קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
זה לא בסדר, כי אני כן. ודווקא בשלט אני כן.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, זמן של חשבון נפש; לא חשבון נפש של סיסמאות, של סרטונים או של כותרות – חשבון נפש אמיתי של מדינה שמביטה לעצמה בעיניים ושואלת איך היא רוצה להיראות בעוד שנה, בעוד עשור, בעוד דור.
המצב לא פשוט. מאז 1948 יש רוב אוטומטי נגד ישראל. זאת עובדה. אבל צריך הרבה מאוד כישרון, או הרבה חוסר כישרון, כדי לגרום לכך שגם המיעוט הדמוקרטי המערבי, בעלות הברית שלנו, יתחילו לראות אותנו כמי שסטה מהדרך. צריך מאמץ מתמשך של טעויות כדי להגיע למצב שבו כמעט בכל מדינה מערבית שאוהדת אותנו יותר ויותר אנשים רואים אותנו באופן מעוות כנאצים, ואת הפלסטינים, שראשיהם ותומכיהם אנטישמים מכחישי שואה, הם רואים באופן מעוות לא פחות כקורבנות.
זו כבר לא חובבנות, זו גם לא חובבנות פושעת. זו מדיניות שהופכת להיות נזק אסטרטגי קבוע. ראינו את זה באו"ם, בנאום של ראש הממשלה מול אולם ריק. זו לא הייתה סתם תמונה מביכה, זו המחשה של מציאות שבה בעלי בריתנו – לא אויבינו, אלא בעלי בריתנו – מובילים מהלך שמטרתו להביא מעל לראשנו לסיום המלחמה בתנאים שרובם מוכתבים לנו מראש, בעוד אנחנו נראים כאילו אין לנו תוכנית בכלל ליום שאחרי. אחרי ניסיון רצח העם שנעשה לנו ב-7 באוקטובר, מצאנו את עצמנו מואשמים באופן שקרי ברצח עם, לא על ידי הרוב האוטומטי שתמיד נגדנו אלא על ידי בעלות בריתנו; כן, על ידי החברים שלנו. וזאת תוצאה של הנהגה שמעדיפה תעמולה על פני אסטרטגיה, סיסמה על פני מדיניות, הישרדות פוליטית על פני שרידות לאומית.
ראש הממשלה צ'רצ'יל נתניהו הפך את אבו מאזן, מכחיש השואה, להרצל חוזה מדינת פלסטין. זו לא הערת שוליים, זו הפרעה אסטרטגית. כשמי שהיה אמור להסביר את המציאות מזיז את מרכז הכובד ומשאיר אותנו בלי נרטיב עובד, אז נוצר ואקום, ובוואקום הזה האויבים שלנו כותבים את הסיפור עלינו, ובעלות הברית שלנו קונות את הסיפור הזה. כך מאשימים אותנו, הקורבנות של 7 באוקטובר, ברצח עם. זו לא גזרת גורל, זו תוצאה.
אני לא מסתכלת רק על העבר. עם המצב שנתניהו הוביל אותנו אליו אנחנו צריכים לחיות עם זה ולהתקדם הלאה. העולם לא הולך לאהוב אותנו בקרוב. אפשר לחיות עם זה. זה יהיה קשה, זה ידרוש משמעת, זה יכאב, אבל זה אפשרי. זה לא עניין של הסברה, אבל זה מחייב שינוי פנימי, זה מחייב שינוי תרבותי, זה מחייב שינוי של סדרי העדיפויות. וזו סכנת חיים לא לעשות את זה.
