קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, איך הממשלה הזאת הביאה אותנו למצב שהמליאה מכונסת היום להגדיל את גירעון תקציב המדינה בעוד 30 מיליארד שקלים? הרי הממשלה הזאת התחילה את דרכה עם עודף תקציבי חסר תקדים שהשאירה לה ממשלת השינוי, של כמעט 10 מיליארד שקלים, והיא הידרדרה לגירעון חסר תקדים, גם שפל מדיני, גם שפל כלכלי וגם שפל חברתי. בכל מקום שרק מפנים אליו את הראש, הממשלה נכשלה, והממשלה לא לוקחת אחריות על כלום.
למעשה הממשלה מצאה לה פתרון, פתרון קסם לאחראית – היועצת המשפטית לממשלה. הפיגועים בגלל היועמ"שית, הפקקים בגלל היועמ"שית, יחסי החוץ בתחתית בגלל היועמ"שית, אולי אם היועמ"שית תצא ליום חופשה, נוכל כולנו ללכת לים, החטופים יחזרו, המלחמה תיגמר – אלא אם כן הכריש הלווייתני שמול חופי אשדוד, גם הוא בגלל היועמ"שית.
אנחנו תחת מלחמה קשה ומתמשכת. רק אתמול באמצע הלילה מיליונים נכנסו לממ"דים, למקלטים, למי שיש; אחרים רצו ברחוב עם פיג'מות עם ילדים קטנים לתפוס מחסה ממטח טילים. החברה האזרחית בישראל מתפרקת. קיימנו דיונים פה, בוועדות של הבית הזה, ושמענו אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים שזועקות בבכי, מדם ליבן, על המחסור במטפלות ממקצועות הבריאות. אין מספיק קלינאיות תקשורת, אין מספיק מרפאות בעיסוק, אין מספיק עובדות סוציאליות, וזה לא סתם. אין מטפלות לילדי ישראל כי השכר נמוך, כמו בכל מקצועות הצווארון הוורוד. מסתבר שכשהממשלה רוצה, פתאום יש כסף, אפילו 30 מיליארד שקלים. זה מלמד אותנו שזה עניין של סדרי עדיפויות. ילדים עם צרכים מיוחדים פשוט לא מעניינים את הממשלה הזאת. בדיוק כמו בספרטה, לא מחזקים את החוליה החלשה, אלא מנתקים אותה, זורקים אותה. החזק שורד. וכידוע, חוזקה של שרשרת נקבע על פי החוליה החלשה ביותר שלה. כפני הילדים המיוחדים במדינה שלנו, ככה נראים הפנים שלנו, והפנים שלנו לא נראים משהו, הודות לממשלה.
נעבור למחדל הבא. שר הטיקטוק לא מצליח או לא רוצה לטפל בו – רצח נשים. נשים במדינת ישראל מסתובבות עם מטרה על הגב. רק לפני שבועיים נאמתי פה, על הפודיום הזה, וציינתי את הסטטיסטיקה הנוראית של רצח נשים. אחת לשמונה ימים נרצחת אישה בישראל. בשבועיים האחרונים הסטטיסטיקה הזאת אפילו עלתה, בשבועיים האחרונים נרצחו שמונה נשים בישראל, ארבע בשבוע. זה ממוצע נוראי, תנו לזה רגע לחלחל. ומה המדיניות? איך מטפלים ברצח נשים? הרי זה קצת יותר מורכב מלהגיד: אין פיתות; צריך באמת לעבוד בעניין הזה.
תהיתי לפני הנאום פה אם השר בכלל יודע מה השמות של הנרצחות שנרצחו במדינה הזו. השר ביקר את הילדים היתומים הרבים שנותרו? את ההורים השכולים? אלה הם שמות הנרצחות מתחילת השנה: מירן ביתן, חביבה ושדי, ופאא אבו גאנם, הודיה פדידה, ג'יג'י אלהוזייל, שריהאן משלב, ליאל קאסם אגבאריה, עאישה קבעה, כיפאח חינאווי, נדיה חינאווי, ורדה ברש, אתי כהן, ווביה צגאו גטהון, קוותר זיתאווי, דניאלה יעקובוביץ', ילנה גאלובסקי, שרה ריצ'רדסון, רוית גל נחמד, סחר אבו חג'אג', מיה כהן, אסתר כהן, איסלאם טוויל, אסתר חובב, שורוק חאלד אלהואשלה, אלנה פרדה, אביבית ליהי אריאל, נור סואלחה, רוזית ג'ורבאן, לטיפה שאהין, רים אל-שארוד ,סוזאן עבד אלקאדר, זכרן לברכה, יהי זכרן מהפכה לטיפול ברצח נשים בישראל.
