אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשי הערים שנמצאים כאן, גם תומר, גם רונן, גם ראש עיריית עכו – אנשים שפעלו, עושים, פועלים למען התושבים שלהם, בגאווה גדולה, בהצלחה גדולה – אזרחי מדינת ישראל, בחודש אדר ב' תשע"א, 11 במרץ 2011, רצחו בני העוולה חכים ואמג'ד עוואד את בני משפחת פוגל מאיתמר. כשבוע לפני הפיגוע תצפת חכים עוואד על היישוב איתמר במטרה ללמוד את סידורי האבטחה במקום. לאחר מכן פנה עם אמג'ד לקרוב משפחה במטרה להשיג נשק לביצוע הפיגוע. הם הצטיידו בארבעה סכינים, שניים מהם באורך של 40 סנטימטר.
המחבלים הגיעו לאיתמר בשעה 20:30, ליל שבת, דילגו מעל גדר היישוב. על פי התחקיר הראשוני שערך צה"ל, הגדר המקיפה את היישוב פעלה באופן תקין. חדירת המחבלים אכן הפעילה התרעה, אך הסייר שהגיע למקום לא זיהה שום דבר, ועל כן הוא הסיק שמדובר בהתרעת שווא. השניים נכנסו לתוך היישוב ובמשך כשעה וחצי הסתובבו כדי לאתר יעדים לטבח. תחילה הם פרצו לבית של אחת המשפחות, אך משנוכחו שהבית ריק, גנבו משם רובה מסוג M16, קליעים ואפוד ויצאו החוצה.
הם הגיעו וראו את בית משפחת פוגל. באותו זמן בבית משפחת פוגל השמחה הייתה גדולה, מסיבת עונג שבת מרובת משתתפים. הילדים, ההורים, השכנים חגגו. לאחר שהמסיבה הסתיימה, חיכו בני העוולה הללו, חכים ואמג'ד עוואד, והמתינו עוד כשעה ארוכה. הם חיכו לראות שבני משפחת פוגל הולכים לישון, ואז הם נכנסו לחדר ההורים ורצחו את אבא אהוד, שנלחם איתם ונאבק בהם עד טיפת דמו האחרונה. הם רצחו גם את אימא רותי, שניסתה להיאבק, לצעוק, לצרוח, ונלחמה בהם אף היא עד טיפת הדם האחרונה. הם רצחו את ההורים, אבל לא הסתפקו בכך. הם נכנסו לחדר הילדים ובדקירות סכין רצחו את יואב בן העשר. אמג'ד וחכים רצחו אחרי זה גם את אלעד בן הארבע בדקירות ובחניקה. לאחר שהם כבר ביצעו את זממם, הם יצאו החוצה ושמעו בכי של תינוקת, בכי של הדס הקטנה בת השלושה חודשים. הם חזרו ורצחו גם את הדס הקטנה.
הגיעה שעת הדין. קול דמי אחינו ואחיותינו זועק מן האדמה, והיום, היום, אנחנו עושים צדק היסטורי. היום אנחנו משיבים בציווי ברור. היום אנחנו מרתיעים. היום אנחנו מחזירים את הגאווה לעם ישראל. היום אנחנו מחזירים את השפיות למדינת ישראל. חוק עונש מוות למחבלים, שחבריי ואני מעוצמה יהודית הובלנו, הוא חוק היסטורי שמשנה את תמונת המצב. היום בראש ובראשונה אומרת הכנסת שמי שרצח וטבח ושחט ועשה זאת ממניע לאומני, אין עוד צורך בעמדת היועמ"שית כדי שיוצא להורג. במשך שנים חיכינו לעמדה של היועצת המשפטית לממשלה, חיכינו לעמדה של הפרקליטות, אבל זו בוששה לבוא.
ברירת המחדל היא עונש חובה. יש גם סייג של נימוקים מיוחדים, אבל עונש בלי הגבלות, לא של שלושה שופטים בדרגה מסוימת, לא של גזר דין פה אחד – גם ברוב רגיל, גם ללא בקשת היועמ"שית. אפשר, ולמעשה זו ברירת המחדל, להביא לעונש מוות אנשים כמו אמג'ד וחכים. הכלל הוא עונש המוות; החריג הוא מאסר עולם. זה המקום לומר שהדברים האלה מביאים לצדק היסטורי.
