גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לפנות אלייך, היושבת-ראש. אני חושב שחרגת מהסמכויות שהתפקיד מעניק לך, והדברים שאמרת כלפי הדובר, כלפי חבר הכנסת קריב, היו מיותרים, שלא על פי הכללים. אולי אפילו אפשר לייצר השוואה בין החוק שאת מעודדת אותו, החוק הפרוע, הלא-קונסנסואלי, לבין ההתנהלות הזאת.
חלק גדול, חלק משמעותי מהרגשת הקבס מהחוק ומצורת הגשתו אלה המניעים שעומדים מאחוריו ומבטאים פער עצום בין העקרונות שמנחים את מציעי החוק הקונקרטי הזה, לא מפני שהוא עוסק בעונש מוות למחבלים, אלא משום שיש בו זלזול, כמעט שאט נפש מנורמות אנושיות מקובלות בעולם, ויש בו משום החתרנות נגד התפיסה הציונית הבסיסית של השתלבות ישראל בעמים, הגישה ההיסטורית המהותית שהביאה את העם היהודי לצאת מקיפאון של מאות ואלפי שנים בגולה ולמרוד במציאות שבה עמים אחרים מכתיבים לנו את ההיסטוריה שלנו. אמרנו: אנחנו משתלבים. אנחנו עולים על במת ההיסטוריה כדי לקחת חלק באירוע הבין-לאומי, בהיסטוריה הבין-לאומית. אנחנו רוצים להיות חלק מהפעילות הזאת ואנחנו רוצים להשתלב בה, עם הייחודיות שלנו, עם הגאווה על התרומה האנושית והתרבותית שהיא מבטאת.
ברשותכם, אני רוצה לקרוא לכם את דבריו של הרב בני לאו, הרב בני לאו, שכתב את דבריו אלינו. אני חושב שהם נכונים כדי לגעת בעוצמת הוויכוח, עוצמת ההתלבטות האמיתית, הרצינית, שקיימת כאשר עוסקים במפגש בין ביטחון, דין וצדק ומוסר. אם כן, אומר הרב בני לאו: "את דבריי אני מפנה למחוקקים שעומדים להצביע על הצעת חוק עונש מוות למחבלים." כותרת המשנה: "אל נא, אחיי, תרעו". "חז"ל לימדו אותנו לשקול תמיד שכר מצווה כנגד הפסדה. המצווה לחוקק חוקים טובים שיקדמו את מדינת ישראל בכל התחומים כוללת גם חובת המחוקק לתת כוח למערכות המשפט והביטחון במלחמתם באויבים.
"החקיקה שמונחת על שולחן הכנסת באה מתוך תחושת צורך להרתעה ממשית של מחבלים. עסקאות שחרור מחבלים אל מול חטופים גרמו לתסכול ולהבנה שעונשי מאסר עולם אינם מרתיעים את שונאי ישראל, הפועלים מתוך ידיעה שלאחר תקופה נוחה בכלא הם ישוחררו כגיבורים. מתוך ארגז הכלים של מדינה חפצת חיים נשלף הנשק הישן של עונש מוות לאלה שידיהם ספוגות בדם יהודים. הלגיטימציה היהודית לשימוש בנשק הקטלני הזה נמצאת, בקלות יחסית, בארון הספרים היהודי, מהתנ"ך ועד לפוסקי זמננו.
"התורה קובעת כבר בספר בראשית ש'שֹפך דם האדם באדם דמו יִשפך כי בצלם אלהים עשה את האדם'. דווקא בשל קדושת החיים והיותו של האדם צלם אלוהים, מי שרצח וחילל את צלם האל שבאדם איבד את הזכות להגנה שמושג זה מעניק.
"הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם שכשהמציאות הביטחונית דורשת זאת אזי הריבון מוסמך לפעול בנחישות ללא המגבלות הרגילות של סדרי הדין בסנהדרין: 'כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה ובלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה'. בהלכה זו מדגיש הרמב"ם כי במקרה שכזה על הריבון לנקוט אמצעים מחמירים, ואינו צריך לחשוש מהגדרות של 'בית דין חובלנית': 'והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם'. עד כאן החלק של המצווה להילחם בכל הכוח נגד שונאי ישראל.
