הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אני אכין לי מים, נעשה בדיקת סאונד לפני. הסאונד – צריך לשפר אותו קצת. טקסט מרגש, אני עושה הכנה.

כבוד היושב-ראש, חברות הכנסת, תכף אתחבר לדברים של אחדים – אנחנו בזמן מלחמה מול איראן, חיזבאללה. אבל מי שמגיע לכאן לכנסת מרגיש שיש עוד מוקד של מלחמה, שלא נגמרה, לצד המחלוקות שיש בינינו, הקיטוב והפילוג שלא מפסיק כאן, לא מחכה שהמלחמה תסתיים. ככל שאתה יותר קיצוני במקום הזה, אתה יותר אהוב, יותר מקובל במחנה שלך; ככל שאתה יורד יותר נמוך, אתה מרצה יותר. הכללים של הפורמט כאן קצת השתבשו.

עדי, מה שקרה לך היום – במקרה אני הייתי עד בישיבת הסיעה לאותו עיתונאי, שפרסם את זה, ששאל אותך אם אמרת את הדברים. את אמרת לו שזה קטע ערוך, ואלה לא הדברים שנאמרו. למרות זאת הוא בחר לעשות את זה, וגם שמחה בחר לפעול בדרך שהוא בחר, בצורה מגעילה, כי זה לתפוס את המילה, לערוך את הקטע, ואז - - -

אני לא יודע, יכול להיות שהוא תיקן. אבל אני אומר כאן, אנחנו לא מנסים לתקן טעויות, אנחנו מנסים להתלבש על טעויות של האחר, לערוך ואז להוציא, ואז כמובן שאף אחד לא מסכים עם המילים שלא אמרת, כי לא אמרת אותם. גם אם אמרת, וחזרת בך מחלק מהדברים, צריך לאפשר את זה.

אדוני היושב-ראש, חשבתי מה לדבר כאן לפני החג, יש לנו הזדמנות, ואני מניח שכל אחד יגע כאן בנושא שקרוב לליבו. אתמול קפץ לי איזה פוסט בפייסבוק, של אבי הרוש, אבא של גיבור ישראל ריף הרוש. ריף נפל בכ"ז באדר התשפ"ד, 6 באפריל 2024. אני מקריא את הדברים, כי פחדתי לקרוא אותם. התחלתי לקרוא את הטקסט, ואז עצרתי, כי זה טקסט מאוד קשה, ואמרתי שאני אדפיס אותם, כדי שאנחנו נזכור כמה המלחמה הזאת גובה מהאנשים מסביבנו.

"ריף ילד שלי, שבוע שעבר, ללא ספק, היה אחד השבועות הקשים שחוויתי מאז שנהרגת. זה קורה מפעם לפעם. בזמנים שממש קשה לי ריף. כשהגעגוע מציף ומאיים להטביע אותי. אני נכנס לרכב, מפעיל את הפלייליסטים שלך ונוהג כמו ששנינו אהבנו ולרוב צורח חזק. אני תמיד מגיע למקומות שממש חיית בהם. שהזיכרונות שלי ממך חזקים שם. מקומות שמקרבים אותך אלי. זה תמיד מתחיל במכינה בזיכרון יעקב. אני מחנה את הרכב ממול וממש רואה אותך. חיי. שמח. מחייך. צוחק בקולי קולות. רוקד. אני בוכה. מנגב את הדמעות וממשיך לנהוג לעמק שכל כך אהבת. 'ריף היה עמק יזרעאל', מישהו פעם אמר לי. אני עוצר בנדב קינוחים שם תמיד עצרנו בכל שישי כשהחזרתי אותך מהבסיס. ואז בגלידה שעבדת בה.

"אני בוכה. מנגב את הדמעות וממשיך לנהוג. תמיד ריף, כשאני מגיע לצומת נהלל, הלב שלי פועם בחוזקה. הכול ירוק ויפה. הכול ריף כאן. אני נוהג על כבישים שנהגת בהם אלפי פעמים. פונה ימינה לקיבוץ. הכביש עם הנוף המדהים. השדות שרצנו בהם יחד. מדמיין אותך לידי. אני נעצר מול הבית שגדלת בו. ממשיך לדירת החיילים שלך. מסתובב בקיבוץ ונושם אותך. איזה אבסורד ריף שלי.

