קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, נקרא השבת בבית הכנסת, מייד אחרי ראש השנה, "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". אז קודם כול, צריך לפתוח ולומר: באבוד רשעים רינה. אפשר לומר אחרי חיסול מוצלח של רב-המרצחים נסראללה שזה יום טוב, שהעולם הוא מקום טוב יותר בלעדיו, ולברך את כל המעורבים בדבר – כן, גם את ראש הממשלה, גם את שר הביטחון, גם את הרמטכ"ל, את כוחות הביטחון ואת המבצעים בפועל.
עם נסראללה יש לנו חשבון ארוך, ותרשו לי להפוך את זה קצת לאישי. לפני 31 שנה איבדתי את חברי דביר מור-חיים בהיתקלות ברצועת הביטחון. זה בעצם היה ירי דו-צדדי, אבל דביר היה אחד מעשרות מחברינו שנפלו ברצועת הביטחון בקרבות המרים עם החיזבאללה, שעוד היה אז ארגון צעיר יחסית. השבת, שבת וילך, הייתה שבת בר-המצווה של דביר, שזכיתי להיות בה לפני 39 שנים, והינה עוד מעגל ציבורי ואישי נסגר.
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". אז ראש השנה עוד ארבעה ימים, כמעט שנה למלחמה, שנה מהקשות בהיסטוריה היהודית. ראש השנה הוא יום הדין, יום לחשבון נפש. אני עושה חשבון נפש כל שנה, אני מקווה שכולם פה עושים, ואני לא בטוח שאנחנו מוכנים לווידוי הזה. כשנקרא את הווידוי "אשמנו, בגדנו", נדבר על עזי פנים, על קשי עורף, נדבר על איך כיזבנו, ננסה לעורר את הלב, להקשיב, להאזין ולהשתפר. אני עושה את זה לעצמי ואני רוצה לקרוא אליכם, חבריי בממשלה – כן, גם אתם: תעשו חשבון נפש, ממשלה שיש לה כל כך הרבה שרים, כל כך מעט עבודה.
זה עכשיו גיוס רביעי של חלק מאנשי המילואים. בשבוע שעבר ביקרתי יחד עם חבר הכנסת שירי בצפון, והלכתי אחר כך לבקר את החטיבה שלי במילואים, אלה שעשו כבר יותר מ-200 ימים ונמצאים עכשיו בגבול הצפון. היום ראיתי באחד מאתרי הנפילות גם את היישוב שהם נמצאים בו – לא אנקוב בשמו. כתבתי להם: תנמיכו צללית ותחכו להמשך. הם הבינו למה אני מתכוון.
גם נעם היועץ שלי שירת כבר 200 ימים, ומייד אחרי החגים הוא יוצא לסבב הנוסף שלו. מצאנו לו ממלא מקום, תלמיד שלי לשעבר – אה, גם הוא הוקפץ, אז גם הוא לא יהיה – מילואים. אשרי העם שאלה בניו. אשרי העם שאלה ילדיו. 200 ימים, 300 ימים. באוקטובר קראו להם, והם באו, עזבו הכול והגיעו.
ולמרות זאת, ואני אומר את זה בצער רב, אנחנו מסתכלים על צה"ל, ולצד דברי השבח של היום הזה, לצד ההתפעלות מהיכולות המדהימות, חברים יקרים, אותן חטיבות מילואים שהוקפצו בצו 8 ישנות על הרצפה, אוכלות מנות קרב, ואנחנו רואים עדיין את קיבוץ הנדבות, את הבקשות בפייסבוק, את החמ"לים האזרחיים – שעובדים מדהים, אבל הלוגיסטיקה לא עובדת כמו שצריך אחרי שנה. אז העם הוא מדהים, וזו שנה למלחמה, וזה סבב מילואים שלישי, ועדיין מבקשים תרומות בציוד. חבר שלי ראובן מיד בנימין פתח חמ"ל אזרחי; ערן אפרת מהולנד עדיין מגייס ציוד; דניאל פוליסר מירושלים שפגשתי בשבוע שעבר ועוד מאות ואלפים עדיין אוספים ציוד.
כל כך הרבה שרים. לא חשבנו להקצות משאבים לדבר הבסיסי הזה? שאלנו לפני כמה זמן בחוץ וביטחון מתי נראה גדוד מילואים מצויד כמו גדוד סדיר; לא קיבלנו תשובה. איך אנחנו אמורים להקפיץ חיילי מילואים שהולכים להגן עלינו, להילחם עבורנו, אולי לתמרן בלבנון, ואומרים להם: אה, כן, יום אחד יהיה ציוד? למה אנחנו מתעסקים עדיין, עכשיו, שנה למלחמה, בלגייס את הדברים הבסיסים ביותר? למה החפ"ק של המג"ד שהחליף אותי מגייס כסף לתיאום כוונות – מי שיודע למה אני מתכוון צבאית, מבין?
