שלום, אדוני היושב-ראש.
כנסת נכבדה. יש פה שר? כן, יש פה שר.
גם אני אתחיל מהחוויות האישיות שלי מאתמול, כמו חברתי חברת הכנסת עדי. אני לא יודעת אם שמעת, חבר הכנסת ניסים ואטורי, מה קרה אתמול – ואני אשמח לקבל תגובה של חברות הכנסת, הנשים כאן – איך סגן יושב-ראש הכנסת אלי רביבו קטע אותי באמצע הנאום שלי בגלל שהוא לא הסכים עם הדעות שאני מביאה כאן, כי אני מייצגת את הציבור שבחר בי והביא אותי לכנסת, קוטע אותי ואומר: את חשוכה ואני מרחם עלייך, את גזענית. מילים קשות. אתם יודעים, אני חזרתי ללשכה שלי, פעמיים שמעתי את כל הנאום שלי, לא מצאתי אף מילה שאפשר לקשר אותה למושג גזענות. אף מילה. והוא גם לא מתכוון להתנצל.
יושב-ראש המפלגה שלי פנה ליושב-ראש הכנסת, לחבר הכנסת אוחנה, בדרישה פשוט להשעות את חבר הכנסת רביבו מהתפקידים שלו, גם כיושב-ראש ועדת האתיקה וגם מתפקיד סגן יושב-ראש הכנסת, עד שיתנצל לפניי כאן מבמת הכנסת. זה לא ראוי, גם הביטויים שלו. אנחנו פה בפרלמנט, אנחנו כאן כדי לדבר, להביע דעות. לא מסכים? צריך לנהל שיח בכבוד, לנמק, אבל להגיד "את חשוכה"? לו הייתי גבר מזרחי, הוא היה אומר לי: אתה חשוך? לא. מה, בגלל שאני אישה או בגלל שאני לא ממוצא מסוים אפשר לפנות אליי ככה? למה הוא מרשה לעצמו בכלל לפנות, ופה, מבימת הכנסת?
אתם יודעים, הנאום הראשון שלי כאן בכנסת, כמעט לפני חמש שנים, נאום בן דקה אפילו, לא נאום בכורה, ממש בשבוע הראשון שנכנסתי, היה – לאן הגעתי, איזו שפה, שפה רדודה. זה תת-רמה. אפילו לא רדודה. תת-רמה. איך אפשר לבחור בביטויים כאלה? זה מבזה, מבזה את הכנסת. אתם יודעים כמה הערות ותגובות קיבלתי כשפורסם הסרטון – איך פנה אליי חבר הכנסת רביבו, איך הוא מכנה, איך הוא קורא לי – ומה אנשים, אזרחים, גם מצביעי ליכוד, מה הם כותבים עליו ועל המפלגה שלהם? שהם מתביישים. תלמדו לכבד אנשים, גם את אלה שחושבים אחרת. תנו מקום לדעות שונות. כאן זה המקום, הפרלמנט, כדי שנביא את הדעות שלנו. היחיד שיצא קטן בסיטואציה הזאת הוא חבר כנסת רביבו בעצמו.
אבל אני לא רוצה לדבר עליו, אני רוצה לדבר על החוק שעליו אנחנו מצביעים עכשיו, ויש לנו הזדמנות להביא את הדעה שלנו – חוק שיכול לעשות נזק עצום למדינה שלנו. ותבינו, אין מחלוקת ואין שום ספק שכל רוצח, כל מחבל, חייב להיענש. מבחינתי, שימות, ולרצוח כל מחבל שמרים יד ולוקח חיים של מישהו אחר, אבל לפי החוק. אנחנו במדינה מתוקנת, והחוק צריך להיות חוק טוב, אחראי, כזה שמגן על אזרחי מדינת ישראל ולא מסכן אותם, כזה שמרתיע ולא מעודד לבצע מעשי טרור עוד ועוד.
הצעת החוק שמונחת כאן היום היא לא הפתרון, היא פופוליזם, עוד חוליה בשרשרת מהלכים שמצטלמים טוב בכותרות אבל עלולים לעלות לנו ביוקר, בחיי אדם. יש מדינות בעולם שיש בהן עונש מוות, נכון, אבל שם הוא חלק ממערכת משפטית שלמה עם איזונים, נהלים, בהתאם לאמנות שגם ישראל חתומה עליהן, עם הגינות. וכאן מציעים לנו חצי חוק, בלי מעטפת, בלי אחריות, ובלי מחבלי חמאס. וזה האבסורד הגדול ביותר, שהחוק הזה אפילו לא חל רטרואקטיבית על מחבלי הנוח'בות שביצעו את הטבח של 7 באוקטובר, והוא גם לא חל על עזה ולא יחול גם בעתיד.
אז מה כן יש בו? כותרת, הצהרה, פוליטיקה, אבל ביטחון אין כאן. החוק עם הרבה מאוד סיכונים. גם שירותי הביטחון הכללי בעצמם אומרים בצורה ברורה: אין כאן שום הרתעה, וכשמדובר במחבלים שמבקשים למות כשהידים עונש מוות הוא לא איום, הוא פרס. ולא רק שאין הרתעה, יש סכנה. הם ינסו לחטוף את האזרחים שלנו, גם את החיילים שלנו. אבל מה? הם לא יחזיקו אותם כבר בדירות או אפילו במנהרות, הם ירצו לרצוח אותם מייד, הם יהרגו את החטופים שלנו, יחטפו ויהרגו. זאת הסכנה ששב"כ מזהיר מפניה.
