טוב, אני לא יודעת אם ראיתם את זה, אבל השר בן גביר פרסם ברשתות החברתיות סרטונים שהיו גנוזים, סרטונים מאוד מאוד מאוד קשים מ-7 באוקטובר של האסון הנורא שקרה לנו, הפשעים הנוראיים שעשו בבני עמנו, בנשותינו, באמת רגעים מאוד קשים, שאפילו המשפחות של הנרצחים והנרצחות לא ראו, והוא עשה את הדבר הזה כדי להצדיק את החוק שמובא היום להצבעה, חוק עונש מוות למחבלים. אבל רגע, בואו נסתכל על האמת והעובדות. החוק שנמצא פה היום לא חל על מחבלי הנוח'בה. לא חל. זה לא מונע מאותו שר כושל לבוא ולעשות שימוש פוליטי וציני בחומרים הכי קשים שיש בלי לבקש את אישור המשפחות ותוך הטעיה מטורפת, כי החוק שהוא מביא לכאן היום פשוט לא חל על מחבלי הנוח'בות. אלה העובדות.
במקביל, בוועדת החוקה יש חוק אחר, שמקודם בהסכמה, אופוזיציה וקואליציה, כי כולנו רוצים שהפושעים הנוראיים האלה יקבלו את מה שמגיע להם. אז שם מקודם חוק בהסכמה שבעצם מייצר בית דין ייעודי שיטפל במחבלים ובפושעים האלה, שאיבדו כל צלם אנוש, שבאמת מגיע להם הנורא מכול. שם זה באמת ייתן מענה למחבלי הנוח'בות. אבל פה זה פשוט חוק שחל אך ורק על ערבים מיו"ש. גם על זה, זה לא חל רטרואקטיבית, וגם רק על מי שמגיע מיו"ש, ומחבלי הנוח'בות הנוראיים הגיעו בכלל מעזה, וזה לא חל עליהם.
השר הכושל הזה, השר בן גביר, באמת בתקופתו כל כך הרבה דם נשפך, שיא של רציחות, גם בחברה הערבית, גם בחברה היהודית – בעניין הזה הוא שוויוני, כולם נרצחים – שיא של רציחות לא רק על רקע לאומני, גם פלילי. במקום לתת מענה רציני, תשתיתי, לשפיכות הדמים הנוראית הזו, לפגיעה האמיתית בביטחון האישי של כולנו, אנחנו מקבלים כל היום גימיקים. פעם זה היה פיתות, אחר כך זה היה תנינים, עכשיו זה עונש מוות למחבלי נוח'בות שלא חל על מחבלי נוח'בות. ביקר לי, ביקר לי, זה המוצר.
אנחנו חייבים לעצור את הטירוף הזה, את הטירוף הזה.
עכשיו, חשוב לי שהציבור ידע: בשנת 1954 בוטל חוק במדינת ישראל שהתיר הוצאה להורג בגין רצח. היה חוק כזה פעם במדינת ישראל, והמחוקקים פה החליטו לבטל אותו – אגב, גם מטעמים של אמונה, גם מטעמים דתיים. אבל גם היום יש במדינת ישראל חוקים קיימים שמאפשרים הוצאה להורג בנסיבות מסוימות. ישנו החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, יש את החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, יש את הסעיף סיוע לאויב בשעת מלחמה, יש את חוק השיפוט הצבאי, יש את תקנות ההגנה לשעת חירום. יש דרכים לעשות את זה, ובכל זאת, ובכל זאת, בכל ההיסטוריה של המדינה – אנחנו קיימים 78 שנים – רק אדולף אייכמן הוצא להורג בעקבות הרשעה בבית משפט, ואגב, גם אז – זה מידע שבעיניי הוא חשוב – מדינת ישראל התעקשה לממן לו עורך דין כדי שזה יהיה משפט צדק. וזה היה משפט מאוד חשוב. אז יש לנו מערכת משפט שהובילה להוצאה להורג אחת, ואם היינו מסתכלים על זה כסנהדרין, זו הייתה נחשבת לסנהדרין קטלנית על פי היהדות.
ההצעה לעונש מוות שעולה כאן היום להצבעה היא בטח לא הצעה שמבטאת עוצמה ובטח לא מבטאת עוצמה יהודית. היא באמת מבטאת רק דבר אחד: את הרצון הבלתי-ניתן לסיפוק של האיש המסוכן איתמר בן גביר להפוך דם לתשובה ולהפוך כותרת למדיניות. הכול אצלו כשר כדי לקבל כותרת, גם אם זה עולה בחיי אדם. ראינו את זה גם אז, כשהוא עשה כותרות על חשבון החטופים, שחטפו עוד ועוד כשהם היו שם בשבי. זה לא עניין אותו, כי הכותרת לפני הכול. באמת מדובר בשר הכושל ביותר בתולדות מדינת ישראל, זה שבמשמרת שלו חווינו שיא של רציחות, שיא של פשיעה, שיא של טרור, והוא חושב שאולי הצעת החוק הזו תשכיח את הכישלונות שלו, זו כל המטרה. אבל בואו נאמר את האמת, גם אלף הוצאות להורג, שאלוהים יודע מי יבצע אותן, לא ישטפו את האחריות של בן גביר לתקופה שבה הביטחון האישי שלנו במדינת ישראל הגיע לשפל שאין כדוגמתו. פשיזם לא זקוק לצדק, פשיזם זקוק אך ורק לדם כדי להצדיק את קיומו.
