קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני השר, לפני שאני אפתח את הדברים שהכנתי מראש, אני לא יכולה להתעלם מהשיח הזה שהיה פה עכשיו. אני רוצה לפנות אליך, השר, דווקא בשמה של אימא ללוחם שנמצא עכשיו בקו החזית: אין רגע בחיים שלי עכשיו, כבר שנה שלמה, שאני לא בלחץ, שאני לא רועדת, שאני לא חרדה, שאני לא דואגת, שהחיים שלי הם לא כמו שהם היו לפני 7 באוקטובר. החרדות, ואני מייצגת כאן כעשרות אלפי אימהות, הן לא דבר של מה בכך, ואני חושבת שקודם כול צריך לחבק את כל מי שמשרת, את המשפחות, ולא לעשות גזלייטינג של: מה עם המוסלמים ומה עם הערבים.
אדוני השר, תראה, אני מדברת אליך בנימוס.
חבל שאתה לא עונה לי עניינית – –
– – ותמיד איכשהו, בגלל שאין תשובות, אז הולכים למקומות אחרים. היום, במלחמה הגדולה ביותר שמדינת ישראל מתמודדת מולה, במקום זה – להגיד: נכון, אנחנו מתגייסים אל הקרב, ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו, ומביאים חתן ומביאים כלה גם מחופתם כדי לעזור למדינת ישראל בשעתה הקשה ביותר. בזה הרגע יש לוחמים שלנו בצפון, בדרום; אנחנו שומעים על תקיפות גם בארצות אחרות; משפחות לא ישנות בלילה, אלפי משפחות קברו את יקיריהן, ואתה מדבר איתנו על גיוס של ערבים. בושה.
בימים האלה אנחנו גאים בצבא שלנו, בחיילים שלנו ובטייסים שלנו – –
אנחנו מצדיעים להם. אנחנו מצדיעים להם בצפון ובדרום, אנחנו אוהבים אותם וגאים בהם. מאז השבת השחורה ועד היום כולנו רואים ומבינים עד כמה ישראל זקוקה לצבא חזק וגדול, חכם ומתוחכם. אנחנו צריכים צבא חכם וחזק כדי לעמוד באיומים הרבים שסביבנו. אין עוד מדינה כמונו שמוקפת במדינות עוינות ובארגוני טרור שמבקשים להשמידנו.
אבל יש עוד משהו שאנחנו צריכים כדי לעמוד ולנצח את האיומים הרבים שסביבנו. יש עוד משהו שבלעדיו גם הצבא הכי חזק לא יוכל למשימה: אנחנו צריכים מנהיגות אמיתית ואמיצה שיודעת לחבר בין הצבאי למדיני; מנהיגות שיודעת למנף את ההישגים הצבאיים להצלחות מדיניות; מנהיגות שיודעת לומר לצבא: לכו ותילחמו, ותשיגו לנו את ההישגים הצבאיים הכי טובים בשטח כדי שאנחנו נוכל להוביל להסכמים ולעסקאות הכי טובות לישראל. ממשלה שמתהדרת בהישגים צבאיים אבל לא הופכת אותם לניצחונות אסטרטגיים מדיניים, היא ממשלה שממשיכה להפקיר את הביטחון. ביטחון זה צבא ביחד עם מדינאות. צבא בלי מדינאות הוא כמו צבא שרץ למלחמה על רגל אחת.
