קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת. קודם כול אני רוצה להתחיל ולומר ולשבח את חיל האוויר של מדינת ישראל, את כוחות הביטחון, את המודיעין. את כל מי שלקח חלק במבצע ההירואי שהיה לפני 48 שעות, וכל מי שלוקח חלק במבצעים שקורים ממש עכשיו. אני גם רוצה לומר מילה טובה לשר הביטחון, לראש הממשלה. הגיע הזמן. הם נכנסו לאירוע. באמת, אחרי 11 חודשים אנחנו רואים שאנחנו עוברים ממדיניות של הכלה, למדיניות של התקפה סוף-סוף. באמת הגיע הזמן. אני באמת לא יכול שלא לתהות: במשך 11 חודשים לא הייתה הנהגה במדינת ישראל. פתאום ההנהגה התעוררה. עכשיו, זה לא איזה משהו בקטנה. יש פה באמת שינוי מדיניות, כאילו מישהו תפס את המושכות. אני רוצה לומר משהו: כשההנהגה מתעוררת, כשתופסים את המושכות, אז מצפים לזה בכל התחומים. זה לא חד-פעמי, זה לא רק בהצלחות, זה לא לרוץ לעשות מסיבת עיתונאים אחרי שנוחתים אחרי שעתיים. זה להיות תמיד מנהיג.
מה זה אומר להיות תמיד מנהיג? זה אומר שגם בכישלונות עושים מסיבת עיתונאים אחרי שעתיים, מסבירים לציבור מה קרה. כשמורידים את דירוג האשראי של מדינת ישראל בצורה דרסטית, אז עושים מסיבת עיתונאים ומסבירים לציבור מה קרה. כשהפשע משתולל, והופך להיות לא בטוח ללכת ברחוב בלילה במדינת ישראל, אז עושים מסיבת עיתונאים ומסבירים לציבור מה קרה. כשיחסי החוץ שלנו הופכים להיות גרועים כמו של מדינת עולם שלישי, אז יוצאים לציבור ומסבירים מה קרה. אי-אפשר לצאת לציבור רק בהצלחות. זה לא יכול להיות. זו לא מנהיגות, זו לא הנהגה, זה לא שום דבר שאמור לקרות בבית הזה. אני באמת שואל את עצמי איך יכול להיות שבן אדם רציני – ואני תופס אותו כבן אדם רציני, את ראש ממשלת ישראל – חושב שהציבור אהבל, שהוא נמצא רק כשטוב, וכשלא טוב, זה אנשים אחרים. כשהדירוג יורד – צרצרים, דממה; כשהפשע משתולל – דממה; כשיחסי החוץ שלנו הם בקנטים של הקנטים, שצריכים לעשות כינוסים מיוחדים בשביל שידברו עם נציגים שלנו בשולי עצרת – דממה.
– – לשאול את מחלקת הדגים הקפואים של הקואליציה, שלא נמצאים איתנו כמובן גם עכשיו, כי הם לא אשמים בכלום, הם רק מנצחים, הם לא יודעים להפסיד: מה קורה לכם? אתם עכשיו יוצאים לרחוב ושואלים אתכם מה קורה במדינת ישראל – מה אתם אומרים להם? ואללה, הטייסים תותחים – לפני יומיים שלחתם אותם לעזאזל. איך אתם מסבירים את זה? החיילים הכי טובים שיש – עוד שנייה אתם פוטרים אותם מגיוס. אתם פוטרים אוכלוסייה שלמה מגיוס, ודנים אותנו לעשות יותר ימי סדיר, יותר ימי מילואים, לא לראות את הבית, לא לראות את הילדים, עסקים קורסים. איך אתם מסבירים את זה לעצמכם?
