קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, 01:55, 02:52, 04:41, 06:52, 06:57, 09:29, 11:31, 13:11, 13:21, 13:30, 13:38, 14:01, 14:21, 14:44, 15:06, 15:12, 15:14, 15:24, 16:39, 17:51, 17:54, 18:05, 18:50. זאת לא סתם רשימת שעות, זה יום אחד בצפון. היום, 23 במרץ, התרעות על ירי טילים וחדירת כלי טיס עוין. יום אחד בלבד, ואנחנו במציאות כזאת מעל שלושה שבועות. זאת מציאות חיים, אלה הרגעים שבהם תושבי קו העימות בצפון קופצים מהמיטות, באמצע הלילה, אוספים ילדים מבוהלים ומתפללים שגם הפעם הטיל לא יפגע בביתם, שוב, ושוב ושוב. הם לא רצים למרחבים מוגנים, הם שוהים במקלטים ובממ"דים, כי אין זמן לרוץ, יש רק שניות בודדות, לפעמים הפיצוץ קורה לפני האזעקה. אלה הרגעים שבהם הלב נעצר לשנייה, ולרגע מרגישים חוסר שליטה, עד שמבינים אם זה נגמר או שזה רק מתחיל. ככה נראה יום ועוד יום, ועוד יום. במבצע שאגת הארי תושבי המרכז התחילו להבין עכשיו מה חווים תושבי הצפון, אבל כמעט.
עופר מושקוביץ, זיכרונו לברכה, שנהרג במשגב עם שבצפון, הזכיר לא פעם בראיונות את המציאות הבלתי-נתפסת. הוא אמר: יש לנו דקה בין הפיצוץ לבין האזעקה, קודם הפיצוץ ואחר כך אזעקה. אין זמן התרעה. ואני מאחלת לתושבי המרכז וירושלים, שלא תכירו מה זה ואיך זה. אסור שזאת תהיה המציאות והשגרה שלנו, זאת חרדה מתמשכת. ואני שואלת את עצמי, איך זה יכול להיות שב-2026 אלה החיים במדינת ישראל, וזאת אחרי ההכרזה של ראש הממשלה על הניצחון המוחלט, בכל הראיונות שלו כאן בנאומים מבימת הכנסת, בשקרים שנדחפים לציבור פעם אחרי פעם.
הניצחון המוחלט. בזמן שתושבי הצפון חיים בין אזעקה לאזעקה, הממשלה עדיין עסוקה בחוקים, בפיצול תפקיד היועמ"שית, בחוק התקשורת. בזמן שהתיירות בצפון מתה, מרחיבים את הסמכויות לבתי הדין הרבניים, ובעיניי זה אומר שאנחנו דוהרים למדינת הלכה. זה חוק שאנחנו מצביעים עליו עכשיו שמקדם את ישראל עוד צעד קדימה לקראת "שריעה" חרדית יהודית.
החוק מעניק כוח עצום לבתי דין רבניים שפועלים על פי דין תורה ומאפשרים להם לערוך בוררות בין הצדדים על פי דין דתי ובלי שום מחויבות לחוקים של מדינת ישראל. אם אתם רוצים מדינת הלכה, אז בכל תחום, בכל תחום תפעילו רק חוקי הלכה בחיים שלכם, ואל תיקחו כסף מקופת המדינה, אם אתם לא מכירים במדינה שלנו. אי-אפשר רק לחלוב פרה ולא לדאוג לה. אתם רוצים זכויות, בשמחה – תתרמו למדינה ותכירו בחוקיה.
הממשלה עוסקת בלרצות את השותפים הפוליטיים שלה בעדיפות הראשונה, רואים את זה גם בתקציבים. ומה עם תושבי הצפון שחיים בפחד, באי-ודאות? בשבילם, מה עושה הממשלה? מציגה מצגות יפות. מבטיחים הבטחות על קידום תעסוקה, הקמת מרכז תעסוקה ל-4,000 מקומות תעסוקה, מספרים על כלכלה פורחת ומשגשגת, עורכים סיור של ועדה כזאת או שר אחר.
מקיימים עוד ישיבה, נותנים עוד הצהרה, אבל החיים של תושבי הצפון לא יכולים לחכות לעוד הצהרה, הם צריכים החלטת ממשלה עכשיו, עם תקציבים עכשיו. המדינה חייבת לשנות גישה מהיסוד. מה זה אומר בפועל? קודם כול ביטחון. ביטחון אמיתי – לא בהבטחות על הניצחון המוחלט; ביטחון שמרגישים אותו בלילה; ביטחון שמאפשר לילד לישון בלי לקפוץ מכול רעש; ביטחון שמאפשר להורים לנשום – כי בלי ביטחון אין חיים.
