קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, ההישגים הגדולים של המערכת הביטחונית שלנו – בראש ובראשונה, במשך שנים, מערכות המודיעין; אנשי חיל האוויר, שעבדו קשה במהלך השנים האחרונות, החודשים האחרונים, והמערכת המדינית שקיבלה את ההחלטה – מגיעים להם שבחים. ממשלת ישראל וראשה התמהמהו חודשים ארוכים עד שקיבלו את ההחלטה המובנת- מאליה, וגם זאת עשו, ועושים עדיין, בחוסר החלטיות נורא. לפני חצי שנה, כאשר השליחים שלנו היו בקבינט המלחמה, גנץ ואיזנקוט תבעו מראש הממשלה – לפני חמישה חודשים וארבעה חודשים: המבט צפונה, 1 בספטמבר. מה פירוש 1 בספטמבר, כאשר דיברנו על כך בסוף החורף ובאביב ובשלהי האביב? הכוונה היא להרים את הרגל מהגז בעזה, לחתור לעסקה ולרכז את המאמצים, את המשאבים, את האימונים, את הלגיטימציה האזורית, את המשאבים המודיעיניים בצפון. מה שנעשה כעת בהצלחה היה צריך לקרות לפני חודשים. ואם היה קורה לפני כמה חודשים – ואין שום סיבה שלא היה קורה לפני חודשים, התנאים לא השתנו – ייתכן שהיינו פותחים את שנת הלימודים ב-1 בספטמבר בצפון – הרי זו המטרה שלנו, בתוך חודשים ספורים להחזיר את התושבים לצפון.
לצד הסיפוק ולצד הידיעה שבנפול אויבינו איננו שמחים, אנחנו מסופקים. נעשה צדק, אבל זה נעשה מאוחר. זה מאוחר לאנשי הצפון וזה מאוחר לאנשי הדרום, למשפחות שמחכות ליקיריהן. אין ויכוח על כך שכל ישראלי רוצה לנצח את החמאס ולהחזיר את החטופים. אבל שאלת השאלות – להבדיל, כמו בקומדיה, כך גם בדרמה, בטרגדיה שלנו – השאלה היא שאלת העיתוי, לא שאלת המרכיבים; שאלת התזמון, התיעדוף.
יש גישה – שהיא לגיטימית, יש בה ממדים ערכיים – שאומרת: אנחנו ננצח את החמאס. אדוני היושב-ראש, אתה עסקת בעניין. אתה ואלפי חבריך – רעיך לקרב שחררו, במובנים רבים, את חבריי, את משפחתי ואותי, מאימת החטיבות והגדודים והפלוגות הלוחמות. אבל מי שסובר שאנחנו צריכים לחכות להכרעה סופית של החמאס, של אחרונת החוליות, אחרון המטולים, עד שאנחנו נעסוק בצורה רצינית ונהיה מוכנים לשלם את המחיר של השבת האהובות והאהובים שלנו, הוא בעמדה אחת. אני סובר, ומיליוני אזרחים ואזרחיות ישראלים אומרים, שסדר הדברים הוא אחר. אנחנו צריכים להרים את הרגל מהגז, להודיע שאנחנו בשלב – שעוד לא הגענו אליו, אותו שלב ג', שהיה צריך להודות שאנחנו נמצאים בעיבורו – כזה שמאפשר לנו להיכנס, לחתור לעסקת חטופים, למתווה נכון, לחילופי אסירים וחטופים, אנשים שלנו שמשועבדים שנה מתחת לקרקע. אנחנו מאבדים אותם, בעקשנות, בעזות מצח, ובדיעבד – ברשעות מדינתית. לאחר מכן נוכל להתפנות להכרעת החמאס, לפינוי החמאס, לפירוז הרצועה, להכנסת גורמים מתונים למערכות החינוך ולשיקום הרצועה, וייתכן, אינשאללה, בדור הבא, גם ליחסים הוגנים בין העמים.
