קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש, האמת שאני רוצה למחות. אני לא אוהבת את האולם הזה, אמרתי כבר לדן.
אני רוצה לחזור לאולם שלנו, לאודיטוריום שלנו, לאולם המליאה שלנו. הרבה יותר נוח ומרגיש בבית. לחשוב על להעביר פה תקציב זה קשוח.
האמת שרציתי לספר על דיון שהיה היום, שאני חושבת שיצאתי ממנו אדם אחר. פשוט אדם אחר, ולא היו לי ציפיות האלה. קיימנו דיון בוועדת הנגב והגליל לגבי המתווה של אנשי מהקיבוצים בעוטף שאינם מסוגלים לחזור. לא חשבתי שזה יהיה דיון כזה קשה, אמוציונלי, שעד עכשיו אני לא מפסיקה לחשוב. ואני רוצה לשתף אתכם קצת מה היה בדיון. אני רוצה לספר לכם על אורחות שהיו בדיון, על הסיפור שלהן – כולנו מכירים, אבל פתאום לשמוע אותו, ועם מה הן צריכות להתמודד היום, שנתיים וחצי אחרי. האמת שהייתי המומה. אם אני לא ידעתי שזה המצב כרגע, כנראה שהרבה לא יודעים. אני לא האמנתי שזה המצב.
הגיעה קרינה אנגל. ב-7 באוקטובר קרינה, מיקה, יובל ורונן, בעלה של קרינה, הסתגרו בממ"ד. אחרי כמה דקות רונן יצא להילחם עם כיתת הכוננות, ניהל קרב, נהרג וגופתו נחטפה. אחרי שעות שבהן קרינה נלחמת על ידית הדלת, המחבלים פורצים. והיא, רק היא נחטפת על אופנוע קודם. היא מגיעה לח'אן יונס. הבנות נשארו בממ"ד. הן נחטפו אחר כך, אבל היא אפילו לא יודעת את זה. רק ביום ה-23 – למרות שהיא שואלת בכל יום על הבנות שלה – אבל רק ביום ה-23, בזמן ההעברה למקום אחר, היא פוגשת את משפחת קוניו, ואז היא מגלה שהבנות שלה בעזה.
ביום ה-24 היא פוגשת את הבנות. הן פצועות, מלוכלכות, רעבות ועברו את הנורא מכול. תשעה אנשים בחדר קטן; אחת הבנות פצועה קשה, עוברת שלושה ניתוחים בעזה, כולל השתלת עור. ביום ה-52 הן מוחזרות בעסקה הביתה. גופתו של רונן אנגל, בעלה, הוחזרה רק ביום ה-744.
האורחת השנייה הייתה רננה יעקב, ששני בניה, אור ויגיל, בני 16 ו-12, נחטפו יחד עם אביהם ובת הזוג של אביהם, מירב. הבנים ומירב הושבו ביום ה-52. אביהם נרצח. שני ילדים צעירים נחטפו. מי שלא ראה את הסרט על הבנים האלה ומה שעבר עליהם – הם היו לבד. ילד בן 12 היה במשך שבועות לבד עם מחבלים עזתים. עברו את הנורא מכול. אבא שלהם נרצח והם עכשיו עם אימא שלהם. יעל אדר, אימא של תמיר אדר, אימא גם של ניר, ענבר ורוני. חוץ מאחת, כולם היו בקיבוץ ב-7 באוקטובר. סבתא של תמיר אדר, יפה אדר, נחטפה גם היא ושוחררה בנובמבר 2023. תמיר יצא להגן על הקיבוץ ונחטף בעודו פצוע, כשהוא מותיר מאחור את אשתו הדס ושני ילדיו, בני שמונה וארבע.
לכל משפחה מהאימהות שהגיעו יש סיפור מעט שונה ומאוד דומה. כולם חוו את 7 באוקטובר, כולם איבדו בני משפחה, חברים קרובים, חברים בקהילה. כולם שרדו שעות רבות – יותר מדי רבות – בממ"ד. כולם הבינו – הם כולם היו בניר עוז – שאף אחד לא בא. הם שמעו את הצרחות, הריחו את העשן, פחדו, כל כך פחדו. אף אחד לא בא. הם איבדו את הרכוש, את הבית. לא רק את הקירות, אלא את המקום הזה שבו נולדת, חיית, גידלת ילדים, הכרת כל עץ, כל ספסל. הבית שלהם הוא הרבה יותר מסתם בית. אתה כבר לא יודע מי אתה ומה הזהות שלך. המשפט הזה חזר היום בוועדה כל כך הרבה פעמים. ניר עוז היה בעבורם הזהות שלהם. הוא לא היה רק בית, הוא לא היה רק קורות, הוא היה זהות שלמה.