הצבא שלנו חזק וטוב, והחיילים שלנו אדירים ברוח הקרב ובנחישות שלהם להגן על כולנו. אבל עד כאן הגאווה ומכאן מתחילה הדאגה. לביטחון של מדינת ישראל יש שתי רגליים: רגל צבאית חזקה, שנלחמת ובועטת בעוצמה באויביה, ורגל מדינית חזקה, שיודעת לנצח במלחמה. ביטחון אמיתי משיגים בשימוש חזק בשתי הרגליים. במלחמה הזו לממשלה הזו חסרה הרגל המדינית. אחרי שחיזקו את החמאס במשך עשור והפקירו את הרגל המדינית, גם עכשיו, שנה אחרי, הם ממשיכים באותה טעות. בצפון ובדרום הממשלה הזו לא פועלת בזירה המדינית ולא חותרת להשגת יעדים מדיניים ביטחוניים לישראל, רק צבאיים; ממשלה כזאת, שלא מציבה לקצינים ולחיילים יעדים מדיניים, היא ממשלה ששולחת אותם לקרב אין-סופי, שולחת אותם למלחמת התשה. ממשלה שלא דואגת למנף את הניצחונות הצבאיים האדירים של צה"ל ושל לוחמינו להישגים מדיניים היא ממשלה מפקירה, מסוכנת, שמפקירה את הביטחון. ממשלה שלא מגדירה איך היא רוצה לסיים את המלחמה היא ממשלה מפקירה שאין לה שום אסטרטגיה ביטחונית אמיתית לישראל, יש לה רק מניעים אידיאולוגיים פוליטיים, מניעים אישיים ומניעים משיחיים, ורק שיישארו בשלטון.
ממשלה שמתפארת בהישגים צבאיים ביד אחת, ובידה השנייה מסיתה ומרעילה נגד הקצונה הבכירה, היא ממשלה מפקירה, מסוכנת, עלובה, ותרשו לי, גם מכוערת. שוב ושוב ושוב, הפקרה אחרי הפקרה. אני גאה בצבא שלנו, גאה עד בלי די בלוחמים ובלוחמות שלנו, בטייסים ובטייסות שלנו, בטנקיסטים ובטנקיסטיות. הם העוצמה הצבאית שלנו. הם לא רק העוצמה, הם גם הלב שלנו, והם לב הביטחון שלנו. אבל אנחנו חייבים לזכור שהם גם הילדים שלנו, ולכן אנחנו צריכים לדאוג להם, להחליף את הממשלה הזו ולהקים כאן ממשלה שיודעת לרוץ על שתי הרגליים, הצבאית והביטחונית, כדי להגן על ישראל. זו המשימה שלנו, זו האחריות שלנו, וזו גם התקווה שלנו.
אני חוזרת עכשיו מהצפון המופגז. חוזרת משמונת היישובים והקיבוצים שלא פונו – גונן, שמיר, להבות הבשן, כפר סאלד, נאות מרדכי, אמיר, כפר בלום, נחמיה – שבמשך שנה הם חיים במלחמה. לפי כל סטנדרט ואמת מידה – לפני שעליתי לדוכן, ניקיתי את עצמי מאבק המקלט שבו ישנים ילדים וטף כי הגנים שלהם לא ממוגנים. הם שלחו מכתבים גם לשרים. עד לרגע זה לא קיבלנו מענה. לא קיבלנו מענה לגבי המיגון, לא לגבי הארנונה, לא לגבי החינוך, לא לגבי כוח אדם. פלא שהם מרגישים מופקרים? ככה הם כותבים במכתב שהבאתי לכאן: אנחנו ברווזים במטווח. זה רק עניין של זמן עד הפגיעה הבאה בגוף – לא אם, אלא מתי. ארטילריה כבדה 24/7, ללא הפסקה, מרעידה לנו את הבית ואת הלב. מופקרים לבד בצפון, ללא עיר מחוז – היא מפונה, סגורה ומסוכנת, וגם השירותים בה מוגבלים. הסופרים ריקים, הפארמים פתוחים בקושי חצי יום, אין שירותי רפואה בסיסיים ועוד. זמן אפס להגיע למרחב המוגן – ואין כאלו, גם לא במרחק של דקה הליכה, מעל 70 בתים.
ובכל זאת, פגשתי שם את כל התושבים, שגם אלה שעזבו כבר שבו לבתיהם. ופגשתי את הדור הוותיק, בני 70, 80 ו-90, שנמצאים שם ולא עזבו את ביתם ואדמתם, שנמצאים שם וישמרו על הבית, כי זה הבית שלנו, אין לנו בית אחר. וממשלת ישראל מוכרחה לפקוח את עיניה, להתעורר ולטפל בכל האזרחים והתושבים שנמצאים שם. תודה רבה.
843 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.