אתם עכשיו הולכים ברחוב, פוגש אתכם מישהו – עכשיו באמת יש כמה ימים של גאווה לאומית, כיף להיות, סוף-סוף, במדינת ישראל, לצאת לרחוב, אבל הדיסוננס האדיר הזה בין ההצלחה הכבירה של שירות הביטחון, של צה"ל, של המוסד, של חיל האוויר של כולם, לבין הפשלות שהממשלה הזאת עושה, הוא משהו שאי-אפשר להסביר. אני באמת שואל, אם עכשיו הייתי צריך להיות במקומך, אדוני היו"ר, איך אתה מסביר את זה? איך אתה מסביר לאנשים את דירוג האשראי של מדינת ישראל?
עכשיו, זה נשמע משעמם, נכון? דירוג האשראי של מדינת ישראל ירד לרמה של תאילנד. מה זה אומר? אז אני אגיד לך מה זה אומר: זה אומר שאנחנו נשלם 40 מיליארד שקל יותר בריביות. עכשיו, כל מי שמנהל משק בית מבין שאם אתה משלם יותר בריבית, אז יש לך פחות בקופה. אם יש לך פחות בקופה, אתה צריך לקצץ. הממשלה שלכם בחיים לא תקצץ איפה שצריך: לא תקצצו בכספים הקואליציוניים; לא תקצצו במשרדים שאף אחד לא מכיר; לא תקצצו בשום דבר ששייך לכם. אז במה כן תקצצו? תקצצו, קודם כול, בחינוך לגיל הרך; אחרי זה תקצצו ברווחה; אחרי זה תקצצו בספורט ובתרבות, כי מי צריך ספורט ותרבות; אחרי זה תעלו מיסים. איזה קל – מעלים מיסים.
כשנגמר הכסף, מה עושים? הולכים למעמד הביניים ואומרים: שומעים, חבר'ה, שר האוצר פישל, ניהל את הכלכלה על הפנים; שר הכלכלה, אין לי מושג מה הוא עושה, קרתה פדיחה. אנחנו באים אליכם, אתם בעצם בעלי המניות שלנו, אתם בעצם בעלי העניין במדינה, ואנחנו צריכים שתתגייסו שוב. איך תתגייסו שוב? תשלמו יותר מע"מ, תשלמו מיסים חדשים. בעלי העסקים, בכלל, אתם לא יודעים אילו הפתעות מחכות לכם בתקציב 2025; אתם הולכים לגלות מיסים שמעולם לא חשבתם שאי פעם יהיו קיימים במדינת ישראל. ואז אומרים: רגע, מה קרה להשקעות הזרות במדינת ישראל? אתה מדבר עם משקיעים שפעם השקיעו פה מיליארדים, ואומרים לך: מי ישקיע במדינה שכל חצי דקה משנה את הדעה שלה בכל נושא; ששר המשפטים שלה לא ממנה שופטים, שלא אכפת לו מפסיקת בג"ץ, שהפכנו להיות קולומביה? אתה חבר שלהם, אתה יהלום, אתה מתקדם; אתה לא יהלום, אתה הולך. איך תשקיע במדינה כזאת?
אם הייתי אומר לך, אדוני היו"ר, עכשיו להשקיע בבוטסואנה אפריקה, היית משקיע בה כסף? לא היית משקיע בה כסף. אתה יודע למה? כי השלטון מושחת; כי יש שם בעיה קשה בלעשות עסקים. מה אתה חושב שאומרים במדינת ישראל עכשיו? יש לנו שר משפטים שלא מכבד את החוק, שר אוצר שאין לו מושג מה הוא עושה באוצר, שר כלכלה אניגמה – גם אני לא יודע מה הוא עשה, שר חוץ שכל היום כותב ציוצים – שלא נעים לי לומר, אבל הדובר לא היה ממשיך איתי במצב שלו. מה היית אומר לו, איך היית מסביר לבן אדם רציני, למשקיע רציני, לאיש עסקים, איך היית מציע לו להשקיע במדינת ישראל?
