קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אלה ימים שבהם הלב של כולנו כבד. בתוך מציאות שכבר נראית סוריאליסטית, יום הכיפורים בפתח, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום שבו עם ישראל עוצר לחשבון נפש. אלו ימי סליחות, של רחמים, של ענווה, של התבוננות כנה פנימה. זוהי הזדמנות אמיתית למי שמעוניין בכך לחשב מסלול מחדש ולעשות שינוי אמיתי.
בימים האחרונים לא פעם נשאלתי: באיזה מחנה אתה? אתה בשמאל או בימין? אתה בעד ביבי או רק לא ביבי? תפסתי את הראש וחשבתי, האם חייבים להיות פה שני מחנות? האם באמת יש בישראל רק טוב ורע, שחור ולבן? איך דעה הופכת אותך לאויב; איך התרגלנו לפסול אחד את השני עוד לפני שניסינו להבין, לשמוע ולהקשיב. חברי הכנסת, איך הגענו למצב כזה? איך הפכנו לעם שמחולק נגד עצמו? איך קרה, אדוני היושב-ראש, שאזרח ישראלי שאוהב את המדינה ודואג לעתידה יכול להיחשב אנרכיסט או קפלניסט כמילת גנאי רק בגלל שהוא מבקר את הממשלה? איך קרה שמי שמפגין למען הדמוקרטיה נחשב לבוגד?
הקיטוב הזה לא נפל עלינו משמיים. הוא לא התפתח מעצמו. אלו לא רק רחשי הציבור. הוא נוצר, הובל והודלק בכוונה מתוך חישובים פוליטיים קרים. פוליטיקאים גילו שחלוקה לשני מחנות עוינים מחזקת שליטה. הפרד ומשול. כשהכול הופך למלחמת קיום ואנשים מפסיקים לחשוב באופן ביקורתי ומתחילים לפעול מתוך פחד – זה אנחנו או הם, זוכרים את הסיסמה? נטמעה כאן תרבות של השלכת האשמות, תרבות שבה כל בעיה, כל כישלון, כל טעות, הכול תמיד באשמת האחר. אין לקיחת אחריות. תמיד יש מישהו אחר שאשם – השמאל, הימין, החילונים, הדתיים, הערבים, בג"ץ, היועמ"שית, התקשורת, הפקידים, מי לא. כל אחד אשם חוץ מאיתנו. יצרנו מציאות שבה מי שחושב אחרת אינו רק יריב פוליטי; הוא ממש אויב, הוא איום קיומי. הוא מישהו שצריך להביס אותו, לא רק לנצח אותו בבחירות. כך הפכו אזרחי ישראל לאויבים של אזרחי ישראל. כך הפך העם לעם שנלחם בעצמו.
וכבר עתה אומר שיכול להיות, חברותיי וחבריי חברי הכנסת, יכול להיות שגם אני חטאתי בכך. גם אני, אדוני היושב-ראש, נפלתי לחוסר ההקשבה לצד האחר, לחוסר הסובלנות, לקטלוג, להאשמות, ל"אנחנו או הוא", והיו לי כל הסיבות, האמן לי. ועדיין, תחשבו לאן הובלנו את החברה שלנו, מה יצרנו בכוחנו. כעס פוליטי תורגם לאלימות פוליטית, וזה קרה במשמרת שלנו, כלל נבחרי הציבור. ובמקום הזה אני מבקש סליחה. הייתי צריך להיות מי שעוצר את הגלגול הזה, לא מי שמאיץ אותו. זה החלק שלי.
אבל הייתי רוצה לשמוע סליחה או חרטה גם מאלו האוחזים בהגה השלטון. הממשלה המכהנת כבר שנים, ובעיקר העומד בראשה – גם מהם ראוי לשמוע סליחה, נטילת אחריות, חשבון נפש עמוק. בראשית ראוי לממשלה לבקש סליחה מ-48 החטופים שעדיין בשבי כבר כמעט שנתיים. שנתיים; ישראלים שנעקרו באכזריות בלתי נתפסת ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים או מבסיס צבאי, שעוברים מאז עינויים, רעב, סבל, ונראה שהכול נעשה חוץ מהדבר הכי חשוב – להחזיר אותם הביתה. במקום לפעול בכל דרך להשבתם, לנצל כל הזדמנות, הממשלה עסוקה בהמצאות – פעם רפיח, אחר כך ציר פילדלפי, ציר מורג, מרכבות גדעון, מרכבות גדעון 2, ומי יודע עוד לאן נגיע. כמות האנרגיה והמשאבים שהושקעו בהמשך קיומה של מלחמה במקום להחזרת חטופים היא בלתי נתפסת, וראוי לממשלה לבקש סליחה מהמשפחות השכולות ומכלל המשרתים בצה"ל. הניסיון לתיקון חוק הגיוס והפיכתו לחוק שממסד השתמטות בחסות החוק לקבוצת אוכלוסייה מסוימת, בזמן שחיילים צעירים נקברים כמעט מדי יום בבתי העלמין ברחבי הארץ – סליחה מקורבנות 7 באוקטובר ומשפחותיהם, שעד היום לא זכו לוועדת חקירה שתסביר להם למה יקיריהם כבר לא איתם היום ואיך קרה הדבר הזה. היא צריכה לבקש סליחה מהלוחמים ומהמילואימניקים על ששלחה אותם לקרבות ללא תכלית מדינית ברורה, בלי אופק של פתרון, בלי אסטרטגיה של היום שאחרי, על החזרת הלוחמים לאותם המקומות שוב ושוב ושוב, בלי למצוא חלופה לחמאס ברצועת עזה, בלי להשיג רגל מדינית מסיימת למהלכים שמסכנים חיים. סליחה מאזרחי ישראל על השפל הכלכלי החמור, על מדיניות אוטרקית ומבודלת, שמנתקת אותנו מהעולם במקום לחבר אותנו אליו, על יוקר מחיה גואה, על ירידה ברמת החיים, על הרס כלכלי ובריחת מוחות של ישראלים – נזקים שייקח שנים לתקן. הממשלה צריכה לבקש סליחה מעובדי המדינה, אנשי מקצוע מסורים שהפכו לשק חבטות ולאויבי הציבור. כולם נצבעו בצבעי הדיפ-סטייט. אלה שמובילים שנים במקצועיות את שירותי הבריאות, החינוך, הביטחון, המשפט, הוכפשו, הושתקו, חלקם אפילו הוחלפו בנאמנים פוליטיים שנבחנים לפי צייתנות עיוורת. הממשלה צריכה לבקש סליחה מהעם היהודי במולדתו ובתפוצות על הזנחת ההסברה, על מענה כושל אל מול צונאמי של ביקורת ובידוד מדיני, דיפלומטי, כלכלי, מדעי, תרבותי, כזה שפוגע אנושות בשמה של ישראל בעולם. בעת הקריטית ביותר, לאחר שהיינו בנקודה שבה רוב מדינות העולם תמכו בנו, נותרנו די מבודדים בזירה הבין-לאומית.
