קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום 724 ימים לטבח 7 באוקטובר, ועדיין 48 חטופים, ביניהם אישה אחת, ענבר היימן, מוחזקים בשבי החמאס בעזה. כבר מ-8 באוקטובר אמרנו ביש עתיד בצורה ברורה: אם יידרש רוב כדי לאשר עסקה להשבת החטופים, אנחנו ניתן רשת ביטחון. זה נכון גם היום. ראש הממשלה לשעבר, יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד, אמר זאת כאן, אמר זאת מול הציבור בישראל ומול מנהיגים בעולם.
אבל במקום לקדם עסקה כוללת, במקום להילחם על הדבר היהודי ביותר, על חיי אדם, ראש הממשלה בוחר להיכנע פעם אחר פעם לשותפים הקואליציוניים הקיצוניים שיש לו; שותפים שאמונתם הקיצונית והדרך חסרת האחריות שבה הם מתבטאים פוגעות אנושות בכל סיכוי לעסקה, פוגעות בשלום החטופים ובביטחון של מדינת ישראל. בזמן שיש צד אחד שיעשה הכול כדי להחזיר את האזרחים שלנו הביתה, ראש הממשלה וסביבתו וממשלת ישראל עושים את ההפך המוחלט. מחוץ למטה האו"ם בניו יורק נאמה אילנה גריצ'ווסקי, בוגרת תכנית נעל"ה – נוער עולה לפני הורים – ששוחררה משבי חמאס בנובמבר 2023. היא פנתה לראש הממשלה, ואני רוצה לצטט אותה: "נתניהו, פגשתי אותך בניר עוז, הבטחת לי שתחזיר את מתן, הבטחת לי שתחזיר את דוד קוניו, את איתן הורן ואת כל החטופים והחטופה. הבטת לי בעיניים, אמרת בקולך שתחזיר את כולם. שיקרת לנו. טרפדת את העסקה של ויטקוף. יכולנו כבר לקבל את כולם בבית. במקום זה, עוד חיילים גיבורים נופלים, חטופים עלולים להירצח ואת החללים נאבד לנצח".
נתניהו לא מסתכל בעיניים של המשפחות, לא נותן להן תקווה אלא מתרחק מהן. וראינו את זה שוב גם היום בניו יורק. שורדת השבי, אותה אילנה גריצ'ווסקי, בת זוגו של מתן צנגאוקר, חגי אנגרסט, אביו של החייל החטוף מתן, ודביר קופרשטיין, אחיו של בר, עמדו מחוץ לקבר של הרבי מלובביץ' וביקשו להיפגש עם רעיית ראש הממשלה, ביקשו לדבר, ביקשו רגע קטן של נוכחות אנושית. ומה קרה? המשפחות סולקו. הן נדחו. ובפנים עושים יחסי ציבור על חשבון החטופים, מפרסמים פוסטים. איזו ציניות זו. איך אפשר להתפלל לחזרתם של החטופים ובאותה נשימה לתת למשפחות את היחס המשפיל הזה? לשמוע אותן צועקות מהשער? איך אפשר לעשות את זה? תפילה אמיתית לא נמדדת בתמונה לפייסבוק או בפוסט יפה. תפילה אמיתית מתחילה בלהסתכל למשפחות בעיניים, צריך לשבת איתן, להקשיב להן, להיות בשבילן ולא בשביל יח"צ. לשמוע את הכאב שלהן. בלי זה כל מילה היא סתם מילה.
