קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני. תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אני רוצה להתרגש מהמילים שלך בסוף, על היחד – – –
אני לא יכול. תכף אני אסביר לך. אתה תבין. אפשר לחייך, אפשר לדבר אחדות, אפשר לעשות אחדות.
אדוני היושב בראש, אדוני השר, עמיתיי חברי הכנסת, גם אני רוצה לברך את טייסי חיל האוויר – נגיע אליהם; גם את ראש הממשלה, את שר הביטחון, את הרמטכ"ל, את מפקדי צה"ל, שהוכיחו לנו שלמרות 7 באוקטובר יש על מי לסמוך.
אדוני היושב-ראש, השר פרוש, אם אתה יכול להקשיב, אבל לא אכפת לי אם אתה רוצה קצת להישען הצידה.
לא, אתה לא צריך להיות. השר פרוש, אני רוצה לספר לך על – –
– – אני רוצה לספר לך על מה אני עשיתי את הטלפונים היום. תקשיב למה עשיתי – לא בשביל הכבוד שלי. אני חושב שהישענות הצידה – זה, לפחות כבודו של השולחן הזה, מה שנשאר לשולחן הזה של ממשלת החורבן, אם נשאר לו כבוד.
אבל אני רוצה להגיד לך משהו: אני עשיתי היום הרבה טלפונים – טלי, תקשיבי גם את.
אתה יודע על מה היו הטלפונים היום? אתה לא תבין את זה בחיים, בחיים לא תבין את זה. איך עושים ראש השנה כשכל האבות של 15 הנכדים בין עזה ללבנון. הבנת? הבנת? אתה יכול להבין את זה?
לא תבין. ככה אני צועק, כדי שתבין אולי ככה, שהחברים שלך יבינו. חלק מהם מבינים את זה. אבל הם נותנים יד – –
– – להשתמטות הזאת. מה אתה חושב, שתלך לבית הכנסת ותתנדנד, אתה והחברים שלך, ותצילו את עם ישראל? תעזרו לנו במשהו? אתם מבינים מה זה לילות של נשים, של אימהות, של אבות, שאחרי 200 ימי מילואים, בראש השנה – בעוד ארבעה ימים – הילדים שלהם לבד?
אדוני היושב-ראש, אם אתה היית מפנים את זה, גם אתה לא היית חולם לתת יד לחוק ההשתמטות. האחריות היא עליך לא פחות מאשר עליי.
אני יודע, זה מה שאני אומר. זה לא חוכמה. אני יודע שאתה והילדים שלך, אתה יודע שאני יודע, אבל אל תרחצו בניקיון כפיכם, אתם, שתומכים בהם; אתם, שנותנים לזה יד – לא לחרדים, למשתמטים.
עזוב אותך מעולם התורה, אתה רוצה שאני אתן לך כתובות לעולם התורה?
– – לרבנים שכולים, לרבניות שכולות. זה לא עולם התורה, מה שהם המציאו לנו פה. אין עולם תורה כזה. זאת המצאה. "לא תעמד על דם רעך" זה עולם התורה; "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה" זה עולם התורה. אל תלמדו אותי מה זה עולם התורה, יש לי מה ללמוד הרבה בתורה. הפכתם את עולם התורה לעולם של נצלנות, לעולם של סחטנות, וזה מה שעשיתם לי. לא רוצה לראות אותו ככה. הפכתם אותו, איך אומר הרב עמיטל? מתורה לדת; לחוקים שבסוף זה מה שהם עושים.
עכשיו אני יודע, שכשאני מדבר אליהם, הם לא מבינים. אין מה לדבר אליהם. אנחנו נועדנו לשרת אותם, לעבוד אותם, להתכופף לפניהם. אבל אתם, אתם – אתם מבינים את מה שאני מדבר, אתה מבין את מה שאני מדבר. ותאמין לי שאני עושה את זה בכאב, אבל גם באהבה. זאת זכות. אני יודע שכל אחד מהלוחמים האלה של כולנו – האבות האלה, כשיגיעו לפני ריבונו של עולם וישאלו אותו: איפה היית בראש השנה, התנדנדת בבית הכנסת ליד השר פרוש או היית בהר דב או בציר נצרים? מי יקבל יותר נקודות אצל ריבונו של עולם? אני יודע את התשובה. אני חושב שגם אתה יודע, אבל אני אגיד לך את ההבדל. אני פועל לפי זה, מצביע לפי זה, ואני לא בטוח שאתה – שזה מה שתעשו אתה והחברים שלך בציונות הדתית. אנחנו יודעים מה זו ציונות דתית באמת, לא מה זו ציונות דתית עם מותג שגנבו אותו מתנועה עתירת זכויות.