אנחנו חייבים להפוך מחדש להיות חברה שמקדשת מצוינות. מצוינות היא לא פוסט עם תמונה של הצלחה של יוזמה ישראלית מפעם; מצוינות היא תקציב, היא רגולציה, היא חינוך והיא סטנדרט הכי גבוה שרק אפשר. היא מדיניות שמפסיקה להתרפק על תוצרים של השקעות עבר, ומתחילה להשקיע עכשיו בעתיד. היא בחירה להפסיק להסיט משאבים לסקטורים לא יצרניים רק בגלל שהם סחטניים פוליטית, וכן להתחיל לממן את מי שמייצר ערך. זו לא אידיאולוגיה – זו שורת רווח לאומית. אנחנו צריכים להפוך להיות לאומה שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לוותר על הטכנולוגיה שלה, על הידע שלה, על התובנות שלה. ולא מתוך חיבה אלא מתוך אינטרס הכי צר שרק יש. עולם שלא אוהב אותנו עדיין יצטרך אותנו, גם אם נהיה לא נחמדים, אבל כן נהיה חיוניים. מי שחושב שזאת הסברה, טועה; זה תוצר של חינוך, של מחקר, של פיתוח, של עבודה קשה במעבדות, בכיתות, במפעלים ובהייטק. וזאת החלטה, לא סרטון תעמולה.
ואנחנו חייבים לדבר אמת על חלוקת הנטל. שוויון בנטל הוא לא רק שירות צבאי, הוא גם נשיאה שווה בנטל הפרנסה, בנטל המיסים, בנטל הייצור. מי שמסוגל לתרום ולא רוצה – שלא יהיה פה. הדלת פתוחה, ובהצלחה לקבל קצבאות והקלות מהעולם שכל כך אוהב אותנו עכשיו. מי שלא רוצה ללמוד, לא רוצה לעבוד, לא רוצה לשרת, יקבל הרבה פחות. אגב, לא כעונש, זה לא כנגד אף מגזר; זה בעד המדינה. זה גם לא מאבק של ימין ושמאל. זו שאלה פשוטה: האם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כעם חופשי בארצו, כן או לא. צריך לשים את שרידות העם לפני שרידות מפלגה כזו או אחרת, את העתיד לפני הקואליציה, ואת הערך לפני הסטיקר.
ואם נחזור לחוץ, נבין שגם שם המתמטיקה היא די פשוטה. בעלות הברית שלנו לא הפכו להיות אנטישמיות בן לילה, הן פשוט הפסיקו להאמין שיש לנו כיוון. כי כשאין כיוון העולם כותב אותו עבורך. כשההנהגה רואה בעולם קהל לסרטונים במקום שותפים לתוכנית, התוצאה היא אולם ריק באו"ם ומסמך מדיני שמתקדם בלעדיך. כשיש תוכנית אמיתית, אפילו מי שלא אוהב אותך מקשיב. כשאין כזו, אפילו מי שאוהב אותך מתעייף.
בין ראש השנה ליום הכיפורים אנחנו נמדדים לא במילים אלא בתיקון. התיקון שלנו מתחיל בהודאה באמת: ממשלת ישראל וראשיה כשלו באסטרטגיה ובסדרי העדיפויות. התיקון נמשך גם בהחלטות קשות: קיצוץ הוצאות לא יצרניות, העברת משאבים לחינוך, לבריאות, לתשתיות, לחדשנות; אכיפה קשוחה נגד העלמת מס ונגד סחטנות תקציבית. עמידה על כך שמי שמגן, מי שעובד, מי שמשלם – מקבל. ומי שלא – לא יקבל. ייתנו – יקבלו. לא ייתנו – לא יקבלו. ככה פשוט. אם נעשה את זה, נשרוד ונשגשג, גם אם העולם לא ימחא לנו כפיים. אם לא נעשה את זה, גם כפיים לא יישארו. זה המבחן. זה הזמן. זו הבחירה.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אין לנו מותרות של עוד עונה של תירוצים. יש לנו חובה של דור. נחליף הסברה במדיניות, נחליף סיסמאות במעשים, נחליף פלגנות בציונות ובממלכתיות. נחליף ממשלת מגזרים בממשלת ישראלים. ונחזיר את ישראל למקום שבו גם מי שלא אוהב אותנו, מכבד אותנו, צריך אותנו, ומבין בעיקר שאנחנו כאן כדי להישאר. תודה רבה.
863 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.