איפה הרגישות? איפה הלב? רק אתמול שמענו כי חמאס הודיע שנותק הקשר עם עמרי מירן ועם מתן אנגרסט, וזאת על רקע העמקת הפעולה הצבאית בעיר עזה. וזה ידוע שמשולבת כאן לחימה פסיכולוגית שמטרתה להשפיע עלינו, אבל ברור לכולם וגם לממשלת ישראל המתכחשת: יש סיכון ממשי לחייהם של החטופים, גם מהפעילות הזאת של כוחותינו ברצועת עזה וגם מידי המחבלים האכזרים ששומרים ומחזיקים בחטופים שלנו. ואני לא אומרת זאת רק על דעתי. אמש פורסם בכלי התקשורת כי הרמטכ"ל העביר מסמך ידני לראש הממשלה ובו אזהרות קשות, ולפיו – אני אצטט: "לוחמי צה"ל חוזרים לאותם המקומות ופועלים צבאית ללא תכלית מדינית". הרמטכ"ל מוסיף ואומר כי לכל פעולה צבאית נדרשת השלמה מדינית, וכרגע אין לה השלמה כזאת, והפעילות המבצעית מסכנת את החטופים. זו אזהרה שמשמעותה ברורה וחד-משמעית.
אני רוצה לפנות אליכם, אנשי הקואליציה, מכאן, וגם לראש הממשלה. כבר ראינו מה קרה כשראש הממשלה התעלם מאזהרות של בכירי מערכת הביטחון וגם מאזהרתו של ראש הממשלה לשעבר ויושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד. שבועיים לפני 7 באוקטובר לפיד קיבל עדכון ביטחוני מודיעיני מהמזכיר הצבאי של אותו ראש הממשלה נתניהו, והבין שאסון הולך לקרות. לפיד ניסה לפנות בכל דרך להזהיר את ראש הממשלה, וברגע שהבין שאין מי שיקשיב, הוא פנה לציבור בערב יום הכיפורים ואמר, ואני מצטטת: "בערב יום הכיפורים אני נאלץ להזהיר את אזרחי ישראל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לעימות אלים רב-זירתי". בהצהרה לפיד הרחיב על הפעולות שהחמאס עושה על יד הגדר בעזה ועל כל מה שעתיד להוביל למלחמה מסוג שעוד לא פגשנו. ומה קרה מאז? קרה 7 באוקטובר. ונתניהו? לא הקשיב, בדיוק כמו שלא מקשיב היום, מתעלם מאזהרות. ובינתיים הזמן נמשך, ההחלטות החשובות נדחות. לממשלת ישראל היום אין רוב, היא לא מתפקדת והיא רק רוצה למשוך זמן כמה שאפשר עד הבחירות.
תמיכת המדינות הדמוקרטיות בנו ומצבנו בעולם בתקופת ממשלת השינוי, שהיו בשיא כל הזמנים – היום התמיכה הזאת הולכת ומידרדרת לבור עמוק. והחטופים עדיין שם. מדינת ישראל חייבת לעמוד מאחורי אזרחיה. אסור לה להפקיר לא אזרח ולא חייל, וממשלת ישראל צריכה להחזיר את כולם. זה הדבר החשוב והדחוף ביותר. כל דקה שעוברת בלי החלטה מדינית ישראלית אמיצה היא דקה שנגזלת מהחיים של החטופים ברצועת עזה ומזעזעת את האמון של האזרחים בבית הזה.
כאימא שרואה את הכאב של המשפחות המדהימות האלו, של אימהות ואבות שעומדים מחוץ לשערים, שלא ישנים בלילה וזועקים לדרג המדיני: תעשו משהו, תחזירו לנו את כולם, אני חייבת לומר שאני פשוט מתביישת בממשלה שלנו. כך לא פועלת ממשלה ישראלית יהודית. אילו אנחנו היינו בשלטון, הדברים היו נראים אחרת. עליכם להחזיר את כולם, ואנחנו לא נעבור על כך לסדר-היום. לא נרפה עד שכולם יחזרו, כי אין דבר חשוב מזה. 724 ימים הם חיים שלמים שנעצרו, משפחות שחיות בגיהינום מתמשך, מדינה שלמה שמאבדת את האמון. החובה שלנו היא אחת: להחזיר את כולם הביתה. עכשיו.
800 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.