קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, אומרים לנו שהחוק שמובא היום הוא תיקון קטן, הרחבת אפשרויות, עוד מסלול, עוד כלי, עוד בוררות. זאת לא האמת. חשוב שהציבור ידע שזאת לא האמת. החוק הזה לא מרחיב סמכויות, הוא מצמצם חירויות. זה לא איזשהו שינוי פרוצדורלי, אלא הכרעה ערכית. הכרעה בין שתי תפיסות עולם – בין מדינה דמוקרטית, שוויונית, אזרחית, לבין מדינה שבה הסמכות נגזרת ממערכת הלכתית שלא מחויבת לעקרונות של השוויון, השוויון המודרני.
משפט הוא לא רק מנגנון להכרעה של סכסוכים. החוק הזה שלפנינו לפני הכול, לפני הכול, הוא נדבך נוסף במהלך הרבה יותר רחב – ניסיון פשוט לשנות את שיטת המשטר בישראל. את מה שלא הצליחה הממשלה הזו לעשות בינואר 2023 באבחה אחת, אם אתם זוכרים את אותה מסיבת עיתונאים של שר המשפטים, היא בעצם מחלקת כאן לצעדים קטנים יותר. החוק הזה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים הוא צעד לעבר מדינת ישראל פחות דמוקרטית. זה חוק שהוא סוג של אחת מההחלטות האלה שבאמצעותן דמוקרטיות הולכות לאיבוד – כרסום ביסודות של המשטר והמדינה, כרסום שעטוף בכל מיני מילים מרגיעות כאלה, של בחירה חופשית ומרצון, אבל אלו מילים יפות שלא יצליחו לטשטש מציאות מאוד מאוד מכוערת ומסוכנת. אי-אפשר להפריד בין החלשת שלטון החוק על ידי הממשלה, לבין חיזוק מערכות מקבילות שאינן מחויבות לאותם עקרונות שעל בסיסן קמה ופועלת המדינה. שימו לב מה קורה סביבנו: ביד אחת מכרסמים בעצמאות של מערכת המשפט הכללית, האזרחית, וביד השנייה כל הזמן מחזקים את מערכת המשפט ההלכתית. זו הרי כבר הנגלה השנייה של החקיקה שמחזקת את בתי הדין הרבניים. זה לא קורה במקרה במקביל לזה שמחלישים את מערכת המשפט האזרחית, זו תנועה מתואמת לחלוטין. השילוב בין הידיים בעצם מעצב פה מציאות חדשה, וזו המטרה האמיתית. זה לא תיקון קטן, זו אלטרנטיבה, אלטרנטיבה למדינה כפי שאתם מכירים אותה כיום. איך הגדיר את החוק יושב-ראש ועדת החוקה, שהוא מהאבות של ההפיכה המשטרית פה בישראל, חבר הכנסת שמחה רוטמן? הוא קרא לזה תחילת הגאולה של מערכת המשפט. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התייחס אל החוק הזה בתור שלב בדרך לבית המקדש. אם הם אומרים את זה בקולם, אני מציעה להקשיב להם ולהאמין להם. זה לא איזה עניין תמים, זה לא עניין פרוצדורלי, זה צעד משמעותי בכיוון של מדינת הלכה.
הממשלה הזאת, במקום לחזק את המערכת המשפטית שמאמינה בשוויון מלא בין בני אדם, בוחרת לחזק מערכת שמראשיתה לא בנויה על העיקרון הזה. ההלכה, כפי שהתפתחה לאורך הדורות, היא יצירה אנושית מרשימה, מדהימה, מעוררת השראה, שאנחנו מחנכים את ילדינו לאורה. היא באמת שמרה על הזהות היהודית שלנו בתנאים בלתי אפשריים. אבל היא גם תוצר של עולם שבו נשים לא היו חלק מקבלת ההחלטות, הן לא היו חלק מעיצוב הכללים שנכתבו שם. הם נכתבו על ידי גברים, בתוך מציאות חברתית לפני מאות שנים, מציאות חברתית אחרת לגמרי משל מדינה מודרנית שבה אנחנו רוצים לחיות.