רצועת הביטחון חייבת להיות מעבר לגבול של מדינת ישראל, הרחק מהגבול ולא בשטח של יישובי קן העימות. אגב, הם לא צריכים להיקרא יישובי קו העימות. זה אומר שצריך להשקיע השקעה מסיבית בתעסוקה, כדי שאנשים יוכלו להתפרנס בכבוד, בלי לעזוב. זה אומר חיזוק מערכת הבריאות, כדי שתושב קריית שמונה יקבל את אותה רמה של שירותים רפואיים בדיוק כמו תושב תל אביב – הם משלמים, דרך אגב, אותו מס בריאות; זה אומר שבית החולים בגליל, בית החולים שבנהריה, יצמח ויתחזק וימשיך לתת טיפול לאלפי תושבים בגליל; זה אומר שיקום התיירות לא בסיסמאות, אלא בתוכנית עבודה אמיתית, עם תקציבים ולוחות זמנים; זה אומר חינוך אמיתי, חינוך איכותי, תשתיות, תחבורה, לא פעם בשעה ותחבורה שלא מפסיקה בסופי שבוע. כל מה שנדרש כדי שאנשים יבחרו להישאר לגור בצפון, אבל מעל לכול: ביטחון.
המאבק על הצפון הוא לא המאבק של תושבי הצפון בלבד; זה מאבק של המדינה כולה – מדינת ישראל שלנו. זה מבחן של הערכים שלנו, כי ממשלה שלא שומרת על אזרחיה מאבדת מהלגיטימיות שלה. אם אזרחים שנמצאים בקו ראשון, אין להם ביטחון ואין להם ודאות על העתיד שלהם, הממשלה הזאת כשלה. אם אנחנו מאפשרים למציאות כזאת להימשך, אם אנחנו מתרגלים למצב הזה, אם אנחנו ממשיכים הלאה כאילו זה נורמלי, אז הבעיה היא כבר לא בצפון – ולא רק בצפון – הבעיה היא בהנהגת המדינה.
תושבי הצפון חזקים – הם הוכיחו את זה פעם אחר פעם – אבל החוזק לא אומר שצריך להשאיר אותם לבד במצב כזה. היום הם מרגישים לבד. לכן אני אומרת כאן לממשלה, תפסיקו לדבר, תתחילו לפעול. תפסיקו להסביר למה זה מורכב, ולמה זה לא הזמן, ולמה אתם מעבירים תקציב לפה ולא לשם. תפסיקו להגיע לביקורים מצולמים, ותתחילו להביא תוצאות, כי תושבי הצפון לא מחפשים כותרות, הם מחפשים עתיד והעתיד הזה תלוי בממשלה. אך העתיד הטוב כנראה לא יבוא עם הממשלה הזאת. אחרי הבחירות נשנה את סדרי העדיפויות, נחזיר את אמון הציבור ולא נאבד את הצפון.
ובזמן שנשאר לי, אני רוצה לספר: בשבוע שעבר ניהלתי שני דיונים בוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה. בדיונים האלה השתתפו נציגים של משרד הרווחה, רשות שורדי השואה, נציגים של משרד הבריאות ודיברנו על פינויים. פינויים של אנשים קשישים ושורדי שואה, כאלה שנותרו ללא בית, בגלל שהבית שלהם נהרס עכשיו, בפגיעות מטילים איראניים; וגם על אנשים שגרים בבית, בדירה שלהם, בלי מרחב מוגן.
אנחנו יודעים שאנשים קשישים, במיוחד שורדי שואה, רבים מהם מתגוררים גם בדיור הציבורי, וברוב המקרים הדירות האלו נמצאות בשכונות ותיקות ואין בתוך הבתים ממ"דים ואין מקלטים. בגיל מבוגר, האנשים האלה לא מסוגלים לרדת למקלטים במדרגות, ולא מסוגלים לרוץ, אפילו לחצות את הכביש, כדי להגיע למקלט. המדינה לא נותנת להם פתרון. מי שזכאי לפי הקריטריונים הם רק הקשישים האלה שמתגוררים לבד. אני לא מתארת לעצמי בן אדם בן 90 שמתגורר לבד, בלי מטפל ובלי בני משפחה, אבל ככה קבעה המדינה.
יש לנו חמ"ל פינויים של משרד הרווחה, והוא לא מגדיר זכאות לאנשים שגם ככה הם במצב קשה ועברו שואה ושרדו. המדינה לא מכירה בהם ולא נותנת להם זכאות לעבור למרחב מוגן בעת חירום, וחבל. מדינה שככה מתייחסת לשורדי השואה, ככה היא מתייחסת גם לעתיד – שלה ושל אזרחיה. חבל מאוד ואני מצפה שיבוא שינוי. נעשה עוד דיוני המשך. תודה.
976 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.