החיילים הראשונים שנכנסו לניר עוז, הגיעו אחרי שכל גלי המחבלים סיימו את הילולת הטבח שלהם, וגם אחרי גלי הבוזזים. עכשיו, שנתיים וחצי אחרי, הם עדיין פליטים. כן, יש להם בתים. אלה בתים זמניים. הם יודעים שהם זמניים, אבל הם מרגישים תלושים, הם לא באמת בבית. ואיפה הבית? חלקם לא מסוגלים לחזור, לא עכשיו ולא בכלל.
האם יש מישהו שלא יכול להבין את זה? האם יש מישהו שלא יכול להבין למה הם לא יכולים לחזור לניר עוז? הם צריכים בכלל להסביר? מישהו בכלל צריך לשאול אותם למה הם לא יכולים לחזור? אבל למדינה, לצערי, אין שום מתווה לאנשים כאלה. שום מתווה. מעל שנתיים אומרים להם שיהיה להם פתרון. הייתה להם פגישה במשרד ראש הממשלה, ואמרו להם שיהיה פתרון. קמה איזושהי ועדה ואמרו להם שיהיה פתרון.
ביקשנו מנציגת מהוועדה לעלות היום לזום לתת תשובות. ואז התברר שהוועדה בכלל לא דנה במקרים הספציפיים שלהם; הוועדה דנה אך ורק בחברי קיבוץ שרוצים לעבור לקיבוץ אחר. גם אז: תבנה קבוצה של 20 אנשים – כאילו זה מה שיש להם עכשיו בראש. לא ילדים טראומתיים, לא שבר שלם, לא אבל, לא אובדן של בעלים, של בני זוג, של כל החיים שלהם. עכשיו תחפשו קבוצה של 20 איש. גם אז, הם לא רוצים לעבור לקיבוץ. לא אכפת לי לאן הם רוצים לעבור. אלוהים, טיפה נחת שתהיה להם, טיפה נחת. שיגידו להם, לאן אתם רוצים? בבקשה.
כל עוטף עזה סבל ב-7 באוקטובר, כולם בטראומה, אבל באמת יש שלושה קיבוצים שאנחנו יודעים שהייתה שם קטסטרופה נוראית. בניר עוז אין בית שלא נכנסו אליו, אין בית שאין בו שכול. בשישה בתים לא נרצחו אנשים, אבל כן חדרו אליהם, אם לא הרוצחים אז הבוזזים. ואני מנסה להבין, ואני שומעת את הזעקה שלהם, ואני שומעת אותם. העצבים שלהם רופפים, ובצדק. יש להם עוד ילדים שהם צריכים לטפל בהם, ועכשיו הם מנסים להילחם – איך הם אמורים להתחיל מאפס. להזכירכם, עד לפני שנה קיבוץ ניר עוז היה קיבוץ שיתופי. אין להם פנסיה, כל מה שהם אי-פעם הרוויחו נכנס לקיבוץ, והם צרכו בצניעות רבה את מה שהם היו צריכים. והיום, זה לא משנה באיזה גיל, הם נותרו חסרי כול, אין להם כלום. עוד שנה הם אמורים לפנות גם את מקום מושבם הזמני בכרמי גת. לאן הם ילכו? עם איזה כסף? לא, הם לא יחזרו לקיבוץ.
ותקומה – מסתבר שהמנדט שלה הוא רק בטון, שגם זה גם חשוב, מבנים זה חשוב, צמחייה זה חשוב. מה עם האנשים? התחושה שלהם היא כל כך קשה, שהם מספרים שהם נורא שמחים שהמון אנשים חדשים עוברים לניר עוז ולבארי ולכפר עזה, אבל הם מרגישים שמי שמגיע עכשיו, זה כאילו קצת על הדם שלהם – בעצם הם ייהנו מכל מה שאנחנו בנינו פה ועבדנו קשה, ואנחנו נזרקים. המדינה נורא מפרגנת למי שמגיע לעוטף ומגיע לקיבוצים, אבל מה איתנו? לא בחרנו את זה, אנחנו לא רוצים לעזוב. אנחנו רצינו, הילדים שלנו היו אמורים להיות דור העתיד של ניר עוז. מי ידאג להם?
