תודה רבה, אדוני. לפני שאני אתחיל לדבר על החוק שעליו אנחנו מצביעות ומצביעים היום, אדוני, אני רוצה לדבר איתך, ברשותך, על עוד חייל הרוג היום בלבנון, רק בן 19. מספר שש מאז שאגת הארי, אבל איך להגיד, אם סופרות רק מתחילת שאגת הארי, אז זה מספר שש בלבנון. אממה, מה לעשות שאנחנו כבר שנתיים וחצי בתוך מלחמה, 931 חיילים שנהרגו בעזה, בלבנון, בכל מיני אירועים אחרים. 931 חיילים, ובהם גם קצינים, כמובן, אנשים עם משפחות שהשאירו יתומות ויתומים, אלמנות, לא רק הורים שכולים, אחים, אחיות שכולות. 931 – נוח מאוד לספור שש מתחילת שאגת הארי בלבנון. נשמע לא הרבה. אבל זה שש פלוס, שמביא אותנו ל-931. תחשבו על זה. כמה עוד צריכים להקריב את החיים שלהם? לכמה עוד ייהרסו החיים? כמה עוד נשאיר אחרינו שובל של דם, של אבל, של שכול, של כאב, של הרס אנושי נוראי? כמה? ועד מתי?
ראיתי שנתניהו הנחה אתמול להרחיב את רצועת הביטחון בלבנון. המון ביטחון זה מביא. ביטחון, מה זה ביטחון, ביטחון, ביטחון, בטח ובטח כשזוכרות וזוכרים, מה שמסתבר, שהבן של ההיסטוריון הגדול לא זוכר כמה חיילים מתו שם בפעם האחרונה שהרחבנו רצועת ביטחון בלבנון – 559 – מ-1985. לא מ-1982 עד 1985, שזאת הייתה המלחמה; רק מ-1985 עד 2000, כשיצאנו מלבנון, רק בשביל לחזור אליה עכשיו כדי שנתניהו ינחה להרחיב רצועת ביטחון. אז לא, זה לא מביא ביטחון. שום דבר שהממשלה הזאת עושה לא מביא ביטחון. הוא מביא את המספר הכי גדול של נרצחות, נרצחים, הרוגות, הרוגים, באמת, כנראה מאז מלחמת יום כיפור ואולי יותר.
גם החוק הזה לא יביא ביטחון. ממש לא יביא שום דבר שקרוב לביטחון. אנחנו כולנו כאן, איך להגיד את זה, אדוני היושב-ראש – לא יודעת איך להגיד את זה – בובות, מריונטות, שחקניות, חמודות, בקמפיין של השר לרצח נשים וערבים, שפה יש חבר כנסת שמכנה אותו אבו נפחא. כולנו בובות בקמפיין הזה.
אתם, אגב, מה החלטתם? מצביעות – אתם רק מצביעים – אצלכם רק מצביעים - -
- - בעד? נגד? מה?
מה – בוא, בוא נתחיל מזה שיהיו לכם ח"כיות, ואני מוכנה לשקול על המצביעים. סבבה?
לקחתי, מה שנקרא. אז אתם מצביעים נגד? בעד?
עדיין לא נסגר. אבל יהדות התורה, להבנתי, מצביעים נגד. המתח בשיאו.
דגל התורה, נכון. תודה. אגודת ישראל לא תצביע. והם יצביעו נגד, כי הם זוכרים, בסוף בסוף בסוף יש איזה רגע של מוסר יהודי, שהם אומרים: אי-אפשר. אי-אפשר הוצאה להורג. אי- אפשר, לא עובד, לא. כי כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. אז ללכת ולעשות תחרות עם הרוצחים שלנו מי רוצח יותר, איך להגיד – פחות יהודי. טיפה פחות יהודי, ובעיקר – לא מביא ביטחון.