"אני בוכה. מנגב את הדמעות וממשיך לנהוג לבית הקבע שלך. עצבני כל כך מהעובדה שאתה עמוק באדמה. אני בוכה. מנגב את הדמעות וממשיך לנהוג. מניח את היד שלי על הכיסא לידי. משתוקק להרגיש, כמו פעם שהנחתי את ידי על הרגל שלך בנסיעות שלנו. אולי זו התקופה. אולי זו העובדה ששוב אנחנו נאלצים לדחות את האזכרה שלך. הכול יחד תוקף ומציף. דוחים אך לא מבטלים. נערוך לך אזכרה ומסיבת חברים ומשפחה בקיבוץ כמו שנה שעברה. "נעשה ריף". הגעגוע ריף שלי, מכרסם כל חלק בגופי. אנחנו בטוב ריף, מבטיח לך, למעט העובדה שנהרגת. אבא".

זה טקסט כל כך קשה, שממחיש מה עובר על משפחות ומה עובר עלינו בלמעלה משנתיים של מלחמה. אמרתי שאני רוצה להקריא את זה דווקא לפני פסח, כדי שאנחנו נזכור, כשאנחנו נשב בבתים המלאים שלנו, בשולחנות השלמים שמוקפים בבני המשפחה, שיש כאלה שישבו ויהיה חסר להם בן אדם, ילד, אבא, ילדה, שנפלו בקרב, בהגנה על המולדת, כדי שאנחנו נוכל לקיים כאן חיים במדינה הלא-שקטה שלנו. לצד המחלוקות שיש במקום הזה, יש גם דברים משותפים, שזה כאב מאוד גדול, שמשקף אותו אבא של ריף בטקסט הזה.

אני רוצה לעשות מעבר חד למה שהיה כאן היום בכנסת, בוועדת החינוך.

אי-אפשר להשתיק אותו, אבל הם מעלים אותי.

אני רוצה לדבר על הדיון היום בוועדה לזכויות הילד ודיון משולב בוועדת חינוך. אנחנו דיברנו על מתווה של הגיל הרך, ועל זה שמשרד האוצר הפריד בין גנים שהם סמ"ל, מעונות יום לבין פרטיים. ואני אז העליתי הצעה שאמרו שהיא הצעה טובה – הפתיע אותי פעם ראשונה. השאלה אם יקבלו אותה – האם זה נכון – מאחר שאין מתווה, ועד שהמתווה יאושר ועד שתקרה הפרוצדורה מול המשרדים הממשלתיים – למשרד האוצר לפני החג, להקפיא את התשלומים או לדחות את התשלומים של מס הכנסה ומע"מ? הרי זה הדבר המיידי שיכול להיעשות ולהשאיר בקופה של בעלי עסקים איזשהו נפח כלכלי, שיוכלו להתמודד עם הסיטואציה הזאת, שנוצרה בהיעדר מתווה.

כסף קואליציוני, אנחנו יודעים שיש. אבל אני, כאילו, את יודעת, בסוף אנחנו לפני החג. הורים משלמים קרוב ל-5,000 שקל בעבור הגן של הילדים, תלוי באיזו עיר. אין מתווה להחזרה. שר האוצר בא ואומר שלמען ההגינות, מפעילי הגנים צריכים להחזיר את הכסף להורים.

אני אומר שזה לא הוגן להגיד משפט כזה כשאין מתווה, וברגע שמחזירים את הכסף, הגן קורס ונסגר. נזכיר שגנים פרטיים הם תוצאה של חוסר גנים ברשות המקומית. אם היו גנים, סמל או גנים של אותה רשות, לא היו גנים פרטיים. זאת אומרת, אנחנו צריכים לשמור ולהחריג את הגנים הפרטיים במתווה פיצוי עסקים, כי סמוטריץ', גן זה לא חנות פלאפל, שאם היא סוגרת, זה קצת בעיה.

עכשיו, אני ממש מקווה שכל הנושא של דחיית התשלומים של המיסים, מע"מ, מס הכנסה, זה משהו שכן יוכלו לעשות אותו, כי אנחנו מדברים כאן על החוק – הזוי, לא הזוי, אני חושב ששנינו נסכים שזאת לא השעה לדבר על החוק הזה, בזמן שיש לנו מלחמה ואין מתווה ויש מחסור גדול בכסף. אנחנו שבוע לפני חג, שמאוד מעניין איך משפחות יעשו אותו. תודה רבה.