אנחנו לא מדברים על עשרות אלפים, אנחנו מדברים לדעתי על עשרות, לא יודעת אם זה מגיע אפילו למאה ומשהו. מה הבעיה להגיע איתם להסדר? למה היה אפשר להגיע להסדר באסון אחר, שבו כל משפחה קיבלה מהר מאוד כסף? לא שכסף קונה משהו, אבל זה לפחות נותן להם קורת גג, ייתן להם קורת גג קבועה, שהם ידעו: פה אנחנו נשארים, אף אחד לא צריך להזיז אותנו מפה, מכאן אנחנו יכולים להתחיל לשקם את החיים שלנו. הם לא מצליחים לשקם את החיים שלהם במקום זמני. לא הייתה שם מישהי אחת שדיברה והקול שלה לא רעד, והידיים, והתסכול שאף אחד לא מקשיב להם. אף אחד לא מקשיב להם, שנתיים וחצי. זה לא נתפס לי. התשובה היחידה שהם קיבלו היא: יהיו לזה השלכות רוחב. כן, יהיו לזה השלכת רוחב. So What? So What?
יש כסף, תנו את הדעת על האנשים האלה, לא ייתכן שהם נמצאים במצב הזה ואף אחד לא רואה אותם. מסתבר שיש פה כסף בשפע כשרוצים להעביר למקומות שנוח. זה – אין בעיה. אבל, מה פתאום, אנשים שעברו את הנורא מכול – לא, לזה אין כסף, על זה אנחנו נאלצים לוותר.
ומכיוון שנותרו לי דקות בודדות, בואו נחשוב רגע, אני רציתי להקריא לכם משהו, אבל אולי בחוק הבא – דווקא על אשת ימין דתייה, גרה בהתנחלות, ומה היא חושבת על מה שקורה כאן. רציתי להגיד שאני גם לא מבינה את הטרנד החדש הזה שכנראה מגיע מערוץ 14 או לא יודעת מאיפה, של – בואו נרים. למה אתם מורידים? למה השמאלנים מורידים? לה-לה-לנד, בסדר, זה קיים בהרבה דיקטטורות, זו שיטה ידועה שבה הערוץ של המשטר משדר רק דברים טובים, אין דברים רעים, הכול ורוד. עד שבסוף זה מגיע לכולם ולא רק למקום אחד.
הם הלינו השבוע – מדוע אילנה דיין הזילה דמעות על משפחה. אין לי מושג בדיוק מה קרה שם, אני מבינה שזה עדיין בחקירה. משפחה עם ילדים קטנים – היא הזילה דמעות. מה פתאום היא מזילה דמעות על משפחה ערבית? אנחנו חיפשנו בכל הערוצים שלה והיא לא הזילה דמעות אף פעם על משפחה אחרת, על משפחה יהודית – למרות שאני ראיתי אותה בראיונות אין-ספור פעמים מזילה דמעות. אבל ההתעסקות המטורפת הזאת. לאן הגענו עם ערוץ הטרללת הזה? לאן? הכול מותר, נאמרים שם דברים הכי איומים שאפשר להעלות על הדעת – הסתה, פייק, שקרים על גבי שקרים. בסוף, יום אחד כל הבוחרים יתעוררו ויגידו, אלוהים, איפה אנחנו חיים? איפה אנחנו חיים? תמשיכו לצפות בערוץ 14, תחשבו שהכול יופי טופי, סוכריות וממתקים, ואז תגיעו לבנק ותגלו את המינוס המטורלל שיש לכם. תלכו הביתה – תגלו באיזה ביטחון אתם חיים. ויום אחד זה שאתם שוכרים ממנו דירה יגיד לכם: חתמתם שעל כל האי-הסכמות בינינו אנחנו הולכים לבית דין רבני. זה מה שאתם תגלו, כי ישנתם, כי צפיתם בערוץ 14 ולא הבנתם מה הממשלה הזאת מביאה עליכם.
1,445 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.