ובגלל הדברים האלה, אם היית מדבר עם אנשי עסקים במדינת ישראל היית שומע שמחלטים ערבויות של בנקים בין-לאומיים מהעסקים במדינת ישראל מהרגע לרגע. אומרים להם: המצב הגיאופוליטי במדינת ישראל הוא כבר כזה שרמת הסיכון בו לא כדאית, יש לכם 24 שעות, 48 שעות, 72 שעות, ללכת להביא את הכסף. עכשיו, מה עושה עסק אם הוא לא יכול להביא את הכסף? הוא יכול לסמוך על מדינת ישראל? הוא יכול לקבל איזשהו סבסוד ממדינת ישראל, בינתיים, משהו? ברור שלא. אנשי המילואים שלנו עדיין לא קיבלו את הכספים שמגיעים להם. אנשי מילואים שהם בעלי עסק, עד היום – שנה עברה – לא קיבלו את כל מה שמגיע להם.
אבל אנחנו נעמוד פה ונשמע את חבר הכנסת פינדרוס עומד ואומר: אתם יודעים למה כל זה קורה? כי איזושהי ממשלה קיצצה מתקציב לומדי התורה. אז אני רוצה תודה לחבר הכנסת פינדרוס, וגם לכבוד השר שיושב פה, הציבור במדינת ישראל שווה: חילונים, חרדים, ערבים, כל אזרח במדינת ישראל שווה. לא יכול להיות שקבוצת לחץ פוליטית אחת תשתלט על המדינה. לא יכול להיות שהמיעוט ישלוט ברוב. כולנו אחים, כולנו שווים. אתם כל היום רצים בסיסמאות: אחדות, יחד ננצח. קודם היה פה מישהו שאמר: ניצחון מוחלט. אי-אפשר שיהיה ניצחון מוחלט במדינת ישראל – סליחה שאני משעמם אותך, אדוני השר – אי-אפשר שיהיה פה ניצחון מוחלט במדינת ישראל כל עוד ציבור שלם לא נושא בנטל, כל עוד הציבור שלם לא מקבל בדיוק את אותן זכויות ואותן חובות כמו ציבור אחר; אי-אפשר לנצח במדינת ישראל בלי אחדות אמיתית. לא אחדות מזויפת, פוליטית, של דילים שהפילו ממשלה על פיתה ואז אחרי זה אותה פיתה כבר לא רלוונטית. כשראש ממשלה חוזר בשבת, זה בסדר, זה כבר לא פיקוח נפש, כן פיקוח נפש. תחליטו.
אי-אפשר לנצח במדינת ישראל אם אתם לא תתגייסו לצבא. אתה יודע למה אני אומר את זה? אני אומר את זה כי הרמטכ"ל אומר את זה; כי הוא אומר שחסרים היום במדינת ישראל עשרות אלפי חיילים – – –
בששת הימים לא היינו במצב הזה. אתה יודע, זאת הבעיה. הבעיה היא שאתם – – –
אני רוצה להסביר. הבעיה היא שאתם חיים באיזושהי תיאוריה שלא השתנה כלום. אנחנו פתוחים, אנחנו בשבע חזיתות, נלחמים מול ציר שיעי שרוצה לחסל אותנו. ומה אתה אומר לי? ששת הימים, מה קרה, ששת הימים, עברנו את זה. לא, אדוני השר. לא. זה לא אותו מצב. היום הרמטכ"ל – בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי – אומר: אני צריך עוד חיילים. כוחות הביטחון אומרים: אנחנו קורסים. אנשי המילואים – אני מזמין אותך לבוא איתי לסיור, לפגוש אנשי מילואים שכבר שנה במילואים. אני מזמין אותך להגיע אליי הביתה ולדבר עם גיסי, מ"פ לוחם שעשה כבר 200 ימי מילואים, ויש לו עסק וארבעה ילדים, על איך הוא מרגיש. ואל תלך רחוק, אני מזמין אותך לצעוד לפה, למיכאל ביטון, שעד היום עושה מילואים ומתגייס ושומר בחניתה.
איך אתה – אני באמת שואל, כיהודי ליהודי, וגם אתמול הייתי בסליחות, שלא תחשוב שאני איזה כופר – איך אתה כיהודי ליהודי, יכול להסתכל למיכאל ביטון בעיניים ולהגיד לו: אתה בגילך, עם הנכדה שלך, שאתה שומר עליה, תמשיך לעשות מילואים, אבל אני לא אעשה את זה – למרות שאין כל צידוק הלכתי לדבר הזה; לא מעניין אותי, אני שולט במדינה, בלעדיי הממשלה תיפול, תקפצו לי.
