כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, צוהריים טובים לכולם. אני לא יכולה להתחיל את דבריי בלי להתייחס לדברים של חברתי חברת הכנסת טטיאנה. א. אני רוצה לחזק אותך ולהגיד לך שאת אישה נפלאה. את אישה מנומסת, מקצועית, שיודעת להגיד את הדברים בכבוד, מכבדת את עצמך ומכבדת גם את האחרים.
לצערי הרב, זו הנורמה בכנסת הזאת, במיוחד מכיוון של גברים כלפי נשים, אבל בכלל. הרמה שנמצאת בכנסת הזאת היא רמה – לא יודעת כמה אפשר לתאר למטה, באמת, מתחת לרצפה. אין כבוד, אין נימוסים, אין מקצועיות, יש פופוליזם, יש צעקות. אני מסתכלת מסביבי בכל פעם שאנחנו נמצאים במליאה ותוהה: איזה שיח מתרחש כאן? אילו אנשים יושבים כאן? איזו דוגמה הם נותנים לאחרים? ואני מגיעה לאותה נקודה כל פעם שלא צריך להתייחס לאותם אנשים, ואסור באיסור מוחלט לנו לתת להם להשפיע עלינו, לערער את הביטחון האישי שלנו בעצמנו, וגם לא לתת משקל לדברים שלהם.
את פשוט עלית ודיברת על מה שקרה אתמול, וזה במיידי הקפיץ לי את הסיטואציה שהייתה בוועדת הכספים לפני שלושה שבועות, כאשר חה"כ סוכות ככה באמצע הדברים שלי, כשאני מדברת דברים ענייניים לגמרי, בקול ובטון רגוע, נמוך, כמו שאני מדברת תמיד – כי אני מאמינה שאם אני רוצה להעביר מסר, אני צריכה לדבר בקול שהאחרים יוכלו לשמוע, לפחות לשמוע, ואחר כך יעשו חושבים אם הם מקבלים את הדברים או לא מקבלים, אם יש להם דעה אחרת, אבל קודם כול, אני מכבדת את עצמי – את יודעת מה הוא אמר לי? ככה, במילה הראשונה שלו: את חצופה. אני חצופה? אישה בת 60 פלוס, דתייה, עליתי לרגל, אף פעם לא פגעתי באף אחד, אף פעם לא התנפלתי על אף אחד. הוא לא יודע מה זה המילה חצופה. כשהוא אומר את זה, במיוחד בקונוטציה שלנו, בשפה הערבית, זה כינוי למישהי שאני אפילו לא אגיד את התיאור של אותה אישה. לא רק זה, החברים שלו מסביב הולכים ומתלוננים עליי בוועדת האתיקה. אז ככה, ככה זה בכנסת הזאת: אין כבוד ואין מקצועיות, פשוט מאוד. יש פופוליזם ויש שנאה וגזענות בצורה בלתי נסבלת, ממש בלתי נסבלת. אז תהיי חזקה. כולנו כאן, כל אלה שמאמינות בדרך שלך, נהיה לצידך גם במקום הזה.
לעניין החוק, האמת, אני רוצה לדעת, וזה הפחד האמיתי שלי מהחוק, מה ההגדרה של מחבל או מחבלת ואת מי מוציאים להורג. בכלל, להרוג אנשים, לא משנה מי הורג או מי נהרג, כל אדם באשר הוא אדם, לא משנה דת, גיל, גזע, לא משנה, בשבילי זה מעשה אסור, אבל מה שקורה במדינה הזאת הוא שהם עושים איפה ואיפה.
אני לא שוכחת את הסיטואציה שהייתה בבאר שבע לפני כמה שבועות, פחות מחודש. אישה שכנראה לוקה בנפשה – כנראה, כי אני בטוחה שבן אדם שפוי לא יעשה מעשה כזה – שהסתובבה עם סכין ככה, באורך כזה, ואנשים באו מסביבה וניסו להרגיע אותה, גם אנשי ביטחון, ולדבר איתה, ואיך לקחת מהיד שלה את הסכין. אמרו לה בסוף, כאילו, אחרי שהתייאשו: אם את לא תיתני לנו להתקרב ולקחת את הסכין, אנחנו נירה לך ברגל.