אבל אם אנחנו לפני הימים הנוראים צריך לתת קודם כול – נדבר על הטייסים, אבל נגיד את האמת: גם בכיסאות האלה וגם באלה יושבים אנשים שעמדו משני צידי המהפכה המשפטית או הרפורמה, שכל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. הם נלחמים יחד, הם מסתכנים יחד, הם מכבדים אחד את השני. אבל אני חושב שאחרי שאמרתי את זה, אולי הגיעה העת לבקש סליחה מאלה שישבו בקוקפיטים, בתאי הטייסים, ביום שישי בערב. טייסת 69. לא יודע כמה עשרות אחוזים – עשרות אחוזים, בדקתי את זה, היו בהפגנות, אולי גם חתמו על כל מיני מכתבים, אבל הם היו בקוקפיט. אנחנו הדבקנו להם, כמו שאולי תכף נעשה גם למודי'ס: שמאלנים, לא פטריוטים, לא ציונים. שרים שלחו אותם לעזאזל. לא כל השרים.
אמרנו, אם יש אלוהים בליבכם, אבל באמת אם יש אלוהים בליבכם, או אלוקים, לכו לבקש סליחה. אחרת, איך תעמדו בראש השנה? איך תעמדו ביום כיפור?
אמרתי – לא, לא, לא. אמרתי על הטייסים כרגע. בסדר, יש לכל אחד מאיתנו סיבות על מה לבקש סליחה, על מה לחשוב ומה לראות. אבל דיברתי על אלה שקראו להם ככה; לא כולנו, אני לא קראתי להם ככה, לאף אחד מהלוחמים לא קראתי ככה; אף אחד מהמפקדים לא שלחתי לעזאזל; אף אחד לא האשמתי שהוא לא ציוני או לא פטריוט. בסדר? יש רמות בדברים האלה. יש רמות בדברים האלה. ואנחנו יודעים מה הם עושים ב-7 באוקטובר, ומה אחרים מסביב לשולחן הממשלה עושים מ-7 באוקטובר. אז אל תגיד "כולנו". אני יודע להגיד "כולנו", יש לי על זה בית ספר – היית בבה"ד 1 – מתי אומרים "אנחנו" ומתי לא. הכי קל להגיד "אנחנו". אני לא, לא הייתי שם.
יושבת פה חברת הכנסת אפרת רייטן, בעיניים אנחנו מחלקים דאגות. מי יבין את זה פה? מי שיבין, יבין. אתה יודע כמה לא מבינים את זה? איפה נמצאים הילדים?
אמרתי להפך, טלי. אמרתי. נראה לי שאמרתי מספיק גם על הצד הזה וגם על הצד הזה בהיבטים החיוביים. אבל אם זה זמן סליחה, אז כן, אני מציע שנלך לשם.
ואני מציע להגיד עוד דבר אחד בתוך זה: אני חושב שגם שר האוצר וגם שר הביטחון וגם כל מי שיש אלוקים בליבו יודע שאסור לנו לסמוך על הקדוש ברוך הוא. אסור לנו. הוא לא רוצה שנסמוך עליו. הוא לא בנה עולם כזה, ואלה שדרשו לפני 1939 שנסמוך עליו ולא נעלה לארץ ישראל – אנחנו יודעים איך זה נגמר. לכן, ברור לנו שמה שקרה הוא מידי שמיים, אבל לסמוך על הנס זאת לא היהדות שלנו. גם הם הולכים לרופאים, וגם הם צריכים חיילים, בתנאי שזה נהיה אנחנו.
דרך אגב, אני מצר על כך שאין הרבה יותר רופאים חרדים, בגלל שהכישרונות שיש שם הם לא פחות מאשר בבתי הספר או בישיבות שאני למדתי בהן. רופאים בדרך כלל זה לא רופאים שלמדו שם, אבל הם הולכים אליהם, בגלל שהם יודעים שלמרות שאנחנו אומרים "רפאנו ה' ונרפא" בימי חול לפחות שלוש פעמים ביום, בסוף אנחנו מבינים שגם צריך ללכת לרופא.