ובאמת ראינו איך בימים האחרונים בן גביר והשותפים שלו עושים שימוש גרפי מזעזע בזוועות של 7 באוקטובר כדי לקדם את החקיקה הזו של עונש מוות למחבלים. אבל שימו לב, זו אחיזת עיניים, כי הם יודעים היטב שהחוק הזה לא חל על מחבלי הנוח'בה, לא חל על המחבלים הנוראיים, המתועבים, מ-7 באוקטובר, וגם, חס וחלילה, אם יהיו לנו עוד מחבלים, גם עליהם זה לא יחול, כי שוב, זה חל רק על ערבים ביהודה ושומרון. זו החקיקה המוזרה הזו. הם יודעים את זה, והם בכל זאת בוחרים להתל בציבור, תוך שהם באמת מייצרים כאב ועוגמת נפש נוספים למשפחות שחוו שכול נוראי. הכול כשר מבחינתם במסגרת הספין. הכול. הכול מצדיק את הכותרת ואת הרעש התקשורתי, שזו כל התוחלת של ההצעה שמוגשת פה היום. על המחבלים הנוראיים עצמם באמת אין לי שום רחמים. שום רחמים. הם טרוריסטים, רוצחים, שפלים. הם לא ראויים לשום רחמים והם לא ראויים לחמלה. מן הצדק, הם באמת ראויים למוות. ההתנגדות שלי לחוק הזה לא נובעת חס וחלילה מרחמים על האנשים המתועבים האלה, היא נובעת מהדאגה לנו כאומה.
יש גם מקום להטיל ספק גדול בנוגע למה שהחוק הזה יעשה לאויבים שלנו. חשוב לציין שאין שום הוכחה שהוצאות להורג יוצרות איזושהי הרתעה, מחסלות טרור. אני לא מכירה תקדים כזה באף מדינה בהיסטוריה כולה שהוצאות להורג צמצמו, אולי אפילו באופן משמעותי, משהו, את הטרור. יותר מכך, גופי הביטחון והמשפט רובם ככולם מתנגדים לחוק הזה, לנוסח שנמצא פה. חלקם ממש מזהירים מפניו, מזהירים שיותר ממה שהוא ירתיע, הוא ייצר מוטיבציה. בואו, אם יש שהיד שכל משאת נפשו היא להתאבד כדי להרוג יהודים, אז פה אנחנו נותנים לו כמעט פרס, אנחנו נותנים לו פרסום, אנחנו נותנים לו מעמד מיוחד. מה גם שבתקופת המשפט זה רק ייצר מוטיבציה לחטוף עוד אנשים וגם לאיים להוציא אותם להורג. זה מנגנון לא חכם, לא חכם, וגורמי המקצוע ממש מזהירים שהוצאה להורג כזאת, בנוסח הזה, היא פעולה מאוד מסוכנת.
כמובן שהוצאה להורג שאין בה שום מנגנונים מאזנים מתאימה למערכת משפט שאין בה טעויות, ואין דבר כזה מערכת משפט שאין בה טעויות. ובהצעת החוק הקיצונית, הלא-רצינית והשטחית שמוגשת פה אין גם מנגנוני בקרה. החוק שלפנינו בעצם דורש עונש מוות כעונש חובה. חובה. זה משהו שאפילו לא דורש גזר דין שיינתן פה אחד, אלא מספיק רוב רגיל. ויש סיבה שעד היום לא הוצאנו להורג על ימין ועל שמאל. כמו שההוצאה להורג היא לא עדות לעוצמה, ככה הימנעות מההוצאה להורג היא לא עדות לחולשה. יש הבדל גדול בין הריגה כהגנה עצמית או הריגה כחלק ממלחמה ובין הניסיון להחליף את אלוקים במעשה ההריגה. אנחנו אומרים ביהדות "השם ייקום דמו", "השם ייקום דמו" – לא אנחנו ניקום את הדם, השם, זה התפקיד של אלוקים. ביטחון ישראל, כמובן, לפני הכול, אבל הוצאה להורג כנקמה זה לא, זה לא מעשה יהודי, והוא לא יביא לתוצאה הרצויה.
מדינה שתרשה לעצמה ככה להוציא להורג בקלות, כמו הנוסח שמוצע לפנינו, להרוג כביורוקרטיה, עלולה להתרגל לזה. המחבלים אולי יהיו הראשונים, אולי, אם בכלל, שיוצאו להורג, אבל אני מבטיחה לכם שהם לא יהיו האחרונים. אנשים שהולכים עם סיכה מוזהבת של חבל תלייה על דש הבגד שלהם לא יסתפקו בהוצאה להורג של מחבלים. אולי זה לא יקרה בן יום, אבל זה יקרה, זה יקרה. החוק הזה לא יביא ביטחון, הוא לא יחזק את ההרתעה, הוא רק ינרמל את המוות וישכפל אותו. זה חוק מאוד מאוד מסוכן, שאין בו טיפה אחת של אמת.
1,146 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.