אבל זה אולי מובן, כי דירוג האשראי של ישראל ירד שוב השבוע, וזו כאפה מטלטלת, ושר האוצר יכול לומר עד מחר "מלחמה, מלחמה", אבל כן, גם לו יש אחריות, גם מהפעולות שלו נגזרות משמעויות. שלו. חטא היוהרה, חטא הרברבנות, חטא אני-כול-יודע; הביטול המלגלג של חוות הדעת בדוחות הקודמים – משיקולים פוליטיים, אמר שר האוצר, במקום לעשות חשבון נפש. זה הזמן. שני עשורים צמחה פה הכלכלה, כן, גם בזכות ראש הממשלה; בשנה אחת, בשנתיים, היא הולכת וקורסת.
אז אשמנו, אשמנו על מדיניות פושעת שלא נקטה ונוקטת צעדים אחראיים, לא מקצצת בהוצאות, לא מגדילה את ההשתתפות בשוק העבודה, לא מורידה את הנטל הביטחוני-כלכלי ממי שכבר תורם, אבל שיקולים פוליטיים ותירוצים. האזן, סמוטריץ', הורדת הדירוג היא פחות כסף – פחות כסף לביטחון, פחות כסף לחיילים, פחות כסף לחינוך, פחות כסף למורים. פחות, הרבה הרבה פחות. אנחנו היום אמורים להגדיל את מסגרת התקציב, ובמשרד האוצר עובדים על תקציב 2025, אז עכשיו לפני יום הדין זה הזמן לחשבון נפש, לא לתירוצים.
אגב שיקולים פוליטיים, היום, עכשיו, מתקיימות בחירות, בחירות לרבנות הראשית. שנדבר על השיקולים הפוליטיים, בצלאל? על הפרת הסכמים? על רב שחותם על נייר ומשקר? על ועדת רבנים שדבריה נזרקים לפח? על מועמדים ראויים, אבל הציבור שמסתכל ואומר: למה הדבר הזה טוב אם גם רבנים משקרים? איזה ביזיון. איזו עסקנות. איזה ערבוב של שיקולים זרים.
אתה יודע, פעם אמר הרב עמיטל – יש כאלה שאומרים שלא צריכים רבנות ראשית. אני חושב שצריך רבנות ראשית, אבל רבנות ראשית כדברי הרב עמיטל, שתקדש השם. איזה חילול השם נגרם בדרך לרבנות הזו. כמה יהודים קמו בבוקר ואמרו: כאלה רבנים אנחנו רוצים, וכמה קמו ואמרו: איזה ביזיון, איך נראית הרבנות. הלוואי הלוואי שבסוף היום הזה הדילים הפוליטיים ייזרקו לפח – ואני לא אומר מי – והראויים ייבחרו. הלוואי. אלה שיסתכלו עם ישראל ויגידו: אלה מקדשי השם; אלה מייצגים אותנו; אלה יודעים "עמו אנֹכי בצרה", אלה יודעים לשאת איתנו בנטל המלחמה, בנטל החברה. הלוואי. על הביזיון העצום הזה, בצלאל, על העסקנות שערבבת בתפקיד שצריך להיות קודש – מה אני אגיד לך? הרבה חשבון נפש.
אני חוזר לדברים הטובים שפתחתי איתם: חיסולו של רב-המרצחים נסראללה, שמצטרף לחיסולם של רבי-מרצחים אחרים, של טרוריסטים שעשו רע בעולם הזה, חיסול שגם בלבנון ובסוריה מברכים עליו. האזינו, האזינו לקול שיוצא מציון. על אהרן הכהן נאמר "אוהב שלום ורודף שלום". זו ישראל – יד אחת מושטת לשלום, לברכה, לטוב, ויד שנייה מגוננת, תוקפת את המבקשים להשמידנו ונלחמת על חייה.
אני רוצה לסיים, שבעזרת השם – נהיה בנימה אופטימית – ששנת תשפ"ד תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. וברוח ההפטרה שקראנו השבת, בדברי ישעיהו, דברי הנחמה: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער", אני מדלג. "הנה ה' השמיע אל קצה הארץ אמרו לבת ציון הנה ישעך בא הנה שכרו אתו ופעֻלתו לפניו. וקראו להם עם הקֹּדש גאולי ה' ולך יִקָּרֵא דרושה עיר לא נעזבה". שאחינו ואחיותינו החטופים ישובו לביתם, העקורים מהצפון – גם הם לביתם, ושנזכה לשנת יציבות, שגשוג וברכה.
1,003 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.