כמובן שאני לא רוצה שהם יירו לה, לא ברגל, לא בראש, לא בחזה, לא בשום מקום, והייתי מעדיפה באמת שיטפלו בה בצורה יותר אנושית ורפואית. אבל תתארו לעצמכם, ואני בטוחה בתשובה כי מקרים כבר קרו, שזאת הייתה אישה ערבייה, אז מייד היא הייתה מחבלת, והכתובת: מנוטרלת. זו הסיטואציה. זה המפחיד בכל הסיפור, שמתייחסים לערבים במקום הזה כאויבים שדבר ראשון צריך להרוג אותם.
לא סתם היום זה 30 במרץ, יום האדמה בחברה הערבית כבר 50 שנה. במקרה, אחד השהידים הראשונים שנרצחו הוא ח'יר יאסין, בן דודה שלי, שאימא שלו איבדה חמישה צעירים – חמישה – ולכולם יש קשר ויד למדינה. שני אחים שלו, תאומים, שיצאו לרעות את עדר הבקר שלהם באזור מגוריהם – אגב, זה אותו אזור שהיה מאוים בהפקעות ב-1976, ובסוף, בגלל העמדה האיתנה והאמונה השלמה של התושבים והאזרחים באזור בבעלות שלהם ובזכות שלהם על האדמה הזאת, שהיא אדמה פרטית, שרצו להפקיע ממנה יותר מ-15,000 דונם כדי לעשות שם, איך אומרים, (אומרת בערבית ומתרגמת:) מחנה צבאי. לא מצאו מקום חוץ מהאדמות הפרטיות של האנשים. ברוך השם, בסוף זה לא קרה, אבל מה? שישה אנשים שילמו בחיים שלהם. מה הייתה עוולתו של אותו בן-אדם, ח'יר יאסין? רק שהוא יצא כמו כל הצעירים, לא היה חמוש, לא עם סכין, בטח לא עם רובה או אקדח או משהו כזה. הוא נהרג במקום. אז אולי בעיני אחרים הוא מחבל, בהגדרה של היום, לא?
אז על מה אנחנו מדברים כאן? תמו הדברים שאפשר לעשות בצורה מכבדת, שתכבד את קדושת החיים של כולם? וגם של המדינה, אגב. אם החוק הזה יעבור, הוא יביא הרבה רע למדינת ישראל, שמתגאה כל הזמן בנאורות שלה ובזכויות אדם. אגב, זה צחוק אחד גדול, זכויות אדם במדינת ישראל, במיוחד לערבים – אנחנו, הערבים, שמהווים יותר מ-20% ואנחנו אזרחים ילידים, לא באנו לכאן כמהגרים, לא במטוסים ולא בספינות ולא בכלום, וגם מתכוונים להישאר כאן.
אוקיי. אז אני לא מתכוונת לפתח דיאלוג, כי אני מכירה את האג'נדה שלך.
ואנחנו חלוקים עד הסוף באג'נדה הזאת. יש לי זכות מלאה, גם לילדים שלי, גם לנכדים שלי, לדורי-דורות, לחיות כאן על אדמת האבות.
אז מספיק עם הפילוג הזה, עם השנאה ועם הגזענות. המקום הזה יכול להכיל את כולנו מעל האדמה, ולחיות בכבוד. רק צריך קצת חוכמה ואומץ וכנות, ולא מארבים ומשחקים. בושה, בושה שאנחנו מדברים על זכויות אדם, ויש כאן אנשים רעבים לפת לחם, יש כאן אנשים שאין להם קורת גג, יש כאן אנשים שחיים בתוך הנפילות של הטילים, ואין להם מיגון, והם עדיין אזרחים ישראלים. אז בושה באמת, ואין לכם במה להתגאות.
860 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.