זה גם אצלכם? אני התחלתי לבוא פעם ראשונה עם פוך.
תודה רבה, אדוני. חבריי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אנחנו לפני יום הכיפורים, יום שבו כולם צריכים לעצור רגע, פנימה, לעשות חשבון נפש אמיתי, חשבון נפש שהוא לא רק בין אדם לחברו אלא הוא גם בין ההנהגה למדינה. אנחנו צריכים לנצל את הימים הקרובים, את השבוע הקרוב, באמת רגע לעצור ולראות מה עבר עלינו, מה קרה בשנה האחרונה. אני חושב שאפילו הקואליציה תסכים איתי שהיו פה דברים שהתנהלו בצורה לא הוגנת כלפי הציבור, לא תקינה כלפי הציבור. ויש איזושהי חובה – חובה מוסרית, חובה ערכית, חובה של הנהגה – לסמן את הדברים שהיו לא תקינים ולהגיד: בזה אנחנו נטפל, את זה אנחנו נשפר, בשנה הבאה זה ייראה אחרת.
אנחנו לפני תקציב 2025, תקציב קשה מאוד, עם גזרות קשות מאוד עבור הציבורי הישראלי, עבור מעמד הביניים, עבור מי שמחזיק את הכלכלה הישראלית, עבור העסקים הקטנים. אני חושב שיש מקום דווקא היום, דווקא לפני חשבון הנפש האישי, לעשות גם חשבון נפש לאומי ולצאת בדרישה לשר האוצר להפסיק עם הכספים הקואליציוניים, לסגור משרדים שלא צריך במדינת ישראל ועולים מיליארדים, להפסיק עם הבזבוזים במקומות שלא צריכים לבזבז ולהסיט את הכסף לאיפה שהוא צריך להגיע אליו, לציבור הישראלי.
לא יכול להיות שיבזבזו מיליארדים רבים מצד אחד, ויפנו לציבור הישראלי ויגידו: אין לנו כסף אז אנחנו צריכים להעלות מיסים. זה לא יכול לעבוד. זה לא יכול לעבוד, ויש פה כמה חברי כנסת בקואליציה הזו שאני חושב שהם אחראיים, שאני חושב שבאמת עושים את העבודה שלהם כמו שצריך. אנחנו רואים את זה בתחומים אחרים. הם יודעים לשלוח מכתבים לראש הממשלה, לבקש לפטר שרים כאלה, להזיז שרים כאלה, לעשות ככה ולעשות ככה. יש חברי כנסת בקואליציה שבאו מהתחום הכלכלי, שזה הטיקט שלהם, על זה הם רצו, אבל הפעם, בשביל הכיסא, בשביל הנוחות, אני לא יודע בשביל מה – דממה, דממה.
לא, טלי, יש פה, יש פה נוחות. לפחות כלפי הציבור אנחנו צריכים להיות הוגנים. יש פה נוחות במקום הזה, ולפעמים שוכחים למה הגענו לפה.
אני חושב שחברת כנסת כמוך, שהיא באמת אקטיבית ובאמת עושה דברים, צריכה לדרוש מראש הממשלה, משר האוצר, לסגור משרדים לא רלוונטיים; צריכה לדרוש לבטל כספים קואליציוניים, לפני הבזבוזים האלה, כשבינתיים חיילי מילואים צריכים להתחנן לציוד, צריכים ללכת לגייס תרומות. קהילות שלמות שאנחנו מטפלים בהן – גם את מטפלת בהן – צריכות להתחנן לתרומות מכל העולם, ומצד שני יש פה איזו קופה קטנה של אורית סטרוק עם משרד שאף אחד לא יודע מה היא עושה.
