קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח במשהו ששווה להתעכב עליו, שדווח השבוע במהדורות החדשות. הביאו ציטוט, הקלטות מפגישה עם נתן אשל. נתן אשל היה ראש הסגל של ראש הממשלה. הוא כבר לא בתפקיד הזה, הוא רק מקורב. אתם יודעים למה? כי הוא נתפס כשהוא מצלם נשים מתחת לחצאיות שלהן. מה שאני מספרת הוא אמיתי. אלה האנשים שביבי הביא עלינו, זו הסביבה שסובבת אותו, אנשים שדוחפים את הסלולרי שלהם מתחת לשולחן כדי לצלם תחתונים של נשים.
בכל מקרה, אותו נתן אשל צוטט כך, הוא אמר למשפחה של חיילת שנרצחה ב-7 באוקטובר כך: בקלפי הציבור שוכח, "שוכח על האסון שקרה לו. הוא שוכח הרבה דברים כי יש סיבות שמושרשות בתוך הדם שלו, כמו פגיעה בעדות המזרח". תראו איזה זלזול אצל ראש הממשלה וסביבתו בעדות המזרח, איזו התנשאות. הנחת העבודה שלהם, אשכרה, זה שאנשים – למרות שהלכו היקירים שלהם, למרות שהילד בעזה והם לא ישנים בלילות, למרות שיקר פה ברמות של טירוף, למרות שהחיים שלנו הפכו לגיהינום – ברגע שיזכירו להם שהם מזרחים, הם ישכחו הכול. כאילו נוקשים שלוש פעמים על איזה בקבוק, מוציאים את השד העדתי, ואנשים שוכחים הכול. ראש הממשלה והסביבה שלו מתייחסים למזרחים כאילו זה ציבור פתי שאפשר להפנט אותו, כאילו אומרים להם: תיזהרו, תכף יבואו האשכנזים, והם שוכחים הכול. בושה שככה אתם מתנשאים על ציבור שלם במדינת ישראל. אני מתחייבת שאנחנו נעשה הכול כדי שאף אחד לא ישכח במדינת ישראל את הגיהינום שאתם מעבירים אותנו. לא, חס וחלילה, כדי לנקום במישהו, לא; כדי לשקם, כדי להציל את המדינה שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים, ואתם הורסים אותה לנגד עינינו. אני מתחננת לציבור, אני מתחננת לאחיי ואחיותיי המזרחים: אל תיתנו לשנאת החינם הזו לפלג בינינו. אין בזה שום אמת. יש לנו ראש ממשלה וסביבה ומכונה שלמה סביבו שרק מחרחרים ריב על כלום. אנחנו אחים. אנחנו אוהבים אחד את השני. אחיי ואחיותיי המזרחים, מה שאתם מרגישים איננו גשם, זה משהו אחר.
אני כמובן רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להתייחס לדבר הכי חשוב – שאנחנו כאומה פספסנו כבר הרבה מאוד הזדמנויות לעשות עסקה ולהחזיר את החטופים והחטופה מעזה. אני מתפללת, באמת מתפללת, יום-יום, שעה-שעה, שלא נפספס גם את העת הזו. ייתכן שלא יהיו לנו עוד הזדמנויות. ולא תהיה ברכה לעם שמפקיר את הילדים שלו בעזה. אנחנו צריכים לזכור את זה, ועם שלם מצפה. ולמען המטרה הקדושה הזו גם אנחנו כאופוזיציה ניתן כל רשת ביטחון אפשרית, כי זה מעל הכול, זו קדושת החיים. אז אני מקווה, אמן, שיהיו לנו קצת בשורות שאפשר להשתקם מהן.
ממשלת 7 באוקטובר ובעיקר ראש הממשלה בעצם ניסו, ועדיין מנסים, למתג את המלחמה הזו בתור מלחמת העצמאות השנייה, מלחמת בראשית. היו רגעים בשנתיים האחרונות שגם ניסו להשוות את המלחמה הזו למלחמת 67', ששת הימים. אבל בואו רגע נגיד את האמת, המלחמה הזו התחילה כמו מלחמת יום כיפור, עם מחדל היסטורי, עם טבח בקנה מידה באמת תנ"כי, עם אין-ספור חללים, והיא ממשיכה כבר זמן רב כמו מלחמת לבנון הראשונה. איפה רואים את זה? איפה הדמיון? רואים את זה בהונאה של הציבור, בהבדל בין מטרות המלחמה המוצהרות ובין מה שבשטח באמת שולחים את הצבא לעשות; בשקרים, שלפיהם הלחימה נועדה להחזיר את החטופים ולמוטט את חמאס, בעוד בדיעבד מתגלה שהתמונה היא לגמרי אחרת, וחברי הקבינט בכלל רוצים ליישב מחדש את גוש קטיף. והפחד הגדול הוא שבסוף אנחנו נמצא את עצמנו מתבוססים בחול העזתי, שכל כך התאמצנו לצאת ממנו, כמו שהתבוססנו שנים רבות בבוץ הלבנוני, במשך ח"י שנים של מוות, של "הותר לפרסום" אחרי "הותר לפרסום", של הון עתק שנשפך על שהות במדינת אויב ומעבר לגבולות הארץ, גם כסף, אבל בעיקר הרבה מאוד דם שנשפך.
