה 60 יום, אבל כל המתווה הזה פשוט הושלך לצד, הפך להיות לא רלוונטי ברגע, בשנייה, שיצאנו לשאגת הארי? והמילואימניקים עומדים מאחורי החוזה שלהם לטובת מדינת ישראל, ואיך שקוראים להם, הם מגיעים, הם מתייצבים. הם לא שואלים שאלות, הם לא שואלים איפה 60 הימים שלי. הם יודעים שהם יעשו 100 ימים, ו-110 ימים, ואפילו יותר, כי עכשיו יש מערכה שמתפתחת גם בלבנון. אבל למה המדינה לא יכולה לעמוד באופן כן מאחורי אנשי מילואים ולא לחוקק חקיקה מפלגת בזמן שהם נלחמים בים, ביבשה, באוויר? למה? למה אנחנו מגיעים למצב כזה?

ואני אומרת, עדיין לא מאוחר לא לעשות את כל הדברים המפלגים שאתם עושים; להחליט שעכשיו שמים בצד את כל החקיקה המפלגת ועוסקים באמת באחדות העם; להחליט ששמים את זה בצד ומסתכלים באמת, מנסים למצוא פתרונות לאנשי מילואים, לאותם אלה שמזומנים כבר בפעם השביעית; להחליט שלא עוסקים בחקיקה מטורללת; שלא עוסקים בפיצול יועמ"שית; שלא עוסקים בהרחבת סמכויות לבתי דין רבניים; שבאמת מתעסקים בצורכי הציבור. איך זה יכול להיות? אני חושבת שאתם הקואליציה היחידה שמעיזה בשעת מלחמה להחליט החלטות מפלגות מהסוג הזה.

ואני אומרת לכם, זה פשוט דבר שבשעת מלחמה – במלחמות בשנים קודמות, כשהיו פה ממשלות אחרות וכנסות אחרות – היה סוג של קונסנזוס, קונסנזוס, מחויבות דו צדדית, חוזה דו-צדדי בין קואליציה לאופוזיציה שבשעת מלחמה מזיזים הכול לצד ועוסקים רק בדברים שמשרתים את המלחמה ומשרתים את מדינת ישראל.

אבל אין ערך שאתם לא שחטתם אותו. כל הערכים פשוט הופכים להיות כלאם פאדי כשמגיעים לקואליציה הזאת. הציניות שלכם היא בלתי תתואר. ואני אומרת, באמת, מה שחשוב באמת עכשיו זו אחדות, וזה ביטחון, וזו כלכלה, וזה לתת מזור לאותם תושבים שאיבדו ברגעים אלה, בימים האחרונים, את בתיהם; לתת מזור לתושבי קריית שמונה, ששם היו היום ארבע זירות נפילה, לתושבי חולון שלא מפסיקים להיכנס ולשמוע אזעקות, עוד אזעקות ועוד אזעקות ועוד אזעקות ועוד זירות נפילה.

לתת מזור לאותם אלה שהבית שלהם נחרב כליל ומצאו את עצמם ביום אחד בלי כלום ובלי קורת גג; לאותם אלה – אצלם אנחנו צריכים לעבוד, אצל אותם אלפי מפונים עכשיו בתוך מלונות ששואלים את עצמם מה יהיה מחר, ולא לעבוד בחקיקה מפלגת. ואולי זה לא מאוחר להגיד לכם, באמת, תשקלו את הדברים; תפסיקו כבר עם העברת הכספים הבלתי-אחראית הזאת מאחד לשני כדי לשמור על הקואליציה; תיקחו אחריות ותעשו את מה שמוטל עליכם, ותחליטו שבאמת אנחנו מחליטים דבר אחד: עוסקים רק בנושאים קונסנזואליים שמשרתים את הציבור ולא משרתים את הקואליציה. תודה רבה.