קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
יוליה לקחה שתיים אבל החזירה. תחזירי את שתי הדקות. עשר דקות.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, החוק הזה הוא ביטוי לכישלון מדיניות גם בתחום המדיני וגם בתחום הביטחוני. ממשלה שלא מצליחה להביא לפתרון סכסוך שמתמשך עשרות שנים, ולא מצליחה לקדם פתרון מדיני בדרכי שלום, ולא מצליחה מצד שני לספק ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, והפקירה את אזרחי מדינת ישראל ב-7 באוקטובר, ולכן מוצאים דרך להגיד: הינה, אנחנו עושים משהו. לכן אני חושב שהחוק הזה במובן מסוים הוא ביטוי לכישלון המדיני והביטחוני, והוא לא יותר מצורך פוליטי, לא רק של מפלגת עוצמה יהודית והשר בן גביר – שהוא כושל בתחומי המשרד שלו ובכל נושא שהוא נגע בו. והצורך הזה מתכתב עם תחושות של אנשים שהרגישו הפקרות ואוזלת יד במשך שנים רבות.
למדינת ישראל לא חסר כוח צבאי ויכולות צבאיות, אבל ההנהגה המדינית לא מצליחה להביא ליציאה מהמבוי הסתום בסכסוך הישראלי–פלסטיני, ואין את האומץ לעמוד מול הציבור הישראלי והאזרחים ולהגיד להם את האמת, שחייבים פתרון מדיני בדרכי שלום. חייבים להגיע לפשרה עם העם הפלסטיני על סמך העיקרון של שתי מדינות, זו ליד זו, מדינת ישראל ליד מדינת פלסטין, שיחיו בשלום, בביטחון ואפילו בשותפות ובסובלנות בין שני העמים.
בשנתיים האחרונות קידמנו יוזמה, הנחנו על השולחן "יוזמת גשרים של פיוס ושלום", והתייחסנו לנקודות שבהן אפשר למצוא פריצת דרך ויציאה מהמעגל הסגור ומהקיפאון המחשבתי: איך אפשר לייצר הזדמנות; איך אפשר לתת תקווה לשני העמים ולהחזיר להם את הביטחון שאפשר להתגבר על העוינות, אפשר להתגבר על המחלוקות ולמצוא בסופו של דבר פשרה, פשרה מדינית שתאפשר לשני העמים לחיות זה לצד זה.
וכבר היו דברים מעולם. אני זוכר, לפני כמה חודשים הוזמנתי לכנס של 60 שנה, נראה לי, ליחסי ישראל–גרמניה. הוזמנתי כדי להשתתף, לנסות לשקף איך אני רואה את הדברים כאזרח ערבי, פלסטיני, ישראלי. ואמרתי: למעשה, האירוע הזה ממחיש את הכוח של הפיוס בין שני עמים. האירוע של השואה עולה לאין שיעור על כל אירוע אחר בהיסטוריה של העם היהודי ואפילו של ההיסטוריה המודרנית, ובכל זאת, שני העמים ידעו להתגבר, במובן מסוים, להגיע לפיוס ולפתוח דף לעתיד ולהתנהל בצורה אחראית. ואפילו הרחבתי ואמרתי: גם הסכסוכים ביבשת אירופה – שלאורך שנים היו מלחמות של 30 שנה, של 100 שנים, מלחמות עקובות מדם, והאירוע הגיע למלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובכל זאת מדינות אירופה, העמים השונים ביבשת אירופה, מצאו לעצמם את הדרך לסיים את הקונפליקט המתמשך של מאות שנים ולצאת לדרך חדשה.
ולכן, על אף הסכסוך המתמשך הזה בין שני העמים, אני חושב שבמנהיגות אמיצה, נבונה, אחראית, אפשר למצוא דרך ולתת תקווה לשני העמים ולסמן את קו הסיום בהיבט הזה. כל ההתנהלות של מין סחטנות כזאת, וחוסר הרצון להגיד לצד השני – לא חשוב עכשיו מי הצד הראשון והצד השני – לאן רוצים להגיע, איך אנחנו רואים את הפתרון, איך אנחנו רואים את הפשרה, זה לא מאפשר לשני הצדדים לתת את האמון שאפשר להתקדם ולבחור בדרך אחרת.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שדווקא אחרי 7 באוקטובר אנשים רבים התייאשו וחשבו שהגענו עד קץ ההיסטוריה במובן הזה שהסכסוך הזה יהיה נצחי ואי-אפשר להתנהל אחרת. אני דווקא חושב ש-7 באוקטובר מאפשר לאנשים לחשוב היום אחרת ולשאול את השאלות הקשות, ולהיווכח שלהסתמך רק על דוקטרינה ביטחונית, שמה שלא הולך בכוח ילך בעוד כוח, ולהשתמש רק בכלי הזה כדי לספק ביטחון, וביטחון לעתיד של אזרחי המדינה – אני חושב שזאת דוקטרינה מוטעית. חייבים לשנות את הקונספציה ואת הדוקטרינה הזאת וללכת בדרך אחרת.
