קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
ולדימיר, הם הולכים גם לדברים שהם הכנה לצה"ל, אבל בעיקר להשתמטות אדירה, מסיבית, מצה"ל. כאילו, באמת, יש 98% השתמטות מטורפת מצה"ל, ויש פירור, זורקים איזה בדל פירור לכמה אנשים שבסוף גם ילכו לצה"ל ואדרבה ואדרבה. אז באמת, אדוני היושב-ראש מר סולומון היקר, מי כמוך יודע את האמת המרה בהקשר הזה של הכספים הקואליציוניים.
חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, רציתי לקרוא את שמות 48 החטופים והחטופה שלנו בעזה, אבל הניסיון מלמד שכשאזרחית או אזרח עומדים וקוראים את שמות החטופים, אז מגיעים שוטרים ולוקחים להם את המגפון ודוחפים אותם ומרביצים להם ומעיפים אותם, ולא נותנים להם לקרוא את שמות 48 החטופים והחטופה שלנו בעזה, וזה למרות פסיקות של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי, שאמרו שזה לא רק מותר, אלא זכות מוקנית בחוק. חופש הביטוי, חופש המחאה, חופש התנועה, חופש היות האזרחית והאזרח מוחים על זה שהממשלה שלהם מפקירה 48 חטופים וחטופה בעזה מזה שנתיים. ולמרות זאת המשטרה באה, ושוטרים מכים, ודוחפים, ולוקחים את המגפון, ומונעים את הזכות הבסיסית של לקרוא את שמות החטופים והחטופה. אז אני נזהרת מלקרוא את השמות האלה פה, כי לך תדע, אולי ההוראה הזאת כבר עברה למשמר הכנסת, אי-אפשר לדעת מה שקורה אצלכם במשטר הזה.
מה יפה? שהנימוק של שופטי בג"ץ ב-0:11 שלא למנוע מנתניהו להקים ממשלה למרות שהוא עומד למשפט הוא שיש שומרי סף ויש מי שישמור, וכשיגיע המצב לכדי בחירה בין האינטרס של ראש הממשלה לבין החוק, הם בוודאי ישמרו על החוק, אבל אנחנו רואות שלא רק שהמשטרה סרה למרותו של הסמרטוט לרצח ערבים ונשים, אלא היא הולכת הכי רחוק שאפשר, ושרים בעצמם קוראים לא לציית לחוק, לא לציית לבית המשפט העליון, לא להכיר בקיומו של נשיא בית המשפט העליון – ממש כל מה ששופטי בית המשפט העליון סמכו על ראש הממשלה שלא יקרה במשמרת הלא-לגיטימית שלו.
הייתי שרה, עשו לי הפגנות מתחת לבית, מה זה הפגנות, מה זה רעש אימים, על דברים שקריים, על דברים לגיטימיים. מעולם לא צלצלתי לאף מפקד מחוז. אף שוטר לא נדרש לבוא ולדחוף ולהרביץ למפגינים בשביל להתקדם בחיים. מה אני אגיד לכם, היה חופש ביטוי. הפגינו לי מתחת לבית, ירדתי לדבר איתם, לפעמים לא יכולתי לדבר איתם, לפעמים הפעוט, שהיה אז בן פחות משנה, לא יכול היה להירדם בלילה מרעש אימים. אף שוטר לא התבקש להרביץ לאף מפגינה או מפגין.
עכשיו מה? כל זה נכון עד שזה מגיע לזה שהוד רוממותו ראש הממשלה רוצה לקרוא את שמות החטופים – לא את שמות אלה שהוא לא בטוח אם הם בחיים, כמובן. לא משנה שהמשפחות שלהם יושבות מול הפרצוף שלו באו"ם, הוא לא אומר את שם הילדים שלהם. אבל אם הוא רוצה לקרוא את שמות החטופים, אז חיילי צה"ל נאלצים לסכן את חייהם ולפרוס רמקולים ברחבי הרצועה, כביכול לאוזני החטופים, כאילו לאוזני העזתים, אבל בעצם תעמולת בחירות אסורה ומופרעת לאוזני החיילים שצריכים לשמוע את זה תוך כדי שהם מסכנים את חייהם. מה אני אגיד לכם, זאת רודנות מובחרת ממש, בטוב טעם. מעניין מי הגה את הרעיון הכל-כך אלגנטי הזה של פריסת הרמקולים תוך סיכון מבצעי בעזה.
