קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, מדינת ישראל מתמודדת היום עם אחת התקופות הקשות בתולדותיה, ביטחונית, חברתית וכלכלית, והאמת חייבת להיאמר – זה לא קרה ביום אחד, זה לא אסון טבע, זה מחדל מתמשך.
במקום להציג חזון, ראינו קואליציה שמחלקת ג'ובים, מתעסקת בח"כים ושרים מושחתים ומלחמות אגו. בזמן שחיילים וחיילות בחזית מסכנים את חייהם, כאן בקריית הלאום בירושלים מנהלים מלחמות פנימיות. בזמן שהמשפחות בעוטף עזה נאנקות, הממשלה משחקת בכאילו. אנחנו בעיצומה של מלחמה שלא בחרנו בה, אבל הדרך שבה היא מתנהלת הופכת אותה למלחמה שאין לה אופק. במקום אסטרטגיה ברורה יש כותרות, במקום אחריות יש ספינים. ובינתיים הציבור משלם את המחיר: קריסה כלכלית, חוסר אמון ושבר חברתי שלא זכור כמותו.
שואלים אותי לפעמים: מה ההבדל בין נאום יפה באנגלית של ראש הממשלה לבין המציאות? ההבדל הוא שמילים לא עוצרות טילים, כותרות לא מביאות ביטחון, וטריקים תקשורתיים לא מצילים משפחות. כולנו שמענו את נאומך, אדוני ראש הממשלה, נאום שהיה אמור להיות רגע של עוצמה לאומית – עם כלביא – רגע של חיבור לאזרחי מדינת ישראל, לעם ולעולם. אבל מה קיבלנו? מצגת, מופע, גימיקים. במקום להביא תמונות של הזוועות, במקום להשמיע את העדויות של הניצולים, במקום לומר בשמם של החטופים, קיבלנו מלמול מנומנם באורך של 41 דקות שממנו יצאו 77 מדינות. עם ישראל אינו חלש. אנו עם של גבורה, עם של מסירות, עם שהקים מדינה מאפר, עם ששרד את כל מי שניסה להשמיד אותו. והעם הזה מצפה למנהיגות אמיתית. מגיעה לנו מנהיגות אמיתית, והיא עוד תגיע – מנהיגות שלא מחפשת כותרת אלא מביאה תוצאה, מנהיגות שלא נרדמת על הבמה אלא מזדקפת ואומרת: נחזיר את כל החטופים כולם, חיים וחללים, נבנה ביטחון לדרום ולצפון, נשאף לשלום אמיתי, לביטחוננו ולשלום ילדינו. זה מה שהעולם המערבי – שמתמודד בכישלון רב עם האסלאם הקיצוני, שגם עבורם ישראל נלחמת בחיסול מפלצות החמאס – היה צריך לשמוע. זה מה שמשפחות הנופלים היו צריכות לשמוע. זה מה שכל אזרח ואזרחית בישראל היו צריכים לשמוע. זה לא קרה. במקום גבורה קיבלנו הצגה, במקום קול צלול קיבלנו מלמול מנומנם, במקום חיבור לעם קיבלנו ניתוק. ואני אומרת לך מכאן, אדוני ראש הממשלה, אנחנו לא נחריש, אנחנו לא נוותר, אנחנו נמשיך להילחם למען החטופים, נמשיך להילחם למען המשפחות, ונמשיך להילחם למען הביטחון והעתיד של כולנו. העם שלנו ראוי ליותר, ראוי למנהיגות של אמת. לא עוד מופעים, לא עוד ברקודים, לא עוד נאומים מנומנמים. כן לעוצמה, כן לאחריות, כן למחויבות אמיתית לעתיד.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשתף אותך. 7 באוקטובר בערך עוד שבועיים, אבל לצערי את חג הסוכות אני אצטרך לחגוג בהרכב חסר, כי בתי, ילדיה ומשפחתה, לא רוצים להיות ב-7 באוקטובר כאן, לא רוצים לזכור את היום הנורא הזה, את היום שבנס – בנס הם חיים. לפני כמה דקות שוחחתי איתה ואמרתי לה: וואו, כמה יהיה קשה לשבת בסוכה, ושוב אתם לא נמצאים. והיא אמרה את המשפט הנכון: אימא, לאן נחזור? אימא, אנחנו רוצים לחזור לבית שלנו, לכפר עזה, שנוכל לחגוג, אבל איך אפשר לחזור אם אין אופק, אם לא יודעים לאן?