בניגוד לבגין, שבאמת כאב את מחיר המלחמה, המלחמה המתמשכת והמדממת הזו, ושכל חלל שנפל באמת סרט את נשמתו וצרב את ליבו – עד שבסוף הוא אמר: אינני יכול עוד, אינני יכול עוד למלא את התפקיד הזה – אני מעריכה שנתניהו לעולם לא יגיד: איני יכול עוד. הוא לא יגיד את זה. מדובר בטיפוס אחר לגמרי. נתניהו לא יגיד את זה, כי, האמת, אין לו מצפון ואין לו מוסר. אנחנו רואים את זה. יש לו רק מטרה אחת לנגד עיניו – הישרדות אישית, הישרדות פוליטית, הישרדות משפטית.
אגב, זה דבר מטורף, אבל יש כאלה שמעריכים את זה. יש כאלה שאומרים שהוא פוליטיקאי מושחז וכך צריך. אני מהקבוצה שחושבת שמנהיג צריך להיות קודם כול בן אדם עם ערכים ומוסר. בכל מקרה, הוא לא יבוא ויגיד: איני יכול עוד, ולכן עם ישראל יהיה חייב להיות זה שמקיא אותו ואת ממשלת 7 באוקטובר החוצה, ממשלת ההשתמטות של גולדקנופ ודרעי, ממשלת השחיתות של מאי גולן ונתניהו, ממשלת הבוננזה הנד"לנית בעזה – אנשים תלושים, לא מחוברים למציאות – של סמוטריץ' ובן גביר. רוצים בוננזה נדל"נית איפה שמתחת לאדמה היקירים שלנו. למי אכפת מהבוננזה הזו? תביאו את החיים, וגם את המתים – לקבורה.
בבחירות לכנסת אנחנו נהיה חייבים לשלוח הביתה את כל אלה שכשלו, ושעד היום – זה מדהים – עדיין מסרבים לקחת אחריות, עדיין מסרבים להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי להציל את הנפשות הבאות, כדי שלא ימותו פה עוד אנשים, כדי שנתקן את הליקויים. זאת תהיה חייבת להיות הדחה מוחלטת מהנהגת המדינה. מי שהביאו את כולנו אל סף תהום, ולא רק הביאו אותנו לסף תהום, אלא גם לחצו על הגז כשאנחנו במדרון, לא יכולים להיות יותר עם הידיים על ההגה.
יש לנו רק מדינה אחת, ואנחנו נציל אותה, גם מהאויבים שמבקשים לחסל אותנו מבחוץ אבל גם מההנהגה הפנימית הכושלת שהפכה אותנו לכל כך חלשים, ובגלל זה היה נוח לתקוף אותנו. יש הרבה לקחים להפיק.
זו ממשלה שעם כניסתה לכהונה הביאה את מדינת ישראל לקרע פנימי אדיר, לחולשה אדירה, והכרישים שסביבנו מריחים דם היטב, הם ידעו בדיוק מתי לתקוף. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לדמם שוב, ולכן אנחנו קודם כול נצטרך להוקיע אותם החוצה, לבנות מחדש, לעשות ממשלה רחבה שבה חברים אנשים עם דעות שונות. נייצר מחנה משותף של אנשים מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, אבל מה שמשותף לכולם זה שהם אוהבים את המדינה, והם יבואו לקבל החלטות למען עם ישראל ולא למען עצמם, למען כלל הציבור ולא למען בייס פוליטי כזה או אחר. ממשלה עניינית, ממשלה עם תוכניות עבודה. אנחנו נעבוד הכי קשה שאפשר כי הבחירות הקרובות הן בחירות גורליות, שיכריעו לאן המדינה הזו הולכת – אם היא תמשיך להיות דמוקרטיה משגשגת או שהיא תהיה מדינת הלכה, ללא דמוקרטיה, שכל אחד מאיתנו יתקשה מאוד לגדל בה את ילדיו. אנחנו אוהבים את מדינת ישראל, ונעשה הכול כדי להציל אותה. תודה רבה.
1,004 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.