קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תדע לך שאתה גורם לי נחת מזה שאתה יושב פה.
למה זה? עדיין לא סיימו את השיפוץ?
אוקיי, בסדר גמור. טוב, כל שלוש השנים האלו הן פגרה, מרגי.
אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר – יש פה שר? יש פה שר – וכמובן יו"ר ועדת הבריאות יוני מישרקי, טוב לראות אותך שוב. צריך להזכיר כל פעם שהוא נמצא באולם, אדוני היו"ר. זה הסיכום בינינו. אנחנו נכנסים ליום כיפור, שמגיע אלינו ממש בימים הקרובים, ואני חושב שזאת הזדמנות טובה גם לדבר אל מי שיושב פה – מטפורית כמובן, כי אף אחד לא יושב פה – וגם אל הציבור שצופה בנו. אני חושב שאלו ימים שבאמת כל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו, אחריות על הדברים שהוא עשה במהלך השנה, ולעשות איזשהו חשבון נפש. אני חושב שזה היה נכון אם המנהיגים של המדינה היו עומדים פה ועושים חשבון נפש מול עם ישראל. בסופו של דבר עברה שנה וצריך להסביר לעם ישראל מה קרה בשנה הזו, לאן הגענו, וכל אחד צריך לקחת את האחריות שלו. הייתי מצפה מראש הממשלה לעמוד ממש פה ולבקש סליחה מעם ישראל, ולקחת אחריות על חלקו במה שקרה לעם ישראל בשנה האחרונה – במקרה שלו, בשנתיים האחרונות. הוא היה צריך לעמוד פה וקודם כול לבקש סליחה ממשפחות החטופים, לפנות אליהן ולומר להן שהוא מצטער שהוא לא הצליח במשך שנתיים להחזיר את הבנים והבנות למדינת ישראל, שהוא נכנע ללחצים של השרים הגאונים שלו שמתרברבים כל פעם מחדש שבזכותם נפלה העסקה. אז הייתי מצפה שהוא יבוא לפה ויגיד את זה. והייתי מצפה שהוא יעמוד מול המפונים ויתנצל על זה שהם לא מקבלים את המענקים שמגיעים להם, על זה שהם לא מקבלים את מערכת החינוך שמגיעה להם, על זה שהם לא מקבלים תנאים בסיסיים במדינת ישראל, ועדיין אחרי שנתיים צריכים להילחם על חוק תקומה. ראשי מועצות ואזורים מתקשרים אלינו ואומרים: חייבים עזרה מול הקואליציה כי האוצר אומר שאין כסף. אין כסף, חברים, אבל למי יש כסף? יש כסף עכשיו למפלגות של הסיעות החרדיות, וברגעים אלו ממש, בחדרים האחוריים, עושים משא ומתן אם להצביע בעד או נגד תוספת לתקציב הביטחון, כי עדיין לא העבירו להם את הכסף, כי לא העבירו להם כסף לג'ובים שהם צריכים, לבזבוזים שלהם. לא העבירו כסף.
למי עוד צריך להגיד סליחה בעם ישראל? צריך להגיד סליחה ללוחמים שלנו, שלמעלה משנתיים מסכנים את חייהם, נפצעים. אתה יודע, אדוני היו"ר, היום דיברתי עם גיסי, הוא רב-סרן בשריון. הוא אמר לי: תקשיב, אני מגייס היום מילואים עוד פעם, בפעם החמישית, לסבב החמישי, ויש לי 100% גיוס; 100% גיוס כי הם באים בשבילי, כי אנחנו צוות, כי אם אחד לא יבוא, אז הוא דופק את השני. ואני רוצה לשאול אותך, בעצם העובדה שציבור שלם לא מגיע לקחת חלק, לא בסדיר ולא במילואים – לא עוברת לכם לרגע המחשבה שאתם דופקים את אחים שלכם? איך יכול להיות שרק בציבור שלנו יש את המושג הזה, שאם אני לא אבוא למילואים אני אדפוק את חבר שלי? למה בציבור האחר אין את המושג הזה בכלל? זה לא קיים, לא קיימת בכלל המחשבה להגיד: אם אני לא אבוא לשירות סדיר, אז אני דופק אדם אחר – אדם אחר, יהודי אחר, ישראלי אחר – שצריך לעשות במקומי.
עכשיו, המתמטיקה פשוטה: על כל חייל סדיר אחד שמתגייס, על כל לוחם סדיר אחד שמתגייס, אפשר לשחרר חמישה אנשי מילואים. חמישה אנשי מילואים יכולים להיות עם המשפחות שלהם, עם הילדים שלהם בחגים, לעזור לעצמם, לעזור לעסקים שלהם, לחזור לעבודות שלהם. האנשים האלה במשך שנתיים נלחמים. תתארו לעצמכם רגע מה היה קורה לכם אם היו אומרים לכם עכשיו ששנתיים אתם מתנתקים מהבית, אתם יוצאים ממקומות העבודה שלכם, אתם עוזבים הכול והולכים לחזית. למישהו פה זה נראה נורמלי שאוכלוסייה אחרת הייתה עומדת, מסתכלת על זה ואומרת: אחלה, תשמרו על עצמכם, אולי נתפלל בשבילכם?