האמירות של השר בן גביר, גם בתקופה שהחטופים שלנו היו בעזה, גרמו לעינויים רבים של החטופים שהיו שם ואפילו למוות. מדינת ישראל לא צריכה חוקים שמרגישים טוב לכמה דקות, היא צריכה מדיניות שמגינה על אזרחים לאורך זמן. ענישה? כן, צריך להעניש וחובה להעניש את המחבלים. אחריות? כן, המדינה צריכה לקחת אחריות ולדאוג לביטחון של האזרחים שלה, אבל לא על חשבון הביטחון של האזרחים, לא על חשבון החוק ולא על חשבון החיים.
ועכשיו אני רוצה להזכיר כמה עובדות. אין ראיות חד-משמעיות שעונש מוות מפחית טרור. במשפט פלילי תמיד קיים סיכון לטעות, במיוחד כשיש הסתמכות על הודאות, שעלולות להיות הודאות שווא. זהו עונש בלתי הפיך – טעות אחת ואין דרך לתקן. ההצעה הזאת סותרת מחויבויות בין-לאומיות של ישראל, כולל אמנת ז'נבה, ומעמידה בסיכון משפטי את המפקדים, את אנשי שב"כ שלנו ואת המדינה כולה.
ואני מבקשת מכאן, אני פונה לכל חברי הכנסת: תחשבו פעמיים לפני שאתם מצביעים על החוק הזה. אני בעד שכל רוצח יקבל עונש ראוי, אבל לפי החוק, שזה לא יסכן את האזרחים, ושיביא את התוצאה. יש לי עוד זמן, נכון?
מצוין. אז אני רוצה לחזור למה שעשה אתמול חבר הכנסת רביבו. אגיד לכם, אתמול בכיתי חצי יום. הפעם הקודמת האחרונה שבכיתי הייתה כשדיברתי עם משפחות החטופות, במה שהיה קשור לחטופים שלנו, זה היה הכי כואב לי. אבל פתאום אתמול הדמעות זלגו לי ולא הצלחתי לעצור אותן, לא בגלל הכאב שכאילו פגעו בי – הוא פגע בי, ופגע בי אישית בפומבי, בלי להתנצל בפומבי – כאב לי על המדינה שלנו ועל הכנסת שלנו.
אתם יודעים, קיבלתי מאות תגובות מהאזרחים, לא רק מאזרחים תושבי כרמיאל שמכירים אותי אישית היטב. כבר הכירו אותי גם במקומות שונים בארץ. כתבו לי דברים מדהימים, שחיזקו אותי מאוד מאוד: טטיאנה, אני חרדי ליטאי, ויש מלא בורות מסוג האנשים כמו הסגן שהתנפל עלייך. תהיי חזקה, אני מאחורייך. עוד תגובה: אל תיתני לחושך שלהם להשתלט על המשכן. עוד תגובה: איום ונורא, תראו לאן הכנסת מגיעה. טניה, לפני הכול, אוהבים ומעריכים אותך. עוד תגובה: הכנסת הזאת תיזכר כאחד הביזיונות של ההיסטוריה הישראלית. האמת, כואב לי שאני נמצאת בכנסת דווקא בתקופה הזאת. אני מעריכה כל דקה שאני כאן, אני מעריכה כל מעשה שאני יכולה לעשות למען האזרחים בתור חברת הכנסת, אבל דווקא בתקופה הזאת הכנסת ירדה לרמה שאני מתביישת בה.
עוד תגובה: מי החשוך? הוא, מר רביבו. דבריו מביישים רק אותו ומעידים עליו. בושה לכנסת ישראל. דומה הדבר לבעל מכה שממהר לבקש סליחה, וזוהי התרבות המקולקלת. את אישה אצילית ורגישה שהכנסת יכולה להתגאות בה. אתם יודעים, באמת הרגשתי אתמול כאישה מוכה, אישה מוכה שמייצגת את ציבור הנשים במדינת ישראל. חזקי ואמצי, כולנו מאחורייך, גאים על פועלך והעשייה שלך. עוד תגובה: לאן עוד הכנסת יכולה להידרדר? טניה, ליבי איתך, תהיי חזקה.
אני יכולה להמשיך עוד, יש כמה מאות תגובות, אבל אני רוצה להגיד לכם, חבריי חברי הכנסת, בואו נחזיר את הכבוד למשכן הזה. בואו נעסוק במה שאנחנו אמורים לעשות. אנחנו אמורים לשרת את הציבור ולהתנהג כמו דוגמה, דוגמה לאזרחים במדינה שלנו; לנהל שיח בכבוד, גם אם לא מסכימים על הדעות, ולעשות טוב למדינה, לדאוג לעתיד טוב יותר של מדינת ישראל. אחרת, אין לנו זכות להיות כאן. תודה רבה.
1,081 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.