קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. ובכן, עמד פה חבר הכנסת רוטמן והציג את הצעת החוק שנותנת עוד כוח לבתי הדין הרבניים, ואמר: מה יותר ליברלי מזה? ככה הוא אמר – מה יותר ליברלי מזה? ואני שואלת אתכם, באמת, מה יותר ליברלי מלתת עוד כוח למוסד שרק גברים יכולים לשפוט בו; שלנשים אין בו שוויון; שהוא לא שופט לפי החוק, והדיינים גם לא מחויבים בכלל לדעת את החוק במדינה הכביכול-דמוקרטית שהיא כביכול מדינת חוק. מה יותר ליברלי מזה? באמת, אני לא מצליחה להעלות על דעתי.
עכשיו, זאת קואליציה שלא מסכימה, למשל, לאפשר נישואים אזרחיים – זה לא ליברלי. קואליציה שהליברליזם הוא נר לרגליה – לא מסכימה נישואים אזרחיים. נישואים של בנות ובני אותו מין הם בהסכמה: רוצים להתחתן שני בנים, שתי בנות – לא, זה לא ליברלי מספיק, את זה אי-אפשר לאפשר; אימוץ על ידי שניים בני אותו מין – אי-אפשר לחוקק את הדבר הזה בשום פנים ואופן.
אבל עוד כוח לבית הדין הרבני שיפסקו שם לפי ההלכה, וההלכה – זה גם כן דבר מאוד גמיש, זה ההלכה של ליטא במאה ה-14, של ספרד במאה ה-16; זה יכול להיות פוסק שחושב ככה או פוסק שחשב ככה. אגב, בכל מקרה, לאורך כל הדורות – אך ורק גברים. אני שואלת אתכם מה יותר ליברלי מזה?
עכשיו, מגדיל ואומר חבר הכנסת רוטמן: מה הבעיה? שני בגירים בהסכמה. חברים, אנחנו בוגרות סוגיית ההסכמה. אנחנו מכירות מה זה הסכמה. עכשיו, פה הם לא אומרים: יבואו שניים לבית הדין, יגידו: אנחנו הסכמנו בינינו על בוררות פה בבית הדין, אדוני היושב-ראש. לא. אפשר שיבוא אחד לבית הדין, יגיד: אני רוצה בוררות עם האיש הזה בהסכמה. ישלח לו בית הדין מכתב, ויגיד לו: תבוא רגע כי הוא רוצה איתך בוררות בהסכמה. מה, יש יותר הסכמה מזה? ממש יחסי כוחות ככה, בגובה העיניים. אחד בא מעצמו, מרצונו החופשי; והשני, בית הדין קורא לו. ממש הסכמה קלאסית. עכשיו, אני אגיד עוד פעם: במדינת ישראל יש שני בנים שרוצים להתחתן, בהסכמה אמיתית. באים שניהם ואומרים למדינה: רוצים להתחתן; לא, לא, זה – לא. רוצים ביחד לאמץ, לעשות ילדים; לא, לא, זה – לא. הסכמה לא רלוונטית פה.
לעומת זאת, חבר הכנסת רוטמן לא מסכים לחוקק את החוק לאיסור צריכת זנות כחקיקת קבע, כי בזה הוא אומר: סליחה, מה הבעיה? יש פה בעיה? שני בגירים בהסכמה – זנות זאת הסכמה. מה יש להסיק מזה? שאם שני בגירים בהסכמה רוצים להתחתן, בנים או בנות, נניח, זה לא מקובל על מדינת ישראל, על הקואליציה הזאת – בהסכמה. לעומת זאת, בזנות – שיחסי הכוחות הם שלאחד יש כסף ולאחת יש סרסור שמאיים עליה שאם היא לא תעשה את מה שהוא אומר לה – זאת הסכמה. ובוררות בבתי הדין זאת גם הסכמה. איך להגיד – אאוץ', הייתי אומרת אאוץ'.
עכשיו, אני אגיד לכם מה עוד מטריד אותי. סידרו פה פרוטקציה של הפרוטקציה של הפרוטקציה. קודם כול, אם רוצים בוררות בהסכמה, לא חסרים בתי דין פרטיים במדינת ישראל לעשות בהם בוררות בהסכמה. מה הבעיה? יש בשפע. כל מי שחפצה נפשו או במקרה מי שחפצה נפשה בבוררות בהסכמה, יש בתי דין בשפע שיכולים לעשות את זה. אממה, כל בוררות במדינת ישראל צריכה אישור של בית משפט. למה? בגלל שבית משפט, אם יבואו אליו עם כתב הבוררות ומישהו יגיד: אני מבקש לבטל את הבוררות הזאת בגלל אחת, שתיים, שלוש, ארבע או אחת מעשר עילות, אפשר לבטל אותה. כאן אמרו: לא, זאת בוררות שלא צריכה אישור של בית משפט, ואין לכם עשר עילות לביטול הבוררות, רק שתיים – שתיים שהסיכוי להגיע אליהן הוא באמת אפסי לגמרי.
זאת אומרת שלא סתם נתנו לבית הדין כאילו את אותן הסמכויות – לא, נתנו לו יותר. סמכויות יתר. עוד סמכויות יתר: גם רק גברים, גם לא לפי החוק, גם לא שוויון לנשים, גם מעמד-על, וכמובן על חשבון המדינה. כי זה בסופו של דבר הסיפור פה, חברות וחברים: עוד ג'ובים, עוד תקנים, עוד סמכות לגברים מסוג מסוים מאוד, שלבושים בצורה מסוימת מאוד ומשתייכים לפוליטיקה מאוד מאוד מסוימת. עוד כוח, עוד כסף, עוד זכויות על הגוף – בין השאר שלי, שלנו, של כל הנשים במדינת ישראל – להחליט של מי אני; אם אני אוכל או לא אוכל לחיות את החיים שלי; ללדת את הילדות והילדים שאני רוצה; לגדל אותם כמו שאני רוצה. אז עכשיו זה גם בתחום ה"בוררות", כביכול.
נשים נפגעות מהסיפור הזה באופן ייחודי וחד-משמעי, עוד, על הפגיעה שיש להן. גם ככה הן תלויות בהסכמה של כל מיני גברים, המון המון גברים, ובראש ובראשונה זה שהן קודשו על ידו, כביכול – שהוא יואיל להסכים לשחרר אותן, אם זה לא בא למישהו מהם טוב.
עוד צעד לכיוון מדינת הלכה, שזו לא מדינה דמוקרטית. אין מדינה דמוקרטית שהיא מדינת הלכה. אי-אפשר להכריח אותי לפעול לפי דין שאני לא קיבלתי על עצמי. במדינה דמוקרטית אנחנו כולנו קיבלנו על עצמנו: הצבענו לכנסת; הקואליציה היא לא לרוחי, אני באופוזיציה, אני מצביעה נגד; יש חוק – אני מצייתת לו. אלה כללי המשחק. הלכה – אני לא בחרתי. אני לא הצבעתי לאף פוסק, לאף דיין. לא יכול להיות שתבואו ותיתנו להם את הכוח עליי בצורה לא דמוקרטית, וזה מה שאתם עושים פה היום, ובסוף עוד קוראים לזה ליברלי. נו, באמת.
804 מילים של מרב מיכאלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.