אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בליל שבת ו' באדר התשע"א חדרו שני מחבלים מהכפר עוורתא שליד שכם, חכים עוואד ואמג'ד עוואד, לביתם של משפחת אודי ורות פוגל. הם רצחו בדקירות סכין את אודי, לאחר מכן את רות, אבל הם לא הסתפקו רק בזה. הם פנו לחדרו של יואב, בן 11, ורצחו גם אותו, ולאחר מכן את אלעד, בן 4, ורצחו גם אותו, אבל הם פנו גם לחדרה של הדס, בת שלושה חודשים, ורצחו גם אותה בדקירות סכין. בני הדודים הארורים האלה נעצרו כמה ימים לאחר מכן, ומאז הם נהנים ממנעמי הכלא הישראלי, אוכלים ושותים, אולי גם ישלימו או השלימו את לימודיהם האקדמיים, מקבלים משכורת קבועה מהרשות הפלסטינית ומסודרים כלכלית, הם ובני משפחותיהם.
בליל שבת כ"ז בסיוון התשע"ז, בזמן שבני משפחת סולומון הסבו לשולחן השבת וחגגו את הולדת נכדם, פרץ לביתם המחבל עומר עבד אל-ג'ליל מהכפר כובאר. הוא רצח בדקירות סכין את יוסף סולומון, בן 70, את חיה סולומון, בת 69, ואת אלעד, בן 36. רעייתו של אלעד, בעודה פצועה, מסוככת על ילדיה, מצליחה להזעיק עזרה. מי שנזעק ופצע את המחבל הוא לא אחר מהחייל גיבור ישראל אלחנן קלמנזון, אז חייל בחופשה, תושב היישוב, שנזעק לקריאת העזרה. הוא ירה במחבל דרך החלון ופצע אותו, ועל המחבל נגזרו שלושה חודשי מאסר. גם הוא, כמו המחבלים עוואד, שטבחו במשפחת פוגל, מקבל רנטה חודשית מהרשות הפלסטינית, שסידרה כלכלית גם את משפחתו.
על מחבלי 7 באוקטובר אין מה להכביר מילים. מאות ואלפי מחבלים טבחו גברים ונשים, תינוקות שלא חטאו וזקנים באים בימים. הם ערפו ראשו של קצין צה"ל, כרתו שדה של אישה צעירה בעודה בחייה; הם שחטו ילדים אל מול עיני הוריהם ולאחר מכן הרגו את ההורים עצמם. אלה האחרונים, כמו אלה הראשונים, חיות אדם מונעים מאידיאולוגיה רצחנית, אסלאמית, פונדמנטליסטית, מלופפת בתאווה לא אנושית לרצוח ולטבוח ביהודים, "ח'ייבר, ח'ייבר, יא יהוד".
אבל לצד הידיעה שמעשה הטבח שאותו הם מבצעים יסדר אותם כלכלית, בלב כמעט כל אחד מהם מקננת תקווה לצאת מזה בחיים ולהשתחרר בעסקה הבאה. זהו המנוע הגדול ביותר שלהם, לקום ולקיים את הצו שעליו התחנכו מילדות, אד'בח אל-יהוד, ולצאת מזה בחיים. בתקווה הזו החוק הזה מטפל, את התקווה הזו החוק הזה גודע; את המוטיבציה הזו לפגוע ביהודי כדי להיבנות כלכלית ולהשתחרר בהמשך, את זה אנחנו גודעים היום. ידע כל מחבל פוטנציאלי: רצחת יהודי, לא תצא מזה בחיים.
במשך שנים מדינת ישראל ניהלה מלחמה עיקשת בטרור, אבל במקביל השאירה למחבלים פתח של תקווה. מחבל שיצא לרצוח יהודים ידע שגם אם ייתפס, גם אם יורשע, גם אם ישב בכלא שנים ארוכות, הסוף איננו בהכרח הסוף. תמיד ריחפה באוויר האפשרות של עסקה, של חנינה, של לחץ בין-לאומי, של מערכת שממשיכה להסס גם אל מול הרוע הברור ביותר. החוק הזה בא לשנות את המשוואה. לצד שינוי תפיסת הביטחון של מדינת ישראל שהובילו ראש הממשלה והקבינט לאחר 7 באוקטובר, ולצד ההבנה שישראל לא תכיל עוד את אויביה ואזרחיה לא יחיו עוד תחת איום מתמשך, בא גם התיקון המשפטי והערכי הזה, שמבהיר למחבלים: מי מכם שיקום על יהודי להורגו, ישלם את מלוא המחיר. הרתעה אינה נבנית רק ממטוסים וטנקים, הרתעה נבנית גם מהוודאות של האויב – מדינה, ארגון טרור או מחבל בודד – שהמחיר שישלם יהיה סופי, חד ובלתי הפיך. כשמחבל יודע שסופו איננו מאסר ושחרור בעסקה אלא גזר דין מוות, גם מרחב השיקולים שלו משתנה וגם המסר לסביבתו משתנה.