זהו סדר הדברים שחיוני לדבוק בו. אני מודע לכך שיש בינינו חילוקי דעות, וכפי שאמרתי, הם חילוקי דעות שבחלקם הם ערכיים. אבל מסתבר לי, לתדהמתי, שחלק משמעותי מקבלת ההחלטות הקשה בחצי שנה האחרונה היה בעל סממנים פוליטיים מובהקים; חוסר מוכנות לקבל את ההכרעה הזו של קדימות המתווה להשבת החטופים על פני ההכרעה הטוטלית של החמאס, כדי לא לוותר על השלטון; כדי לא לספוג התקפות מתוך הממשלה ומציבור הישראלים. אני חושב שהנהגה פטריוטית, לאומית, בעלת הכרה של יכולת ישראל לעמוד בפני האתגרים האדירים שעומדים בפנינו, צריכה להביא בחשבון את חוסן האומה. חוסן האומה רלוונטי עוד יותר מהחוסן הכלכלי של האומה. אני משוכנע שמיליוני אזרחיות ואזרחים ישראלים לא יוכלו לשאת את האשמה קולקטיבית של כולנו בהזנחה מדינתית של 101 האחים והאחיות שלנו. זהו הכתם שנמצא על מצחם של כל מקבלי ההחלטות, וזהו אתגר עצום של כולנו. זהו השינוי בסדר העדיפות שצריכים לקבל: המטרות הלאומיות בראש והמטרות הפוליטיות עמוק מתחת.
כמה מילים על התקציב. הבעיה בתקציב היא לא בעצם ההגשה של תקציב עם התאמות. הבעיה היא בחוסר לקיחת אחריות מתמשך. הבעיה היא בהמשך הפוליטיזציה, באי-זניחה טוטלית של כל מה שריח פוליטי נודף ממנו בהקשרים תקציביים. הבעיה היא – כמו שלימדו אותנו המשקיפים מבחוץ, אותם מבקרים כלכליים שנותנים לנו ציונים, עוזרים לנו להביט פנימה אל תוך הליבה, אל הלב הכלכלי שלנו – זו לא שאלה של כמה מאות מיליארדים עולה המלחמה. היא עולה, וייתכן שאנחנו אמורים היינו לשלם בכל מקרה בהגדרות של כמה עולה הכסף שלנו. אבל המשקיפים החיצוניים, שהם אינם שונאי ישראל, אומרים לנו: היו רציניים; נהלו את התקציב הלאומי כאילו הוא התקציב האישי שלכם; היכנסו לדיונים המהותיים; סגרו את החגורה הלאומית הכלכלית במקום שאפשר. התווכחו על השאלה אם הקיצוצים – שעדיין אנחנו לא רואים אותם – הם קיצוצים שצריכים לפגוע בשירותים החברתיים, באיכות השירותים החברתיים, בבריאות, ברווחה, בחינוך, באיכות הסביבה, גברתי השרה, או דווקא לעת משבר כזה, כשאנחנו צריכים לגייס את מלוא תעצומות האומה להגברת כושר העבודה, הפריון שלנו, הידע, החוכמה הקולקטיבית, ההתגייסות של כולנו למערכות – לא רק הצבאיות, אלא גם הכלכליות, גם לתחושת השותפות, ההוגנות של השותפות בכלכלה – האם זה לא מספיק חשוב? נראה שלא מספיק חשוב.
אז כפי שהממשלה הזו אינה עושה די בתחום תחושות הצדק של הנשיאה בעול הביטחוני, הממשלה אינה עושה די כדי לתת לנו את התחושה שנמצאים בדיון רציני: כיצד אנחנו מגבירים את הפריון, מהדקים חגורה היכן שצריך וצועדים ביחד אל עבר התמודדות לא פשוטה, אבל ראויה מאין כמוה, לאור המצוקה התקציבית, שהמלחמה המוצדקת שלנו כופה עלינו. תודה רבה.
785 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.