קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר – – –
אני רוצה להקריא פה דו-שיח שתמללתי בין ללי דרעי, שהיא חברה יקרה שאיבדה את בנה במלחמה, לבין עמית סגל בכנס ירושלים, שהתקיים בשדרות. נמשיך מתוך הדברים שללי אמרה. היא אומרת לעמית סגל כך: אני עכשיו בעיקר עוסקת בלחבר, בלדבר על האחדות, בלדבר על האחווה, כי אנחנו, הקטנים, חוץ ממך – היא פונה לעמית סגל – אתה, יש לך תפקיד. הקדוש ברוך הוא שם אותך במקום שלך לא סתם, אבל אנחנו הקטנים, שלא יושבים בקבינט, אנחנו הקטנים, מה יש לנו חוץ מלהתרכז בדבר הזה שנקרא אחדות? אבל לא אחדות מזויפת, יש עולם של דעות. ואז עמית סגל שואל אותה: אנחנו לא סתם מדברים. אותו סיפור על הקב"נית מחטיבת אלכסנדרוני שאומרת, כת של אוכלי מוות – היא אומרת את זה עלייך, כשהבן שלך לחם באלכסנדרוני. אז יש הבדלים בכל זאת.
תראו איזו תשובה היא עונה לו. היא עונה לו כך: בשבעה של הבן שלנו, אומרת ללי דרעי, היא הייתה בגינה, מה שנקרא הגינה – הייתה נראית כמו ג'ונגל. לא טיפחנו את הגינה שלנו בעלי. לצערי, לא היה לנו זמן, מחשבה וכו'. הסתיימה השבעה, והחלטנו לגדל ולטפח את הגינה. אני מביאה גנן, ואני אומרת לו: אבל מה אנחנו עושים עם כל העשבים השוטים פה? זה נראה ממש אין-סופי. אז הוא אומר לי – לא במילים האלה, אבל ככה הבנתי את זה – ככה הוא ענה לה: אפשר לבזבז חיים שלמים בלהדביר ולנכש את העשבים השוטים. כל היום אתה יכול לומר, ההוא אשם, ביבי אשם, גלנט אשם, אחים לנשק אשמים. כל היום אתה יכול לעסוק בעשבים השוטים, ואז השיח, תרתי משמע, לא גדל. הדבר היחיד שמגדל את השיח בינינו הוא אור ומים ותשומת לב כדי לגדל את השיח הזה. העשבים השוטים תמיד יהיו שם. זה ממכר, אני מכירה את זה. אנחנו, האנשים הקטנים, פשוט צריכים לעסוק בשיח שאנחנו רוצים לגדל.
את הדברים האלה, כאמור, אמרה אישה מאוד מאוד לא קטנה, ללי דרעי, ובעצם המסר שלה הוא: בואו נפסיק להתעסק במה שמפריד ומפצל ומפלג בינינו ונתחיל לדבר ולחזק את מה שמאחד בינינו.
אני מנצל את הבמה היום דווקא אחרי הפעולה המאוד-מאוד מוצלחת ביום שישי של טייסת 69 וכל האורגן הזה שעטף את הפעולה הזו. טייסת 69 הייתה בלב הסערה, ויש אנשים שמקפידים בכל כוחם לנסות להחזיר אותנו לימים שלפני 7 באוקטובר, לשיח של 6 באוקטובר, וכל הזמן עסוקים בלהשמיץ את חיל האוויר, בלהשמיץ את טייסי חיל האוויר. ואני, לפחות, קיבלתי על עצמי לנסות – זה לא תמיד מצליח – לבחון אנשים וגופים בהתאם לאיך שהם מדברים, בהתאם לאיך שהם פועלים מאז תחילת המלחמה, מאז 7 באוקטובר. לעשות מעין reset עד כמה שאפשר, לעשות reset למה שהיה לפני, כי באמת לפני הגענו לנקודה החברתית אולי הכי נמוכה שהיינו בה מאז הקמת המדינה. אבל צריכים לעשות לדבר הזה reset ולהסתכל קדימה, ולהסתכל על אנשים לפי איך שהם פועלים ולפי איך שהם מדברים מאז אותו יום נוראי. לוחמי צה"ל, ובתוכם כמובן טייסי חיל האוויר וטייסי טייסת 69, מאז אותו יום הם כל-כולם בתוך המלחמה הזו. יצא שאחרי הפעולה של יום שישי, אחרי הפ"מ, פקודת המבצע הזו של יום שישי, כולם מדברים על זה, אבל טייסי חיל האוויר כולם בתוך המלחמה הזו מאז 7 באוקטובר. תשאלו את לוחמי החי"ר והשריון וההנדסה, תשאלו אותם איזו עזרה, איזה סיוע הם מקבלים מחיל האוויר, איך הכול צמוד, הכול קרוב, על הכול הם עובדים ביחד כאיש אחד כדי להשיג את הניצחון הזה. תראו את לוחמי חיל האוויר, כמה הם מושקעים בתוך המלחמה הזו. אבל יש אנשים שעדיין כל הזמן עסוקים: איפה הייתם, מה עשיתם, מה פה, מה שם. מדברים עליהם בזלזול.