אני רוצה לקרוא מכאן לראש הממשלה: אל תחזור בלי עסקה, אל תחזור בלי הפסקת מלחמה. אל תחזור, שב לך שם בניו יורק, בוושינגטון, איפה שאתה ממש אוהב. אל תגיע לכאן אם אתה לא תביא עסקת חטופים – שהחטופים שלנו יהיו כאן בסוכות. הגיע הזמן למשפחות, הגיע הזמן שהחללים שלנו יהיו בקבורה נאותה. ודי, די, העם הזה הרוס, גמור, ורק בשם הפוליטיקה, בשם הפוליטיקה אתה בוחר לקבל החלטות. תסתכל באיזו היסטריה, באיזו היסטריה אתה נמצא. 21 נקודות – אני למדתי עליהן מהתקשורת, אני לא יכולה לומר לך, אבל בהנחה שזה מה שצריך להיות, כן, אלה נקודות חשובות ומהלכים חשובים. והכי חשוב זו אותה נקודה שרושמת 48 חטופים תוך יומיים, וכן להפסקת המלחמה.
גם אני, אדוני ראש הממשלה, בחרתי בחודש האחרון להיות פחות בסביבה הטבעית שלי. אתה יודע למה? כי אי-אפשר לישון, כי אי-אפשר לישון, אי-אפשר להיות בבית, בביתי, בשדרות. אני יכולה לומר, באמת, בהגינות, שאני שמחה, שמחה שמפרקים שם בניינים שמסכנים אותנו. אבל מצד שני, אתה צריך להבין שהלב שלנו, התחושות שלנו, הנפש שלנו עוד ב-7 באוקטובר. ואנחנו עושים את הכול כדי להילחם, כי אנחנו רוצים להישאר בעיר שלנו. שאף אחד לא ישלה את עצמו לרגע – אנחנו לא נפנה, אנחנו נישאר בקיבוצים ובמושבים, בעוטף עזה, בגאון ובגאווה. אבל אתה, תעשה משהו למען העם. אתה לא יכול להיות עסוק רק בעצמך.
מה זה המופע המביך הזה של הנאום שלך? לא יכולת להרים תמונות זוועה ולהגיד מה תעשו – כמו המורה תרצה בווי? מה זה השאלון האמריקאי, כאילו אנחנו באיזה בחינות לשכה? באמת, מה רצית להביע פה? אני ציפיתי שתעמוד ותגיד: אנחנו חזקים, ואנחנו רוצים להחזיר את החטופים, ונעשה את הכול שהמלחמה תיפסק, ונביא שלום לאזורנו. ובמקום זה, מה עשית? באמת, מה עשית? מילא כבר התבלבלת כמה פעמים. מחזיק את הפלקט הדבילי הזה עם איזה טוש – וי, וי. לך תלמד הוראה אם זה מה שמעניין אותך. אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, רוצים ביטחון, רוצים שלום, רוצים שתכה על חטא על מה שעשית.
אנחנו בפתחו של יום הכיפורים. במעמד הזה אני רוצה לבקש סליחה, סליחה מכם, החטופים, שעוד לא הצלחנו להשיב את כולכם. סליחה, משפחות יקרות. סליחה, משפחות שכולות. סליחה, עם ישראל, שעוד לא הצלחנו להפיל את הממשלה הגרועה הזו, אבל אנחנו יכולים לתת לכם תקווה. אנחנו נפיל, אנחנו נתקן, ואני בטוחה שנמשיך להיות עם כלביא, אבל במשמעותו האמיתית.
ולסיום, אדוני, אני רוצה שוב לשלוח מכאן חיבוק לחטופים. הבדיחה הזו עם הרמקולים – שאלוהים ישמור. הילדים שלנו בצבא – אני לא אפרט – אבל אני צריכה לישון בלילה. אני צריכה לישון בלילה ולא לפחד שעלול לקרות משהו לבת שלי או לחיילים שלה או מעבר. ואדוני ראש הממשלה, כל המופעים – ואנחנו יודעים שלמדת דרמה ומופע מול מצלמה – זה לא מתאים. מדינת ישראל רוצה שקט, מדינת ישראל רוצה שלום, מדינת ישראל רוצה את החטופים. אנחנו רוצים להמשיך להיות אחים ואחיות במדינה הזו. די לשנאה, די לקרע, די לשבר.
זה הזמן, אדוני ראש הממשלה, לך לכותל, ואל תכניס פתק אחד, תכניס 48 פתקים, עכשיו, סליחות לכולם. ותבקש סליחה, כי אני לא בטוחה שההוא שם – שזרקת לחם ככה ביום שישי – יסלח לך. אבל בהנחה שכן, לך תבקש סליחה, קח אחריות, תניח את המפתחות ותגיד: עשיתי די נזק, אני מתנצל, אני הולך. תודה רבה.
979 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.