אנחנו רואות ורואים מה המשטרה עושה היום בהפגנות, איך היום היא מרביצה, לא רק למפגינות ולמפגינים, גם לחברות ולחברי כנסת – כי חסינות, מה זה חסינות? באמת, אדוני חבר הכנסת כהן, חסינות זה אם אתה בקואליציה. אם אתה בקואליציה, אתה לא צריך לבוא לחקירה, אתה מסית את משמר בתי המשפט נגד השופטים. אם אתה בקואליציה זו חסינות-על, אבל אם אתה באופוזיציה, איזה חסינות יש לך? אחרי הכול אתה באופוזיציה, אתה יכול לחטוף מכות, יכולים לקחת לך את חופש התנועה, יכולים למנוע ממך לטפל באנשים ששוכבים על הרצפה בגלל ששוטרים הרביצו להם הרגע שלא כדין.
אז אנחנו רואות ורואים מה המשטרה עושה. היא מוציאה אנשים מהרכב שלהם בלי סיבה, היא פורצת לטלפונים, היא עוצרת אזרחיות ואזרחים תמימים שמחלקים פליירים, שמעיזים למחות, סתם ככה, ואחר כך שופטות ושופטים משחררים אותם, כי אין ולא הייתה עילה לעצור אותם.
עכשיו רק תדמיינו מה יהיה פה בבחירות, כי יהיו בחירות. בואו, מה הם ילדים? הם ייתנו להאשים אותם בזה שאין בחירות? רק איזה בחירות יהיו? ואיך תתנהג המשטרה בבחירות ואל מי היא תתנהג ככה בבחירות? איזה קלפיות יהיו נוחות ונגישות? איזה קלפיות יהיו, איך להגיד, קצת יותר בעייתיות, פתאום יהיו בהן כל מיני אי-סדרים שהמשטרה תצטרך לטפל בהם בכפפות פחות של משי?
ולכן, משום שאנחנו, לא נניח ולא נוותר, לא על הדמוקרטיה שלנו, לא על המדינה שלנו, ולא על החטופות והחטופים שלנו, לכן אנחנו, כעצם בגרון שלכם, נמשיך להגיע בכל מוצאי שבת לכיכר החטופים. ועכשיו אני אקרא את שמות 48 החטופים והחטופה שנמקים בעזה, ואנחנו לא נניח עד שאתם תחזירו אותם בחיים או לקבורה ועכשיו: אבינתן אור, אביתר דוד, אוריאל ברוך, אילן וייס, איתי חן, איתן הורן, איתן אברהם מור, איתן לוי, אלון אהל, אליהו מרגלית, אלקנה בוחבוט, אסף חממי, אריאל קוניו, אריה זלמנוביץ', ביפין ג'ושי, בר קופרשטיין, ג'ושוע לואיטו מולל – השר עמיחי אליהו, שב-שב, תקשיב. גיא גלבוע-דלאל, גיא אילוז, גלי ברמן, דניאל פרץ, דרור אור, הדר גולדין, זיו ברמן, טל חיימי, יוסי שרעבי, יוסף חיים אוחנה, ליאור רודאיף, מוחמד אלאטראש, מני גודארד, מקסים הרקין, מתן אנגרסט, מתן צנגאוקר, נמרוד כהן, סהר ברוך, סודתיסאק רינתלאק, סונטאיה אוקארסרי, עוז דניאל, עומר נאוטרה, עמירם קופר, עמרי מירן, ענבר הימן, רום ברסלבסקי, רונן אנגל, רן רני גואילי, שגב כלפון, תמיר אדר. לא נניח עד שתחזרו אלינו. עכשיו.
835 מילים של מרב מיכאלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.