לצערי, זה קורה גם כאן, בתוך המשכן הזה. חברי כנסת עסוקים רק במה שהיה כאן לפני 7 באוקטובר. הם כל הזמן עסוקים בלפלג ולשסות ולהפריד בינינו במקום להסתכל קדימה ולראות את הלוחמים האלה מכל הצבא וגם כמובן מתוך חיל האוויר, ובתוכם טייסי ונווטי טייסת 69, איך הם פועלים ביחד – פועלים ביחד כדי לרסק את האויבים שלנו, מסכנים את החיים שלהם.
אז אני רוצה להגיד לכם משהו: טייסת 69 היא לא סתם טייסת – זאת הטייסת האסטרטגית של חיל האוויר. בגדול, כל פעם שאתם שומעים שיש איזשהו פיצוץ במזרח התיכון ואף אחד לא מבין מה קרה, כנראה שהם היו שם. זה מטוס מיוחד, עם הלוחמים הכי מוכשרים שיש לחיל האוויר. ואני מציע פה, במיוחד לחברים ולחברות במשכן, להפסיק לזלזל, להפסיק לקטב, להפסיק לדבר בשפה כל כך של שנאה ופירוד, ולהתחיל לבחון אנשים מאז 7 באוקטובר – מה היה מאז 7 באוקטובר, ולהעריך את האנשים האלה.
ואני רוצה להקריא משהו שכבר קראתי כאן מעל הבמה הזו, ויכול להיות שאני צריך בשביל זה עוד דקה, אדוני היושב-ראש. זה פוסט שכתב – – –
כן, כן. לא, אז עכשיו אני מדבר על שריון. זה פוסט שכתב מ"פ שריון שקוראים לו איתי סימן טוב, ופרסם אותו חנוך דאום, אז זה הגיע בתפוצה מאוד רחבה. והוא כותב את הדברים הבאים בערך חודש וחצי מתחילת המלחמה: "החמאס יותר חזק מהשמאל, הוא גם יותר חזק מהימין, ומהימין מלא מלא, ומביבי + בן גביר, big love forever. האויב שלנו יותר חזק מההייטק ישראלי, ויותר חזק ממפעל ההתנחלויות. לתל אביבים יפי הנפש אין שום סיכוי נגדם, וגם לא לפריפריה. אבל לחמאס אין שום סיכוי מול ישראל. כשאנחנו כולנו מאוחדים ומגויסים הם חוזרים לתוך המחילות שלהם ומתפללים להפסקת אש.
"המלחמה הזו תקעה אותי בתוך טנק, לכוד עם שני דוסים – בייני"שים שעקצו שירות של שנה וארבע, מצביעי סמוטריץ' ובן גביר, שלכאורה אין חצי דבר משותף איתם, אבל כור ההיתוך של הצבא יצק אותנו מחדש ליחידה אחת, לצוות טנק. בשלב מסוים אזרנו אומץ והתחלנו לדבר על הכול", על להט"בים, על בג"ץ, על תחבורה ציבורית בשבת, על לימודי ליבה, על מיניות, על הכול, "ומה גילינו? שאנחנו מסכימים על בערך 90% מהנושאים; בואו נניח שהם נורא נחמדים ולא נכנסו איתי לפינות – אז על 80% מהנושאים".
תקשיבו למה שהוא אומר: "עד לפני חודש וחצי בערך הם היו האויב. נפגשנו משני הצדדים של קפלן, והינה החמאס הזכיר לנו שאנחנו בעצם באותו צד. הפוליטיקאים שלנו שואבים את הכוח שלהם מההפרדה בינינו. הם לוקחים 10%–20% של חוסר ההסכמה בינינו, והופכים אותו לעיקר, כי זה מה שנותן להם את המנדט 'לייצג' אותנו, לריב בשמנו. הם עושים את זה על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון הרווחה שלנו, על חשבון המיסים שלנו, ועל חשבון החופש שלנו (גם החופש שלנו להתפלל, דרך אגב).
"אני רואה הרבה אנשים שמחפשים איך לתרום למאמץ המלחמתי – תחתונים, גרביים, סיגריות, ציוד לחימה; מאמות מרוקאיות ששלחו לנו דג וקוסקוס לשבת, וקיבוצניקים פנסיונרים שהסיעו את הסירים האלה לקצוות המדינה (כי אולי עדיף שהם לא יבשלו...), הייטקיסטים שבאו להתקין לנו מצלמות היקפיות 360 על הטנק, מה שהצבא לא מספיק זריז וגמיש לעשות בעצמו. ונערי גבעות, שהצבא לא הסכים בכלל לגייס, באו ביום שבת, חתכו, ניסרו וריתכו, כדי שלא ניכנס לעזה בלי גגונים שמגינים עלינו מרחפנים.
"מבחינתי התרומה החשובה ביותר היא שתתאחדו כעם; שתפעלו להתקרב – תתמקדו בדומה ותניחו קצת לשונה. תמציאו את המסגרות שיפגישו אותנו גם מחוץ לצבא – – – זה הכי חשוב – שנהיה עם, כי אנחנו, החיילים מכל קשת השבטים, נכנסים לשטח אויב ומסכנים את חיינו לא בשביל אף ממשלה או פוליטיקאי זה או אחר. אנחנו עושים את זה בשביל עם ישראל. בבקשה, תשאירו לנו עם לחזור אליו". זה מה שהוא כתב. אני חושב שכל מילה מדברת בעד עצמה.
1,169 מילים של מתן כהנא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.