קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, כבוד היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, היום אני דווקא לא רוצה לדבר לחברי הכנסת, אני רוצה לדבר לאזרחי מדינת ישראל. מי כמוני, שעברה את 7 באוקטובר ואלוהים עשה איתה חסד והיא עומדת פה על הפודיום, וילדתה, נכדיה וחתנה ניצלו מהתופת בכפר עזה; מי כמוני, שמייחלת שלא יהיה מחבל אחד במדינת ישראל. כן, גם אני, כשראיתי את החוק, אמרתי: זאת בכלל לא שאלה. בכלל לא שאלה. המתועבים האלה, סופם מוות, ומוות בייסורים. כל מי שמנסה לפגוע בנו צריך לרדת שאולה, ואנחנו צריכים להרוג אותו.
אבל אז, אולי כעורכת דין, אולי כאדם מאמין, נכנסתי קצת לנבכי החוק, רציתי להבין מה הוא בעצם מביא – אנחנו הרי צריכים להצביע. התמזל מזלי ואני במפלגת מרכז, וכל אחד מאיתנו יכול לומר מה הוא חושב, מה דעתו. אני יכולה לומר לכם שטרם הכרנו את הסעיפים הקטנים בחוק, האינסטינקט היה: ברור, ברור. הרי זה גם ברור לי שהיום אני אצביע נגד, ומחר אני אהיה במכולת ויגידו לי: מה, את אוהבת מחבלים, את שמאל.
לא, אני לא אוהבת מחבלים. אני לא אוהבת רוצחים. אני גם לא אוהבת גנבים. אני רק חושבת שלא נועדתי אני, או מישהי כמוני, לקבל החלטות ליטול חיים. יש דרך לקחת חיים. יש לנו את המודיעין הכי טוב. ברגע שאנחנו יודעים, תוך דקה אתה מפרק אותם. עשינו את זה, ועשינו את זה טוב. כשהם עושים את הטרור, אל תחוסו. זה הרגע לסיים אותם. אל תחכו לחבל תלייה. זה הרגע, בזמן אמת. וכן, מהרגע שהם פוגעים במישהו, הם מאיימים, הם מסוכנים, הם לא צריכים לחיות. אבל היה ויש נסיבות אחרות שעלולות לסכן אותנו, אז גם על זה אנחנו צריכים לתת את הדעת.
אנחנו כולנו שותפים לכאב הזה. זה נורא. זה מזעזע. אבל חברים, איזה אבסורד שבתוך החוק הזה לא נכנסים מחבלים עזתים, לא נכנסים נוח'בות. מה אנחנו עכשיו עסוקים ביהודה ושומרון? תטפל במחבלים. לא חסרות דרכים לטפל בהם. אבל למה אתה עושה חוק רק למען יהודה ושומרון, כי אתה עוצמה יהודית? לא, תעשה את זה גם לעזתים שמעבר לכביש של הבית שלי ותעשה לנוח'בות שרצחו.
השר עושה, מוציא סרטון – אני לא אפרט, כי חברתי קארין דיברה עליו – מזעזע, חברים. אנחנו, אנחנו, שעברנו תופת, לא מעיזים להסתכל על התמונות האלה, לא על הגופות, לא על הבנות החשופות, לא על האיברים הכרותים. אתה מעלה סרטון ואתה מטעה את תודעת אזרחי מדינת ישראל, כי מה בעצם אתה אומר? אלה שעשו את הנורא מכול, אני לא רוצה אותם. אני אגיד לך את האמת, אם הם היו אלה – אני עכשיו בעד. אבל הם לא חלק מהחוק. נהפוך הוא, הם יושבים, מחכים לחוק של עצמם. יש כבר בוועדת החוקה חוק כזה. תביאו אותו, תנו לנו לטפל במתועבים האלה. הצעירים שלנו, הנשים שלנו, הסבתות שלנו שילמו מחיר. אל תביא מעין חוק כזה, שראשית, כאילו אתה בא להרתיע. במה אתה בא להרתיע? אלה שהידים. זה הדבר הכי טוב אצלם, כשהם קמים בבוקר, עוטים את הנשק ואומרים: ואלכ, היום אני מת, 70 בתולות, וכולם סוגדים לי עם פרחים וחגיגות וסוכריות. אלה המראות שאנחנו רוצים לראות? על אלה תבזבז חבל תלייה?