אין ספק שההנהגה בישראל סובלת מקיפאון מחשבתי, גם מדיני וגם ביטחוני. אף אחד מאיתנו לא יכול להתעלם מההישגים הצבאיים של מדינת ישראל, למשל במלחמה האחרונה, אבל אין הנהגה שתתרגם את ההישגים הצבאיים להישגים, להישג מדיני ולנקודת יציאה שתייצר מציאות מדינית אחרת. ולכן, מכיוון שהם חושבים רק דרך כוח ועוד כוח ועוד כוח, ואז גם ההישג הצבאי בהמשך נשחק ולא מייצר מציאות חדשה, כל הקלישאה הזאת שההרתעה חזרה ואנחנו נזכה לעוד שנים רבות ועשורים רבים של ביטחון, היא מוטעית. הרתעה זה מין מצב נפשי שיכול להתהפך בן יום ולילה, ולכן אי-אפשר להסתמך על החשיבה הזאת, להשתמש בכוח כדי לייצר הרתעה. אם משתמשים בכוח, אז כדי לייצר אופק מדיני ופתרון מדיני שיאפשר ליצור מציאות חדשה ולתת תקווה לשני העמים.
שוב, אני חושב שחברי הכנסת שדיברו בצורה עניינית על החוק הזה הוכיחו שהחוק הזה הוא קלישאה. הוא לא מענה לצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל ושל אזרחי מדינת ישראל, הוא אולי, אולי מענה לצרכים הפוליטיים של חלק מחברי הכנסת ומהמפלגות שרוצים לעמוד מול הבוחר בעוד כמה חודשים ולהגיד: עשינו משהו, ולנסות לטשטש את התמונה העגומה אחרי 7 באוקטובר, גם לפני 7 באוקטובר.
אנחנו לא שכחים שלבנימין נתניהו, ראש ממשלה מאז 2009, היו המון הזדמנויות, ואני, כשאמרתי פעם – ויש כאלה שביקרו אותי – שהאיש הזה הוא פספוס – אני לא מדבר על האישיות שלו, אני אומר שיש כאן מנהיג שזכה מעבר לכל מנהיג אחר להיות ראש ממשלה במשך שנים רבות, והיה יכול להתוות דרך אחרת, ובניגוד למה שאומרים, שחצי מהמערכת הפוליטית הם אנטי-ביבי, אני חושב שבנימין נתניהו זכה לחיבוק ותמיכה מכל הקשת הפוליטית. בשניות שנשארו לי אני אזכיר, אדוני היושב-ראש: אהוד ברק ומפלגת העבודה ישבו בממשלתו ארבע שנים, 2009–2013; מ-2013 עד 2015 – יש עתיד ויאיר לפיד; נשיא המדינה היום, יו"ר מפלגת העבודה, חיכה ארבע שנים לבנימין נתניהו להזמין אותו לממשלת אחדות; כמובן בני גנץ פעמיים נתן לו הזדמנות והיה חלק מהממשלות שלו - -
- - ובכל זאת, בנימין נתניהו העדיף מדיניות של הפקרות, של הצורך האישי שלו להישאר ראש ממשלה ולא למצוא את הדרך לשרת את מדינת ישראל, את ביטחונה, את עתידה ואת ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל ואת האזור כולו. הוא רוצה לשנות את המזרח התיכון – אני חושב שהייתה לו הזדמנות לתרום לשינוי המזרח התיכון במדיניות אחרת, אבל הוא לא ניצל את ההזדמנות הזאת, ונשאר אולי בן ערובה בידיים של אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר, אבל אני חושב שהבעיה היא בבנימין נתניהו עצמו ולא באחרים. תודה.
918 מילים של מנסור עבאס. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.