כשאישה יכולה להיות טייסת קרב, והיא יכולה להיות פרופסורית באוניברסיטה, היא יכולה להיות ראשת ממשלה, היא יכולה להיות כל מה שהיא תבחר, אבל היא לא יכולה להיות דיינת, זה היא לא יכולה להיות – אגב, התלבטתי איך אומרים את המילה הזו, דיינת, כי אף אחד לא משתמש במילה הזו, "דיינת", היא לא קיימת – אז יש פה סתירה עמוקה. זה לא רק עניין של ייצוג של נשים, זו שאלה של צדק. מערכת משפטית שלא מאפשרת לנשים להיות שותפות מלאות בקבלת ההחלטות, לעולם לעולם לעולם לא תצליח לייצר שוויון, כי היא, בהגדרה, לא שוויונית. מערכת משפטית שנסמכת על הלכות שבמהותן מפלות בין נשים לגברים, היא מערכת שלעולם לא תוכל להבטיח שוויון. וכשאין שוויון, אין צדק. וכשאין צדק, אין דמוקרטיה. זה מה שחשוב להבין היום.
לאלה שאומרים, ואני שומעת את הטיעון הזה: אף אחד לא יהיה מחויב למערכת הזו, הכול מבוסס על רצון חופשי – אז אחת משתיים, או שאתם מנסים לשקר לנו או שאתם משקרים לעצמכם. תיזהרו מלהונות את הציבור ותיזהרו מלהונות את עצמכם. מי שחושב שבוררות דתית היא תמיד עניין של בחירה חופשית כנראה מעולם לא היה בצד החלש בחדר. חופש אמיתי לא יכול להתקיים כשיש פערי כוח כל כך עמוקים, כאשר יש לחץ חברתי, כאשר יש לחץ קהילתי, כאשר יש תלות כלכלית, כאשר יש תלות תרבותית. זכויות יסוד זה לא משהו שמדינה יכולה להפריט, זכויות יסוד זה לא איזשהו שירות שניתן להעביר למיקור חוץ, זה הבסיס שעליו עומדת החברה כולה. כאשר מאפשרים לעקוף את זכויות היסוד האלה, גם אם זה מרצון, זו כבר לא דמוקרטיה. פותחים שער לפגיעה שיטתית גדולה ומסוכנת, והנפגעות הראשונות תהיינה הנשים, ובראש ובראשונה נשים דתיות וחרדיות, אלו שחיות בתוך קהילות שבהן הלחץ החברתי יהיה גבוה במיוחד. עבורן המילה "בחירה" עלולה להיות ממש ריקה מתוכן. הדוגמאות הן לא תיאורטיות. קיימתי שורה של דיונים בוועדה לקידום מעמד האישה. שמענו עדויות, נשים שתיארו אלימות קשה, והמערכת ההלכתית הטילה ספק באמינות שלהן משום שהן לא פעלו כמצופה מאישה; נשים שהוגדרו כמורדות ואיבדו זכויות כלכליות במקום שגבר לא היה נפגע בכלל; מקרים שבהם האלימות הוגדרה כמריבות והאחריות הוסטה, במובלע, כלפי הקורבן. כשהמערכת המשפטית לא פועלת על פי ערך השוויון, היא לא רק נכשלת, היא פוגעת. והיא תפגע שוב ושוב באותם אנשים שהחוק אמור להגן עליהם.
מדינה מודרנית לא יכולה להריץ מערכת הפעלה הלכתית על חומרה של חברה דמוקרטית, זה לא עובד ביחד, לא כי ההלכה היא חסרת ערך, אלא כי המסגרות הן פשוט שונות. ההלכה נולדה בעולם שהוא קהילתי, הומוגני יחסית, שבו הסמכות הייתה דתית, כך היה מקובל בעבר. המדינה המודרנית היא הרבה יותר רב-גונית, פלורליסטית, מבוססת על זכויות פרט. כשיש סמכות לשתי מערכות משפט נפרדות, ואחת מהן היא אזרחית ואחת מהן היא דתית, במוקדם או במאוחר אחת מהן תישבר. אני באמת מאוד אוהבת את היהדות, ומדינת ישראל מאוד מאוד יקרה לי, ואני לא רוצה לחכות ולראות איזו מערכת תישבר קודם.
כמה מילים לסיום. ישראל עוברת תקופה מאוד מאוד קשה. שנתיים וחצי של מלחמה קשה, מאות טילים שנורו לעבר שטחי המדינה, בניינים שנחרבו, נרצחים, פצועים, פגיעות ברכוש, מיליוני ישראלים טרוטי עיניים, דואגים לילדים שלהם, רצים למקלטים. בתקופה כזו להביא חקיקה כל כך שנויה במחלוקת, כל כך מפלגת, זה ממש תנועה מגונה שהממשלה הזו עושה כלפי אזרחיה. אם החוק הזה יעבור, זה יהיה אות קין שלא יישכח, לא יימחק, גם אחרי שנבטל את החקיקה הזו בממשלה הבאה. תודה.
963 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.