אז מה? איך השר שאחראי על הביטחון האישי מטפל במציאות המורכבת הזאת? הוא לא מטפל. זה גדול עליו הרי בעשר מידות. והכתובת הייתה על הקיר, ואפילו אני הזהרתי פה, על הפודיום הזה, בדיוק לפני שבועיים, לפני חגי תשרי, שהקבינט הביטחוני-חברתי צריך להתכנס לקראת חגי תשרי, כי כל מי שעובד בזה יודע שהסטטיסטיקה של חגי תשרי תמיד מחרידה. נשים תמיד מאוימות ונרצחות יותר בחגי תשרי. הממשלה שתקה, השתיקה הזאת עלתה בחיים של עוד שמונה נשים.
עוד בעניין הדממה: משפחות הלומי קרב ופצועים הגיעו לבית הזה גם בשבוע שעבר, וגם הן זעקו מעומק הנשמה שלהן את הכאב ואת המצוקה שלהן ביום-יום; את הרגרסיה של הילדים שלהם, שהאבות שלהם נלחמים, שהם לא נמצאים; שלהן כנשים, כבנות זוג, כאימהות, כגרושות, כהורים בתוך מורכבות בלתי נגמרת. וגם אותם הממשלה הזו פשוט לא רואה.
אתם יודעים, הרבה פעמים אומרים שפוליטיקאים צריכים עור של פיל. חברי הממשלה הזאת מצאו להם כל מיני שמות אחרים, כמו: אין כאבי בטן, לא על חיילים ולא על נשים מוכות. ולנו, לנו כבר שנתיים כואבת הבטן, למעשה הבטן שלנו מתהפכת. הממשלה הזאת איבדה את הלגיטימיות שלה מרגע שהיא פיתחה עור כל כך עבה, בלי נקבובית אחת פתוחה, כך שמצוקת העם ורצון העם יחדרו אליה. כלום פשוט לא עושה לה כאבי בטן. ובאמת, איך אפשר להוביל, איך אפשר להנהיג מבלי שיש כאבי בטן? התשובה הפשוטה היא שאי-אפשר, אי-אפשר להוביל כשלא כואבת לך הבטן. ובדיוק בגלל זה החברה שלנו מתפרקת, גם בפנים וגם בחוץ. יחסי החוץ שלנו מעולם לא היו בשפל שהם נמצאים בו היום.
אנחנו באירוע שהוא לא מנוהל, עם חברי ממשלה חסרי אחריות, שמוּנעים מכפיים מהבייס ולא מטובת האזרחים, גם אם זה אומר שהחטופים שלנו יורעבו ויעונו בגלל מילים שנזרקות לחלל האוויר או דיונים שנעשים בחוסר סמכות עם הצבעות בחוסר סמכות; אבל מה, היו לייקים בטיקטוק. בכל סקר שמפורסם רוב מוחלט בציבור רוצה עסקת חטופים ואת סיום המלחמה, לממשלה הזו זה לא חודר. הרמטכ"ל בקולו אומר שהכניסה לעזה היא מלכודת מוות – לממשלה הזו זה לא חודר. מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך בתת-ספיקה. יונתן מישרקי, יושב-ראש ועדת הבריאות, היה איתי בדיון בשבוע שעבר, הוא יודע היטב שאין ספיקה למערכת הבריאות – אבל את הממשלה זה עדיין לא מצליח לעניין.
במקום להעמיק את גירעון תקציב המדינה להמשך המלחמה, הממשלה הייתה צריכה להציג היום תוכנית הבראה למדינה, תוכנית לסיום המלחמה ושיקום אינטנסיבי של החברה האזרחית. יש תג מחיר להציל נשים מרצח, יש תג מחיר להגדיל את כמות המטפלות לילדים עם צרכים מיוחדים. יש תג מחיר לטפל בהלומי הקרב, בפצועים, במילואימניקים ובבנות ובני המשפחה שלהם. יש תג מחיר כזה, כן, זה נקרא תקציב. העניין הוא שכל מי שניהל אי פעם משהו בחיים שלו יודע שתקציב בא לצד תוכנית עבודה, והבעיה שלממשלה זאת פשוט אין תוכנית עבודה. חברי הממשלה נראים כמו נערים חסרי אחריות שקיבלו צ'ק פתוח מאבא ואימא ופשוט הולכים ומתפרעים בחוץ. אתם לא ראויים לעם הזה, פשוט לא ראויים. אנחנו נתקן. תודה.
923 מילים של עדי עזוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.