ישב פה קודם השר מאיר פרוש; מה המשרד הזה עושה? אני נמצא פה מתחילת הקדנציה, מנסה להבין מה המשרד שלו עושה. אני יכול לעבור פה על שמות בלוח הזה – ומרוב שהממשלה הזאת גדולה, גם בלוח מאחור – ואני יכול לומר לך שיהיו פה יותר מכמה משרדים ששנינו נסכים שאולי בזמן הזה של המלחמה לא צריך אותם. על זה אני מדבר. אני מדבר על אחריות ציבורית, על אחריות לאומית בלקיחת עמדה. מדברים על "יחד ננצח" ועל אחדות; אני מוכן להתאחד עם כל חבר כנסת שמוכן לעשות חשבון נפש אמיתי לגבי מה שקורה במדינת ישראל. אני מוכן לחתום על כל מכתב שקורא לשר האוצר להפסיק לבזבז כספים קואליציוניים. אני מוכן ללכת איתכם יד ביד לראש הממשלה ולהגיד לו: תקטין את הממשלה שלך. לא יכול להיות שבזמן שאזרחים לא גומרים את החודש, פה שרים יהיו עם תיקים שאף אחד לא מבין מה הם עושים, אף אחד לא יודע מה השרים האלה עושים במדינת ישראל. אם תשאלו מה עושה מאיר פרוש, אף אחד לא ידע. אם תשאלו מה עושה אני לא יודע מי, קחו שמות על הלוח הזה – ביטון – אף אחד לא ידע. יש פה לפחות עשרה שמות שאף אחד לא מכיר אותם.
לא יכול להיות שבמדינת ישראל הנטל הכלכלי על האזרח הוא כל כך גבוה, שאנשים פה בקושי גומרים את החודש, וכשהם נכנסים לסופר הם צריכים לתעדף מה הם קונים היום ומה הם קונים בשבוע הבא. אני לא מדבר בכלל על לקנות דירות, לא מדבר על משכנתאות, לא מדבר על שכירויות, לא מדבר על גני ילדים, לא מדבר על שום דבר בסיסי שמדינה אמורה לתת לאזרחים שלה; אני מדבר על לחיות בכבוד, לסיים את החודש בכבוד, שתוכל להיכנס לסופר בלי לפחד מהחשבון בסוף, שתוכל ללכת למסעדה בלי לפחד מהחשבון בסוף, שתוכל לחיות בבית שלך בכיף, שתוכל לממן לילדים שלך חוגים, שתוכל לחיות כמו כל אזרח במדינה מערבית. אבל במקום זה, אתם נותנים את ידכם לבזיזה של הקופה הציבורית, בזיזה של הקופה הציבורית על חשבון הכול – על חשבון הביטחון, על חשבון המילואימניקים, על חשבון עסקים קטנים, על חשבון הרווחה, על חשבון החינוך, על חשבון הכול. ולא יכול להיות, לא יכול להיות שאתם תתעוררו רק כשנוח לכם, כשאלה נושאים סקסיים – ביטחון, בואו נחליף את גלנט באמצע מלחמה, כל מיני אמירות פופוליסטיות – אבל כשזה אמיתי, כשזה אמיתי, אפס חשבון נפש, אפס אחריות, אפס מדיניות.
אני לא רוצה לנקוב בשמות חברי הכנסת שרצו על טיקטים כלכליים, גם בתוך הליכוד. אני מסתכל על הכיסא, אז אני אדבר אליו. לא יכול להיות. לא יכול להיות שרגע לפני תקציב 2025, שהולך להיות קטסטרופה לציבור הישראלי, דממה, דממה. ואני באמת רוצה לשאול אתכם: אתם חושבים שתקציב זה נושא שפחות מעניין את הציבור? פחות מעניין את העיתונאים? פחות? אני באמת באמת לא מבין מה צריך לעשות בשביל להסביר לכם שבסוף זה החיים. זה החיים. מה שעושים פה, שלוקחים את תקציב מדינת ישראל ובוזזים אותו, שדירוג האשראי שלנו קורס, שמתנהגים לקופה הציבורית כאילו זו הקופה הקטנה של אורית סטרוק, בסוף, בסוף של הדבר הזה, האזרח בקצה משלם יותר. אלה אזרחים של כולם – שהצביעו ימין, הצביעו שמאל, הצביעו מרכז, לא משנה איזה אזרחים אלה – כל אזרח במדינת ישראל סובל בגלל התנהלות כלכלית קלוקלת של ממשלת נתניהו.