"על הגדרתם של המחבלים כבני מוות איני חולק. כל בן דעת מבין שלמחבלים המתועבים אין זכות קיום בעולם, והמוסר הטבעי שלנו מוכרח להסכים עם הכמיהה למיגורם מן העולם. אני לא עסוק בשאלת זכות החיים של המחבלים אלא הרבה יותר במחיר שיגבה מאיתנו החוק המוצע הזה: שכר מצווה כנגד הפסדה".
זה בדיוק השקלא והטריא שצריך לבצע במקרה הזה.
"אני מבקש להאיר כמה נקודות שבהן אנו, כחברה הישראלית, נימצא ניזוקים בחקיקה הזו. 1. הרתעה. כל מהלך החקיקה נולד מתוך התסכול של כישלון ההרתעה בכלים הנוכחיים, עונשי כלא ואפילו בתנאים מופחתים. אבל הקשבה דרוכה לקולות אנשי הביטחון ואנשי מודיעין המכירים את דופק החיים של ארגוני הטרור ואת סל ערכיהם, מלמדת אותי שיש ויכוח ממשי ועמוק של המומחים לגבי האפקטיביות של עונש מוות למחבלים. לדעת חלק מראשי המערכת, אין כאן כלל אלמנט של הרתעה. המחבלים באים עם הילת שהיד על ראשם, עוד לפני שיוצאים לבצע את זממם. כוח האמונה שלהם בדרך כלל גדול, וערך החיים כל כך קטן, אז כל החקיקה שתכליתה הרתעה, מבוססת על ספק גדול".
אני שב ומציין את העובדה שעמדת שב"כ הייתה עקבית נגד הצעת חוק ככלל, כל שכן ההצעה הקונקרטית הזאת. והיא אכן השתנתה, כנראה עם שינוי ראש השב"כ. יש סבירות גבוהה מאוד שהארגון מבחינה מקצועית לא שלם עם כך.
הנימוק השני: "מדינה קטלנית – אנחנו נמצאים בימי מלחמה ומתפללים להצלחת ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון בהתמדתם להדוף את האיום הקיומי למרחקים. אבל המציאות מלמדת אותנו שהטרור המוסלמי לא ייעלם מן העולם. דור שלם מתחנך בעזה וביו"ש על שנאת ישראל ועל החיוב הדתי שלהם להילחם נגד היהודים ומדינתם. המצווה שלנו להשכים ולהרוג את המחבלים הקמים להורגנו היא פשוטה ומוסרית. זו עבודתם של מערכות ההגנה והלחימה. אבל ברגע שעברנו משלב המלחמה לשלב המשפט והכרעת הדין, הכדור עובר למגרש אחר. עונש מוות במערכת משפט יכול להיות לגיטימי, אבל יש לו נזק שעלול לזהם את נפש האומה כולה. לא מדובר על תליית מחבל אחד ב-70 שנה" – בפרפרזה על אותה סנהדרין קטלנית – "ואפילו לא אחד בשנה. תקדים אייכמן הוא סיפור אחד בדור. כאן מדובר על תלייה שעלולה להתנהל כמעט כדבר שבשגרה לכל מי שנתפס בפעולת טרור. האם אנחנו מבקשים לייצר מערך תליינות יהודי? על כל תלוי יגיעו עוד עשרה שהידים, ואז מה? האם המחוקק לא רואה איך תוך שנים ספורות הופכת ישראל למדינה קטלנית? מיהו השופט שיכריע את דינם של המחבלים למוות בתלייה? האם בית דין צבאי שעליו מופקד שופט זוטר יעמיס על כתפיו את דרגות התליין בשם האומה כולה? וכמה ייהרגו בטעות, שתמיד עלולה להתרחש במערכת משפט?" המשך דבריו של הרב בני לאו.
נימוק שלישי: "בין דם לדם – המחוקק מבהיר היטב שכל עניינו במלחמה מול הטרור נגד מדינת ישראל - - - אבל מה אם יימצא יהודי המסכן את מדינת ישראל, מרגל למען בצע כסף או רוצח המונים או את בני עמו? האם החוק יחול עליו? בין שורות החוק מבצבצת תחושה מחרידה שהמחוקק לא מכיר בשוויון ערך האדם".
ועוד מוסיף הרב בני לאו: "להגביה את קומת ישראל". המצווה שלנו תהיה לקויה אם אנחנו נבצע או נקבל את הצעת החוק הזאת, גברתי היושבת-ראש. אני מזכיר שתלויה ועומדת הצעת חוק אחרת, קונסנסואלית, ומן הדין לדון בה ברצינות, ולדחות את הצעת החוק הזאת. תודה רבה.
964 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.