שנית, אני רוצה גם להתייחס לזה שכל המומחים וכל בעלי הניסיון אומרים שזה לא חוק מרתיע. למה אנחנו כחברי הכנסת – ובואו, הרבה מחברי הכנסת, כולל אותי, כנראה זו תחנת מעבר בעבורנו, כנסת ישראל. איך אתה יכול לקחת כזאת אחריות, לחוקק כזה חוק שאתה יודע שיכול לעלות לנו בחיי אדם, האזרחים שלנו, החיילים? הרי מה תעשה? ברגע שאתה תיקח את אותו מחבל, יש לו 90 ימים. 90 ימים. אין לו זכות ערעור, לבתי משפט אין שום כוח כאן. אפילו מי שאחראי לביטחון, לקחו לו את כל הסמכויות. ב-90 הימים האלה מספיק להם לחטוף לנו חייל אחד ולהעמיד אותו לגרדום. אני רוצה לראות מי מאיתנו יעמוד במראה הזה, מי מאיתנו יגיד: ואלכ, מחבל כנגד חייל או מחבל כנגד ילד.
תגידו, אנחנו השתגענו? מה, חסרה לנו דרך להרוג אותם? חסרה לנו דרך להרוג אותם, חברים, בחוק? ראשית, אנחנו חתומים על אמנה, מה לעשות? אנחנו לא מדינה כול-יכולה. אנחנו מדינה טובה, אנחנו עם צבא טוב, עם המודיעין הכי חזק. אבל אנחנו לא לבד, אנחנו לא לבד, ויש צורך לחשוב על זה. אם נתחיל להטיל עונש מוות, כל מעשה כזה, זה יהיה קלף מיקוח שאנחנו נשלם באבי-אבינו.
די. המדינה הזו רוצה ביטחון. אנחנו אחרי הפדיחה של 7 באוקטובר. הנמנמת הזו, אנחנו לא זוכים עד עכשיו לאיזושהי ועדת חקירה שתספר לנו מה קורה. אני רוצה להזכיר, למי שלא יודע – וסליחה שאני חופרת – אני גרה בשדרות, ושלשום הבתים שלנו רעדו. הם רעדו בטוב. קיבלנו הודעה שעכשיו מטהרים ותהיה ארטילריה. יפה. מה לעשות, כולנו בפוסט-טראומה. אתה אף פעם לא יודע אם זה הם או אנחנו. אף פעם אתה לא יודע. אז נכון, ששולחים לך את ההודעה אחרי איזה חצי שעה – או שתתכוננו – אבל עדיין יש שם חמאס, ואם צריך להוציא מישהו להורג, זה אלה שמטפסים על משאיות ומחלקים כספים ומחלקים מזון. אתה רץ לי עכשיו ליהודה ושומרון? בוא קצת לעזה, בוא קצת לידינו, שם המחבלים האמיתיים האלה.
חשוב גם שנדע שזה חוק שלא פועל שוויונית, כי אנחנו לא נוטלים חיים של יהודים, אסור לנו, אנחנו דתיים. זה לא דתי, לפי דעתי, מה שקורה כאן. מי שם אותנו ליטול חיים? מי שם אותנו? גדולי הרבנים, התורה אוסרת את זה עלינו. אז היה אחד, אייכמן, שהייתי תולה עוד פעם, אבל אני גם אומרת לכם שאם זה היה תלוי בי, גם גולדשטיין היה מקבל את אותו עונש. הוא נענש דרך אותם מתפללים. לבוא, להיכנס, לרצוח 20 מתפללים? מה, כל אלה היו מחבלים? לא, זה לא חוק שוויוני. אנחנו לא רוצים לעשות שפטים בנושא הזה. בשביל זה יש מערכת משפט שזה תפקידה.
כפי שאמרתי, אני חושבת שזה מבחינתי הדבר שהכי גורם לי היום להתנגד לחוק הזה, כי אני לא רואה בחוק הזה את הנוח'בות, את הפלסטינים העזתיים, את האכזריות שהייתה שם. אני מכבדת משמעת קואליציונית. אני בטוחה שכולנו היינו חלק מזה, אף על פי שיש לנו גם הסתייגות כיהודים, כבני אדם, מנטילת חיים. זה לא חוק רטרואקטיבי, ומי שביצע את הטבח, זה לא יחול עליו.