אדוני שר הביטחון, שמעתי היום שבאיחוד האירופי מאוד לא אוהבים את ההצעה הזאת. ואני אומר להם: בטח שאתם לא אוהבים. אתם לא אוהבים שישראל מגינה על עצמה; אתם לא אוהבים שישראל מגינה על גבולותיה; אתם לא אוהבים שצה"ל שומר על האזרחים שלנו; אתם לא אוהבים שאנחנו עושים אזורי ביטחון; אתם לא אוהבים שאנחנו עומדים על נפשנו; אתם לא אוהבים לראות אותנו חיים ומשגשגים. יש גורמים באיחוד הזה שאולי אוהבים לראות אותנו כמו שהיינו ב-7 באוקטובר. יש שם גורמים, באיחוד האירופי הזה, שאולי רוצים אותנו שקטים, שותקים וחוטפים, ועוד פעם חוטפים, ועוד פעם חוטפים. הצביעות הזאת, הדו-פרצופיות הזאת, הדאגה לזכויות אזרח כשמדובר בזכויות של מחבלים ארורים, כשמדובר בבני עוולה, כשמדובר בכאלה שעל פי החוק, הדין, הצדק והיושר יש לעשות להם משפט ולשלוח אותם להורג, היא פשוט לא נתפסת.
אנחנו רואים בכל מיני מדינות באזור שלנו, אם זה בסוריה, אם זה באיראן, אם זה במקומות אחרים, הפרות שיטתיות של זכויות אדם, הוצאה להורג של עשרות אלפים. נמצאים כאן בני העדה הדרוזית. מה א-שרע עשה לדרוזים? גזר שפמים, התעלל, אנס, פגע, תקף – לא שמענו ציוץ מהאיחוד האירופי, אבל כן אנחנו שומעים אותם במקרה הזה. ואנחנו אומרים להם מכאן, מכנסת ישראל: אנחנו עומדים על נפשנו, ואנחנו עושים היום היסטוריה.
זה המקום לומר תודה לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. תודה לך, אדוני ראש הממשלה. תודה לך גם על החוק הזה ותודה לך על השותפות, על ההובלה, על הזכות שיש לנו להיות בממשלה שלך. אתה יודע, לפעמים היו בינינו מחלוקות, אבל לשבת בחודשים האחרונים ולראות אותך, איך אתה מנהל, איך אתה מוביל, איך כל מה שאמרת בנושא האיראני קורה ומתגשם, איך אתה סוחב את כל הספינה הזאת – זה רק להגיד תודה. תודה גם לשר הביטחון, שיושב כאן לידך, שלנו יש את הזכות לשבת גם איתו ולראות אותו, את הפעילות שלו, את העשייה שלו, את האכפתיות שלו, את השינוי הכל-כך גדול שקורה בצבא ההגנה לישראל. תודה, ישראל. תודה לכל חבריי בקואליציה, לכל ראשי הקואליציה.
צריך להגיד תודה רבה לכל גורמי הביטחון שבאו, אחד אחרי השני, שירות הביטחון הכללי, צה"ל, משטרה, שב"ס, וכולם כולם דיברו על הצורך בלהרתיע, על הצורך – שהחוק הזה הוא כל כך חשוב. אני רוצה להגיד תודה לחברי ניסים ואטורי, שותף נאמן בחוק הזה. איפה ניסים? הוא שותף נאמן בחוק, וכמובן לחברת הכנסת המדהימה שלנו, סגנית יושב-ראש הכנסת לימור סון הר מלך, הנשמה המדהימה - -
- - שהובילה ופעלה ועשתה, וברגע המרגש הזה היא סוגרת מעגל. כולכם יודעים מה עבר על לימור, כולכם יודעים שבעלה נרצח לנגד עיניה על ידי טרוריסטים בני עוולה, כולכם יודעים שהיא נפצעה קשה, ובעוז, באמונה ובנחישות ממשיכה את העשייה. לימור, את היום סוגרת מעגל, ובראש ובראשונה אני שמח עבורך. אני שמח גם עבורך, יושב ראש-הוועדה לביטחון לאומי צביקה פוגל, האיש, האדם, העשייה. שעות על גבי שעות, עשרות שעות, מאות שעות, השקעת בחוק הזה, השקעת את הנשמה, ובעיקר – נתת את הלב. תודה לכל חבריי בעוצמה יהודית: לשר יצחק וסרלאוף הנפלא והאגדי; לשר עמיחי אליהו התותח והמקסים; ליושב-ראש ועדת הפנים קרויזר, שעושה ונותן ומקדיש.