אז אנחנו פה – כיצד מרקדים, כיצד מרקדים לפני השר אבו נפחא, העבריין, הבריון, זה שהורס לנו את המשטרה והופך אותה לבסיג'. כולנו בקמפיין. לא לא לא, המתח בשיאו: האם החוק יעבור או לא יעבור? האם ראש הממשלה בנימין נתניהו יטריח את עצמו להצביע בעצמו, כן או לא? האם ישראל ביתנו יחליטו להצביע בעד או נגד? המתח בשיאו. והנזק כבר נעשה. משום שבעולם רואים מדינה שאומרת: אנחנו מותקפות ומותקפים כל הזמן, אנחנו מדינה תחת איומים איומים, אבל הינה אנחנו באים ומביאים חוק מוות, כאילו למחבלים, אבל זה חוק הוצאה להורג, פחות חוק של מדינה דמוקרטית שנאבקת להישאר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
אני רוצה רגע לעשות את זה תמציתי, אני אגיד לכם למה: קיבלתי היום אחר הצוהריים, אדוני היושב-ראש – רוצה לשתף אותך – קיבלתי ווטסאפ ממספר לא מזוהה ובו כתוב: שלום, שואל באמת בשביל להבין ולא חס וחלילה להתווכח – הרי החוק נקרא עונש מוות למחבלים. מה הבעיה העקרונית שיש בחוק הזה? הרי בסוף זה העונש שמגיע לאלה שרצחו וטבחו בילדינו. יש עונש אחר יותר מתאים? אני באמת שואל ואשמח להבין. אשמח מאוד לתשובה, מעריך מאוד.
הבחור, שמו שלמה, מחולון, בן 20, תכף יתגייס.
שאלתי מי, אור, היועץ שלי, שאל מי זה. ענה, אמר, לא מישהו מיוחד – ואני אומרת, כל אחד ואחת מיוחדת, כל אחד מיוחד. אז שלמה לוי מחולון, בן ה-20, עונה לך, לא חס וחלילה בשביל להתווכח, באמת שלא, הייתי מעדיפה בכלל שלא תהיה הסיטואציה הזאת, אבל אני אומרת לך את הדברים כמו שהם: מי שצריך בשבילו עונש מוות, יש בחוק הצבאי שלנו אפשרות להוציא להורג מחבל. זה לא קרה אף פעם, לא השתמשו בסעיף הזה בחוק. למה? כי כל מערכת הביטחון שלנו אמרה מאז ומעולם שזה לא יועיל, שאם כבר תפסו מישהו, אז עדיף להשתמש בו לצורכי מודיעין בשביל ללמוד כל מיני דברים על האויבים שלנו.
אבל האמת היא שהרבה פעמים הם פשוט נהרגים כשהם באים לחבל, והאמת היא שהרבה פעמים הם מוכנים להקריב את החיים שלהם, הם אפילו רוצים להיות שהידים. זה שאנחנו נאיים עליהם בלהרוג אותם, לא יגרום להם לא ללכת ולעשות דברים נגדנו. ככה שקודם כול יש לנו אפשרות כזאת, לא צריך בשביל זה חוק חדש. סוגריים, בסוד – זה כמו שלא צריך חוק גיוס חדש, יש לנו חוק גיוס שאומר שכולן וכולם צריכות להתגייס וצריכים להתגייס. אבל נשים את זה בצד. אז אמיתית, אם אתה מאמין שזה תורם לביטחון שלנו – כבר יש לנו חוק כזה, ואפשר להשתמש בו, אבל לא השתמשו.
דבר שני, כשאנחנו באים ועושים את כל הפסטיבל הזה של השרים האלה שבאים ואומרים את כל הדברים המגעילים האלה – כי הם אומרים אותם במונחי נקמה, לא במונחי ביטחון; במונחי אבו עלי, בעל הבית – הם גורמים לנו נזק נוראי בעולם. אנחנו לא יכולות ויכולים בלי העולם. אין אף מדינה שיכולה להתקיים לבד, בטח לא מדינה שהיא מדינה קטנה בין הרבה אויבים וצריכה את המדינות האחרות שיעזרו לה, ימכרו לה נשק, ישתפו איתה פעולה בענייני מודיעין, בשביל ביטחון, אמיתי ביטחון. אז מה יוצא? יוצא שמעבירים פה חוק שלא ישתמשו בו, כי שוב מערכת הביטחון תחשוב שזה לא נכון, והוא בעצם משמש לקמפיין של איש אחד שהולך ומוכר לבחורים צעירים כמוך, שהולכים לסכן את עצמם באמת בצה"ל, שככה הוא יביא ביטחון. אבל באמת, הוא שר כבר ארבע שנים, השר לביטחון לאומי. במשמרת שלו רק מתו הרבה הרבה הרבה יהודיות ויהודים וישראליות וישראלים, אבל הרבה הרבה יותר. לא רק ב-7 באוקטובר, לא רק בפיגועים, לא רק ברציחות, לא רק בתאונות דרכים – גם בצה"ל, גם בצבא, בכל דבר שקשור איכשהו לביטחון, מתו יותר. הוא לא יודע להביא ביטחון, אז מה הוא עושה? הוא עושה קמפיין על הגב של כולנו. לכן אני אצביע נגד החוק הזה, ואני ממליצה גם לך לא להאמין לו, כי הוא משקר.
1,007 מילים של מרב מיכאלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.