לכן אני צריכה לומר לכם ביושר: אולי זה חוק שנשמע בכותרות מצוין. הוא מתאים טוב לקמפיין. אנחנו נצא לרחוב אחרי החוק – שסביר להניח שהוא יעבור. מה לעשות? בסוף יש פה איזה כוח מספרי – נצא לרחוב ויגידו לנו: איך העזתם? אז אני אומרת לכם, אזרחי מדינת ישראל: אל תיפלו בפח. אל תיפלו בפח. זה לא חוק שאתם באמת רוצים. אתם רוצים לראות את המחבלים העזתים, אתם רוצים לראות את הנוח'בות, שעשו לנו את הרע מכול, שאי-אפשר לתת להם אפילו כוס מים, שצריך להעלים אותם מעולמנו. אבל אם אתה מביא חוק בשביל לעשות קמפיין או לטפח איזשהו אזור גיאוגרפי שהוא נכון לך, יש לנו בעיה עם זה.
אנחנו צריכים לזכור שבעצם החוק הזה מנטרל את המערכת הביטחונית ואת המערכת המשפטית. הם בכלל לא חלק מהאירוע. יש 90 יום. אתה יודע, יש הליכים משפטיים שמתנהלים, ואנחנו רואים אותם. אין ערעור, אין אפשרות חנינה – לא הייתי נותנת חנינה, כן? אבל אם בסוף זה בן אדם עם צרכים מיוחדים, איזה מישהו שלא היה מסוגל, אני לא יודעת. אני לא יודעת. זה לא בא. זאת אומרת, 90 יום – שלום, באת, יש לך שלושה חודשים – אתה מת. זה הזמן שלך להתארגן. זה מה שקורה. יבש.
תגידו, אתם חשבתם איך אנחנו ניראה בארץ ובעולם? העיקר אנחנו הולכים עם כיסוי ראש, עושים חסדים, מתפללים, מסתכלים לקדוש ברוך הוא בעת הצורך, אבל גם עוקפים אותו. כי אנחנו עוקפים אותו, אנחנו עושים מעשה שלא ייעשה מבחינה דתית. חוק כזה, שגורם לצמצום של שיקול דעת, לקבוע עונש כברירת מחדל, כשבמציאות שלנו זה לא עובד. המציאות שלנו היא קשה, היא מורכבת. כשאנחנו כובלים את הידיים של מי שאחראים לביטחון שלנו, אנחנו לא מחזקים אותם, אנחנו מחלישים אותם.
חבריי חברי הכנסת, קל מאוד להצביע על חוק שנשמע חזק, אולי אפילו צודק. קל מאוד להגיד: הינה, אנחנו מחמירים, אנחנו נלחמים בטרור. אבל הנהגה אמיתית לא נמדדת בסיסמאות אלא בתוצאות. השאלה שצריכה להנחות אותנו היא אחת: האם זה יעשה את אזרחי מדינת ישראל בטוחים יותר? אם התשובה לא ברורה ואם יש סיכון שזה יפגע אפילו בביטחון של אחד, אנחנו צריכים לעצור, לא להיגרר אחרי רגש, גם כשהוא מוצדק.
לא לקבל החלטות מתוך כאב אלא מתוך אחריות. ההרתעה האמיתית שלנו לא מגיעה מחקיקה שמייצרת כותרות, היא מגיעה ממודיעין חזק, מצבא חזק, מפעולה נחושה ומהבנה עמוקה של המציאות. החוק הזה אולי נשמע מסר תקיף, אבל בפועל הוא עלול להיות מסוכן. אנחנו חייבים לבחור לא במה שנשמע טוב אלא במה שעובד למען הביטחון של אזרחי מדינת ישראל, למען החיילים שלנו ולמען העתיד שלנו. כמה זמן עוד יש לי?
טוב, בעוד יממה אנחנו נסיים את המושב הקשה, המורכב, אבל אני רוצה לשלוח מכאן לכל אזרחי מדינת ישראל: אני מתפללת לחג חירות אמיתי, שנחזור לחיינו הטובים, שכל אחד יעשה למען ביתו. אני קוראת פה לממשלה: תסתכלו על אזרחי מדינת ישראל. די, אנחנו כבר כמעט שש שנים באירוע שלא נגמר. מגיע לנו את החג הכי טוב. חג פסח שמח.
1,412 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.