לא אולי, נתפלל בשבילכם. עכשיו אני אומר, איך יכול להיות יהודי – איך יכול להיות יהודי שאומר: נתפלל בשבילכם? תיכנסו מתחת לאלונקה, תבואו לשרת, תבואו, תהיו עם כולם. אין סיבה שאחד יעשה שנתיים מילואים והשני יתפלל בשבילו. ואני מעריך מאוד תפילות. אני חושב שזה דבר חשוב, אני חושב שצריך לעשות את זה, אבל צריך לעשות את זה יחד עם הרובה ביד. צריך לעשות את זה כל בוקר כשמניחים תפילין במדים. לא קורה כלום, תשאלו את חטיבת החשמונאים, הם עושים את זה יופי. תשאלו את הנח"ל החרדי, הם עושים את זה יופי. עזבו, אל תשאלו אותם. תשאלו חילונים כמוני, שמניחים תפילין כל יום, שעושים קידוש, שמקדשים גם את הדת וגם את הצבא. גם תורמים למדינה וגם מאמינים. לא קרה כלום. לא קרה כלום. המונופול שאנשים מסוימים חושבים שהם לוקחים על הדת חייב להישבר. אי-אפשר להמשיך עם זה. אי-אפשר שאחרי שנתיים של לחימה, אחרי 1,000 נופלים ואלפי פצועים, עדיין הכול ייראה אותו דבר, כאילו לא קרה כלום, כאילו אתם אומרים לעצמכם: אנחנו חיים בעולם משלנו. בניתם חומה ואתם לא רואים מה קורה בעם. אז אני רוצה לומר לכם מה קורה בעם, לכו תסתובבו בבתי החולים, תבקרו פצועים, תלכו לגדודים, תעשו על האש לחיילים.
עליזה פה? עליזה פה. אל תלכו רחוק מדי, תשאלו את הבת של עליזה בראשי כמה הצבא צריך עזרה, כמה הצבא צריך תרומות, כמה הצבא מתחנן ללוחמים. מה עוד צריך לעשות בבית הזה? מה הרמטכ"ל, ראש אכ"א, מה הצבא צריך לעשות בשביל שתבואו ותגידו: אוקיי, הבנו. הבנו, אתם לא מסתדרים. אתם לא מסתדרים – כי אנחנו בלחימה עצימה של למעלה משנתיים ביותר מדי גזרות – אז איך אפשר לבוא ולעזור? גם את זה אתם לא אומרים. אתם מתעלמים לחלוטין מאוכלוסייה שלמה שנשחקת בשביל עוד יום בכיסא; בשביל עוד רגע אחד – שמה אתם עושים פה? מה הבאתם על עם ישראל בשנה האחרונה? כלכלה שמתרסקת, יחסי חוץ שלא יכולים לסבול אותנו באף מקום בעולם. אנחנו כבר לא יכולים ללכת בעולם ולהגיד שאנחנו מישראל, כי זה מסוכן.
מה הבאתם לעם ישראל? במה תרמתם? בלעשות קידוש, לזרוק המוציא באוויר ולהגיד: אוה, המלך זרק חתיכת לחם? ואם כבר אנחנו מדברים על המלך שזרק חתיכת לחם, אפשר לשאול את השרה להגנת הסביבה איך הולכים לכנס בעלות של 300,000 שקל ולא נכנסים לכנס? איך עושים דבר כזה? אתם יודעים, אני באתי מרשות מקומית. ברשות מקומית, כשאתה עושה פדיחה כזאת יש דבר שנקרא חיוב אישי. אתה משלם על הטעות שלך. לא יכול להיות שמדינת ישראל - - -
ברור. לא יכול להיות שמדינת ישראל תשלם 300,000 שקל עבור נסיעה, צוות, פמליה, מאבטחים כדי להגיע לכנס, שהוא באמת כנס חשוב – ואז הכנס מתקיים בחג, אז לא הולכים אליו. אז מה עושים, הולכים לקניות? מה עושים? איך אבדה הבושה בבית הזה? אבדה הבושה של כולכם בבית הזה. פעם היו מתביישים לעשות דברים כאלה, היום מצטלמים כשעושים דברים כאלה. פעם כשהיו קורים דברים כאלה, היו דואגים להסתיר את זה, לא היו מדברים על זה. היום – לא קרה כלום. כסף של אבא שלהם, מיקי.
מה זה סוף שבוע? יעשו גם שבועיים, כי אין ביקורת פה. כי מחלקת הדגים הקפואים לא יגידו כלום, למה שיגידו? נעשה סופ"שים בחו"ל, נטייל בעולם. אם מישהו היה מוציא כמה כסף עלו המסעות הבזבזניים של ראש הממשלה ושריו, הוא לא היה מאמין. זה היה סוגר את הגירעון של מערכת החינוך, זה היה נותן כסף לשפץ בחזרה את סורוקה. אבל במקום לשפץ את סורוקה מטיל איראני שפגע בו, אנחנו נקים בית חולים הומניטרי בעזה, אנחנו נפתח שוב את השערים ונכניס שוב סיוע הומניטרי, ואז יבואו סמוטריץ' ובן גביר, והינה, גם וסרלאוף נמצא פה, ויצעקו ויגידו: זה לא יהיה, חייבים לסיים את המשימה. אבל אף אחד לא סופר אותם. אני מצטער להגיד לך את זה, השר וסרלאוף, כי אתה שר טוב: אף אחד לא סופר אתכם. אז לפחות ביום כיפור תבואו לפה, תגידו: סליחה, חטאנו, פשענו. עם ישראל יסלח לכם, רק תלכו.
1,208 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.