אני לא מבין למה אף אחד לא מדבר על זה, למה אף אחד לא עומד פה ושואל כל אחד ואחד מהנוכחים בחדר הזה: מה קורה לכם? מה קורה לכם? לא אכפת לכם שיעלו מיסים? לא אכפת לכם שאנשים מבטלים חוגים כי הם לא יכולים לממן אותם? לא אכפת לכם שזוגות צעירים חוזרים לגור אצל ההורים כי אין סיכוי במדינת ישראל לקנות דירה? לא אכפת לכם שהיום זוג צעיר נורמלי חושב אם הוא רוצה להישאר במדינת ישראל ולגדל פה את הילדים שלו, או שמא הוא יעזוב לחו"ל כי הרבה יותר קל לחיות שם? לא מעניין אתכם? תסתכלו על הנתונים של ההגירה השלילית של מדינת ישראל: יש קפיצה מטורפת, מטורפת, וזה לא בגלל המלחמה, כי אתם רואים שאנחנו מאוחדים במלחמה, כולנו; יש קונסנזוס לגבי העובדה שמדינת ישראל תנצח במלחמה, היא תנצח בכל גזרה וגזרה כי יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם. אבל מצד שני יש ייאוש אמיתי ממדיניות הממשלה הזו, שגורמת לאנשים הכי טובים שיש לנו לומר לעצמם: מה יש לנו לחפש במדינה הזאת, לא רוצים לגדל פה ילדים, לא רואים פה עתיד, למה לגדל ילדים במדינה שכל חצי דקה משהו רע קורה פה, למה? ואפשר לשנות את זה ככה, בדקה, בדקה. תתאחדו סביב מטרות נכונות, סביב מטרות טובות; תפסיקו עם המשיכות של הקיצוניים, תפסיקו להיכנע להם. אתם מפלגה גדולה, אתם אמורים לנהל את האירוע הזה. ראש הממשלה אמור לנהל ולא להיות מנוהל, וזה מה שקורה פה.
תראו מה קורה במדינת ישראל: חטופים שנמצאים במנהרות החמאס – אף אחד לא מדבר עליהם, אף אחד לא מדבר עליהם. אם אנחנו לא נזכיר אותם בכל נאום, בכל פעם שאנחנו עולים לפה, זה פשוט יישכח. איך יכול להיות, במדינת היהודים, במדינה שלב-ליבה הוא ערבות הדדית, איך יכול להיות ששכחנו? איך יכול להיות ששכחנו את האחים שלנו, שנמצאים מתחת לאדמה בהפקרות הכי גדולה שקרתה פה? וזה מה שהם רוצים שיקרה. הם רוצים שנשכח את זה, הם רוצים שנדבר על דברים אחרים. אז אני אומר לכם מפה: אנחנו חייבים לאותן נשמות טהורות שנמצאות מתחת לאדמה עכשיו – להזכיר אותן בכל פעם. אסור לנו לתת להם להישכח, אנחנו חייבים לדרוש בכל הזדמנות – מפה, ברשתות החברתיות, ברחוב, בכל מקום – לדרוש מממשלת ישראל להחזיר אותם לפני הכול.
אני רק רוצה לסיים, אדוני, כי מפורסם עכשיו שישראל, לפי מקורות זרים, עושה עבודה מעולה בכמה גזרות בעולם. אני רוצה שוב מפה להוריד את הכובע בפני צה"ל, אמ"ן, כל כוחות הביטחון, שעושים עכשיו עבודה מדהימה. אין לנו צבא אחר, אין לנו מדינה אחרת, ואנחנו ננצח ונתקן. תודה רבה.
2,665 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.