אני רוצה להגיד לך תודה ליושב-ראש הקואליציה. איפה אופיר כץ? אופיר, אני ממש ממש מעריך את השותפות. אתה מוביל. ואני רוצה להגיד לך שיש לך כל כך הרבה זכויות, לא רק בהצעה הזאת אלא במה שאנחנו עושים כאן ערב אחרי ערב. עם ישראל זכה בנציגי ציבור כמוך. תודה לכל הצוותים שלנו – לדוד בבלי, לחנמאל דורפמן, לרוני מנהלת הסיעה, לטויבי ולכל מי שהיה שותף לדבר הזה.
חבריי חברי הכנסת, היום הזה אנחנו מגיעים, מגיעים להישגים גדולים ולאירוע היסטורי. שמנו סוף לחגיגת הטרור בתאים, עשינו בבתי הסוהר שינוי של ממש: שללנו מהם את תנאי הלוקסוס, ביטלנו את תפריטי הגורמה, צמצמנו את מרחב המחיה שלהם, פירקנו את חלוקת האגפים לפי שיוך ארגוני, חמאס-פתח, כדי למנוע התארגנות פוליטית בתוך הכלא, הפסקנו את רכישת הקנטינה ואת חפלות הבישולים, הגבלנו את זמן המקלחות, הפסקנו את הלימודים האקדמיים ואת הניתוחים האסתטיים, צמצמנו למינימום את המפגש שלהם עם העולם החיצון. השארנו להם את המינימום של המינימום של המינימום של המינימום.
אבל היום עלינו. היום אנחנו עולים דרגה נוספת. היום אנחנו מבהירים להם שמי שביקש ומבקש להשמידנו לא רק לא יזכה לחופשות, לא רק לא יזכה לתנאים של בית מלון. אם עד היום מחבל שרצח יהודי חשב שהוא יצא מהכלא עם תואר אקדמי, אם עד היום מחבל שרצח דרוזי או צ'רקסי, או נוצרי או ערבי – הם רוצחים גם ערבים – חשב שיהיה לו בית מלון הכול כלול, זה הולך להיגמר. מי שטבח, מי שאנס, מי ששרף, מי שביתר תינוקות, מי שפגע, הוציא את עצמו מקהילת בני האנוש, ואין לו מקום בינינו. מהיום ידע כל מחבל וידע העולם כולו: מי שנוטל חיים, מדינת ישראל תיטול את חייו. הצדק הזה צריך להיראות ולהיעשות, וממחר בבוקר, בעזרת השם יתברך, הוא ייעשה.
חבריי חברי הכנסת, זה לא סוד שחמאס מזהה בי איום. חוליות המוות נשלחו פעם אחר פעם, גם מצד איראן וגם מצד חמאס, להרוג אותי. אבל האיומים על החיים שלי רק מוכיחים שהם מבינים שאנחנו לא מרכינים ראש. ככל שהם מאיימים יותר, הם מפחדים יותר. הם יודעים שעידן ההתקפלות הסתיים. לדם הקדוש שנשפך יש תג מחיר. אנחנו היום – הכנסת הולכת לגבות אותו. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". חבריי חברי הכנסת, אנחנו עושים היסטוריה, אתה, אנחנו – כולנו שותפים להיסטוריה הזאת, ובשם השם נעשה ונצליח. עם ישראל חי.
1,302 מילים של איתמר בן גביר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.