ואני אומר את זה בגלל שבדברים האלה – כל מה שאמרתי עד עכשיו: על ההשתמטות, על ההסתמכות על הנס, על ההשפלות, על הקללות לטייסים האלה – יש ראש ממשלה. הוא ראה את כל זה, ואנחנו הרי יודעים שהרבה מאוד פעמים אי-אמירה היא אמירה. כשהדברים האלה קורים, כשעושים אותם שרי ממשלה – איך כתוב במסכת גיטין, או תענית? מזה שישבו שם גדולי ישראל ולא מיחו בידו, מכלל דניחא ליה – זה היה נוח להם. זה נאמר, דרך אגב, על קמצא ובר-קמצא. יושב ראש ממשלה ושומע ששר התקשורת שלו שולח את הטייסים לעזאזל, וראש הממשלה מכיר אותם בעיניים. דרך אגב, גם יכול להיות שאם יהיה לו אומץ – אני מאחל לו שיהיה לו, ושיבוא, אני בטוח שיתייחסו אליו בכבוד – שיבוא לטייסת 69, כמו שהוא בא לכל מיני יחידות להגיד להן תודה אחרי כל מיני ביצועים. שיבוא לשם, לא ייקחו להם את הטלפונים קודם, לא יוציאו משם את מי שאולי יגיד משהו לראש הממשלה, אלה אנשים רציניים. שיבוא להגיד להם תודה. מה יקרה לו?
אתה יודע מה, אולי, יש לי הצעה: שייקח איתו את השר קרעי. תגיד לשר קרעי שבדרך לשם לא צריך להגיע לעזאזל, אפשר ללכת לחצרים ולרמון ולחצור ולתל נוף ולרמת דוד, לפגוש את העזאזל. כן, נראה את ראש הממשלה עושה את זה. הרי מה הוא יגיד לנו? מה הוא אמר אתמול? יחד. איזה יחד? יחד כששר המשפטים שלך עוד לא ממנה נשיא לבית המשפט העליון, זה יחד? תעשה צעד אחד. אמרתי לראש הממשלה, אמרתי לו אישית: תעשה משהו אחד שנאמין ליחד הזה שלך. אני רוצה, אתה יודע, הוא יודע. אני הייתי בעד אחדות, אני גם עכשיו בעד אחדות – אבל אחדות אמיתית. אבל ראש הממשלה כאילו אומר לנו "יחד", ואם מישהו יעביר לו את זה, אז אני מקווה שהוא ילך – אתה יודע מה? לא לבקש סליחה מהטייסים האלה, להגיד להם "שנה טובה". נראה אותו. יכול להיות שהוא ימצא אותם ישנים אחרי הטיסה של הלילה הזה ולפני הטיסה של היום הזה, אבל חלק יהיו שם.
אוקיי. שיגיד להם את מה שהוא צריך להגיד להם. הוא יודע מה להגיד להם.
אמרתי קודם שמה שמפריע לי באמת הוא שאני יודע ששרי הממשלה לפעמים לא מאמינים למה שהם אומרים, והם כן סומכים על הנס. הדוח הזה של מודי'ס – עכשיו הם כבר שמאלנים, אבל לפני שהם נהיו שמאלנים, כמה רמזים הם נתנו לנו על מה צריך לעשות, על גודל הממשלה, על כספים קואליציוניים, על הרפורמה המשפטית.
אבל אני רוצה, כיוון שהזמן קצר, להגיד עוד דבר אחד, וגם את זה אמרתי לראש הממשלה: אדוני ראש הממשלה, תסתכל על הקצב, ואני אומר את זה בכאב גדול, של האנשים שעוזבים אותנו, של הרופאים, של המהנדסים, של אנשי ההייטק; נכון, עולם התורה – אנחנו מאוד מסתמכים עליו, אבל גם הוא קיים בזכותם, אי-אפשר להכחיש את זה. לכו להסכמים הקואליציוניים, לא מקצים שם תפילות, מקצים שם שקלים.
מה שאני אומר הוא שנשים רגע את התפילות בצד, בואו באמת ננצל את הזמן הזה של ערב ראש השנה, ואולי כדאי שראש הממשלה ידבר אחדות, זה בסדר, אבל שגם יראה רצינות. נתתי לכם רק הצעה אחת: שיכפה על שר המשפטים למנות נשיא לבית המשפט העליון, שייקח את השר קרעי יחד איתו לאחת הטייסות של חיל האוויר לבקש סליחה. אני מבטיח לכם שאז צה"ל המעולה הזה שיש לנו – שנכשל כישלון חרוץ ב-7 באוקטובר, אבל חלק מהגדולה שלו זה ההתאוששות עד הרגע הזה, של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שאני מאוד שמח שהוא נשאר, שאני לא יודע מאיפה היו לו כוחות להישאר – –
– – אבל אנחנו מברכים אותו שהוא נשאר, מאחלים לו בהצלחה, והוא כבר אמר שהוא ייקח אחריות, והוא לקח אחריות. אני רוצה להגיד שהצבא – –
אני מסיים. – – הזה, האנשים האלה, הטובים האלה, שהם משני הצדדים של המתרס הפוליטי, הם אלה שנותנים לנו את התקווה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנה הרבה יותר טובה – זו לא חוכמה – אבל שנה טובה מאוד בפני עצמה. תודה.
1,674 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.