אדוני היושב-ראש, בשבוע שעבר הייתה לי הזכות להצביע בעד החוק הזה בוועדה ולהעביר אותו בקריאה שנייה ושלישית אצל ידידי חבר הכנסת פוגל. ואני אומר כאן בצורה ברורה ביותר: זהו חוק צודק ומוסרי, הכרחי ומתבקש. למותר לציין, החוק הזה איננו נובע מנקמה; הוא נובע מאחריות. האחריות הראשונה של מדינה, ודאי מדינת ישראל, היא להגן על אזרחיה. האחריות הראשונה של הכנסת היא לוודא שמי שקם לשחוט, לרצוח, לאנוס, לטבוח, לשרוף, לבצע מעשי זוועה נגד יהודים, לא יוכל להמשיך לראות במדינת ישראל מקום שמכיל אותו, מקום שמזין אותו, שמחזיק אותו לשנים ארוכות בתקווה שיום יבוא והוא ישתחרר. יש כאן אמירה מוסרית עמוקה.
יותר מדי שנים זכויות המחבלים עמדו במרכז. אדוני היושב-ראש, זאת נקודה שחשוב מאוד לתת עליה את הדגש. יותר מדי שנים הסתכלנו על זכויות המחבל בעוד שדם הנרצחים הזועק אלינו מהאדמה, כאב המשפחות והפחד של אזרחי ישראל נדחקו לשוליים. קיבלנו רצח ישראלים כדבר מובן מאליו, כחלק מהשגרה שלנו, כחלק משגרת חיינו. התרגלנו לומר לעצמנו: "ואמר לך בדמיך חיי". אבל לא עוד. פה אנחנו קמים ועושים מעשה: לא רק תפיסת ביטחון גלובלית, כללית, לאומית שמשתנה, גם תפיסת המחבל הבודד והרתעת המחבל הבודד, גם את זה אנחנו מביאים היום לסדר, גם את זה אנחנו מתקנים היום. החוק הזה מחזיר את הסדר המוסרי על כנו: קודם כול חיי אזרחי ישראל, קודם כול ביטחונם, קודם כול זכותם לחיות, בלי לחשוש שמישהו בא לרצוח אותם, ובלי שמי שבא לרצוח אותם – וזה הדבר החמור ביותר – יחזור יום אחד לרחוב כגיבור, כמו שקרה לאחרונה בירושלים.
לכן, זהו לא רק חוק פלילי; זהו חוק של ריבונות, חוק של צדק, חוק שאומר בקול ברור: מדינת ישראל חדלה מלהיות מדינה מהססת אל מול אויב אכזר, חדלה להיות מדינה שמכילה אויב אכזר, וחוזרת להיות מדינה שמגינה על אזרחיה ושמה את אזרחיה בראש מעייניה, מגינה על אזרחיה ביד קשה ובנחישות.
אני מברך את מי שהוביל את המהלך הזה, את חבר הכנסת פוגל וחברת הכנסת לימור סון הר מלך, ואת כל חברי הוועדה.
את ניסים ואטורי, כמובן. אני מברך את חבר הכנסת ניסים ואטורי, שהוביל יחד עם חברת הכנסת לימור סון הר מלך את המהלך הזה. ואני אומר בצורה הברורה ביותר: מי שבא לכלותנו, לא יזכה לרחמים מאיתנו. כל המרחם על אכזרים, מתאכזר על רחמנים. מי שבוחר בטרור בוחר גם בגורלו, ודם אזרחי ישראל איננו הפקר. תודה רבה.
885 מילים של אביחי אברהם בוארון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.