קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, שני לקחים אני נושא עימי בתקופה האחרונה: האחד, הלקח הנורא – כמה קל לגרור אותנו, הרפובליקה הדמוקרטית הישראלית, למלחמה ללא סוף. הממשלה החוקית, הלגיטימית, הנבחרת – כחייל לפני 43 שנים הייתי פצוע ויצאתי להילחם במלחמה שחשבתי שהיא מיותרת, בחלקה לפחות, משום שממשלה שלא הייתי בעדה, ממשלה דמוקרטית נבחרת, החליטה שזה מה שצריך לעשות, וכך חברים מצד אחר של המפה הפוליטית, הרכינו ראש בפני הממלכתיות הישראלית. אבל הממלכתיות הזו, אסור היה לה, אסור היה לה לגרור אותנו למלחמה ארוכה.
הלקח המנחם, אדוני היושב-ראש, הוא שגם חושך גדול, גם התברברות גדולה, יכולים להסתיים. אני מקווה שזה יקרה, אני מקווה שאני מדבר בשם כולנו, למען השבת החטופים, חברות וחברים, ולמען הרחקת החמאס, גם השבת החטופים וגם פירוז הרצועה מכוחות לאומניים קיצוניים. נצטרך להתאפק. נצטרך כולנו להתאפק: חלקנו יתאפק מחלום הרחבת ישראל וחלקנו יתאפק מחלום הקמת פלסטין. זהו לא הזמן למהלכים שנויים במחלוקת, זה הזמן לאיחוד כוחות לעשות את המובן מאליו. אנחנו מגיעים לנקודה הזו, שאני מקווה, אדוני היושב-ראש, שהיא נקודת מפנה, עייפים וכואבים, מתבוננים בדם וביגון. אנחנו זועמים ומתוסכלים על המחירים האיומים שהצטברו לאורך השנתיים הללו; אבל אנחנו גם חדורי אמונה וחדורי תקווה שאפשר לחזור לדרך הישר.
הציונות המעשית והציונות המדינית, שני האגפים הגדולים, האידיאולוגיים המעשיים, שעשו עבודה מדינית במאה הקודמת, השלימו זו את זו. כך הוקמה ישראל. האחת הדגישה את מה יעשו היהודים והשנייה חידדה משפט העמים. השילוב הזה – שאין לו בלעדיות – אבל השילוב הזה של מה אנחנו נעשה, מה אנחנו עשינו, עם קבלת ברכת העמים – חבר העמים, האומות המאוחדות, הידידים הגדולים – שתי הצִיּוֹנוּיוֹת האלה לא התעלמו מהעולם. אגיד יותר מזה: גם קיר ברזל צריך ברזל, ואת הברזל, עם כל הכבוד למכרות הנחושת בערבה, באילת, לא כורים אצלנו. אנחנו זקוקים לעולם כדי לחיות; אנחנו זקוקים לעולם כדי להתפרנס, אנחנו זקוקים לעולם כדי לשמר את הנס הגדול של תקומת ישראל.
הציונות, אדוני היושב-ראש, יצאה חוצץ נגד ההיסטוריה הפסיבית של היהודים, אבל גם נגד גישת "העולם כולו נגדנו". בין שני המסלולים הללו, בין האחריות שלנו לקחת את גורלנו בידנו, לבין התובנה שלא כל הגויים חפצים בהשמדתנו – יש מהם אויבים גדולים, ועימם אנחנו נלחמים, ויש בהם ידידים גדולים, ידידי אמת. כך היה, כך קורה וכך יהיה גם בהמשך. אומר יותר מזה: לאיש מאיתנו אין גישה ישירה לאלוהיו. הוא יכול לנחש את אשר עם ליבו אך אף אחד לא יודע ואין לו קשר ישיר לריבונו של עולם, אבל לכל אחד מאיתנו חובה לייצר קשר ישיר, קשר אמיץ, קשר משמעותי עם ידידים ועם יריבים.
והינה אנחנו, באיחור נורא של שנה וחצי – אם אני מנתח את מהלכי המערכה בעזה – ייתכן שנעשה את הדבר הנכון. אני מקווה, מייחל, להצלחת המתווה של טראמפ. אני מקווה שנצליח לגייס בעצמנו את תעצומות הנפש, את ההסכמה הרחבה, לעצור את הלחימה, לקבל את החטופים, לשחרר את המילואים, להקטין את ההוצאות, לקרב לבבות כאן בבית, ולהרחיק את החמאס, לפרז את עזה, ולהגיע למציאות שבה אפשר יהיה לשקם את החורבן הגדול שקורה מעבר לגדר – מעבר לגדר הבית שלי.
ושוב אנחנו נפגשים, אדוני היושב-ראש, עם אמת החיים. עת להילחם ואת לנצור את הנשק. סילוק החמאס, כמו הקטנת החיזבאללה בלבנון, הוא שילוב של מהלך צבאי מוצלח ומוצדק עם צעדים מדיניים חיוניים. 7 באוקטובר היה הרגע שבו, בבוקרו, הוכשרו הלבבות למלחמה קשה וצודקת. טוב שיצאנו אליה; טוב שהיינו נחושים; טוב שהוכחנו שאומת ההייטק, עם הספר, יודע להתאחד ולהשיב מלחמה שערה. אבל אסור היה לראות בכך היתר גורף למלחמה ללא סוף. זה לא היה היתר לחזיונות אפוקליפטיים של ממשל צבאי ושל הקמת יישובים ישראליים בעזה. אסור להתבלבל בין פרמטרים ביטחוניים, בין התעקשות על חופש פעולה גם בעתיד – כמו בלבנון, כמו ברחבי המזרח התיכון, גם בעזה – לבין לקיחת אחריות, התיישבות והסתבכות חוזרת.
חובתו של נתניהו בשעות הללו, לאמץ את מתווה טראמפ, באיחור נורא, אבל בשעה ראויה. כל שעה, מאז אביב 2024 לפני שנה וחצי, הייתה שעה ראויה לעצירת המלחמה, לריפוי פצעי לוחמים, משפחות ואומה. כל שעה ראויה להחלפת שלטון בעזה.
כל שעה ראויה לפתיחת דף חדש לישראל בין העמים ולישראל כאן בבית פנימה. תודה.
638 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.