ובעיקר, עליכם לבקש סליחה בפני עם ישראל כולו על הקיטוב העמוק שהובלתם. זה הנזק הכי עמוק, הכי מסוכן, הכי אסטרטגי וגם הכי קשה לתיקון. במקום להרגיע ליביתם; במקום לחבר פילגתם; במקום לראות יריב פוליטי סימנתם אויב. כך גרמתם לאזרחי ישראל לראות אחד את השני לא כאחים אלא כאיום. השסע שיצרתם הפך אותנו לעם מפוצל, לעם שנלחם בעצמו במקום להתמקד במלחמה באויביו האמיתיים. וכן, עליכם האחריות העודפת, ולמה? כי אתם בשלטון, אתם בהנהגה, אתם המובילים. ביקשתם להיות האחראים? זה לטוב ולרע.
אבל אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום הזה לא רק הממשלה צריכה להביט על מעשיה ולעשות חשבון נפש. גם אנחנו, חברי האופוזיציה, צריכים להודות – גם לנו יש חלק בקיטוב. גם אנחנו לא תמיד חיפשנו את המכנה המשותף. לעיתים גם אנחנו חילקנו את העם לשניים במקום לנסות ולחבר. ואני אומר זאת כאן בכנות מלאה בימים אלה של חשבון נפש: חלק מהאחריות מוטל גם עלינו. כי כשהכול הופך למלחמה פוליטית כולנו נגררים למערכת יחסים שמחפשת ניצחון מוחלט במקום פתרון, הכרעות במקום הסכמות, כולנו נגררים לרטוריקה קיצונית, לביטויים חדים ולהשחרת היריב – כשהתחלקנו לשני גושים ברורים כשראינו שיש תיקו של ממש בבחירות ולא פעלנו מספיק כדי לחבר ולמנוע את העמקת השסע בין החלקים בעם; כשהתוצאות היו צמודות, הייתה לנו הזדמנות לחפש איזון, לנסות ולמתן, לנסות ולמצוא פשרות – במקום זה הלכנו לממשלה צרה. טובה אבל צרה. וזה חשבון נפש שלנו. וזה כואב לי להגיד אותו, אבל חשוב להודות בו, כי בלי חשבון נפש עמוק וכן, אין תיקון אמיתי. אין ריפוי אמיתי.
שלוש שנים אין קול בממשלה שמייצג את המרכז הישראלי, את המתונים, את הרוב הישראלי הדומם. זה לימד אותנו לקח חשוב וכואב – כמה חיונית ממשלה רחבה שתייצג אותנו, את כולנו; כמה מסוכן זה כשהשוליים הקיצוניים קובעים את הטון; כמה הרסני שמדינה שלמה מונהגת על פי האג'נדה של אחוזים בודדים מהציבור, כשלמעשה המיעוט שולט ברוב. כי יש רוב להחזרת החטופים ולסיום המלחמה – אבל הקיצוניים; כי יש רוב לשוויון בנטל ולחוק ישראלי – אבל הבדלנים; כי הרוב הישראלי רוצה לחיות יחד – אבל הפריימריז, הפופוליזם וההקצנה. לא ממשלה כזאת אנחנו צריכים, אלא ממשלה שמייצגת את עיקר ורוב הציבור – ימין ושמאל, דתיים וחילונים, מרכז, ליברלים, ציונים, כל מי שרוצה מדינה דמוקרטית, ציונית, מתוקנת ומוסרית; ממשלה שחותרת לאחדות ולא לפילוג; ממשלה שמקבלת החלטות משותפות בנושאי הליבה; ממשלה ששמה באמת את ישראל לפני הכול. זה, רבותיי, יהיה חשבון הנפש האמיתי.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מעט אנשים במליאה, ומי שמדבר בטלפון – גם שר וגם יושב-ראש הכנסת – פשוט מפריע.
אדוני השר, אדוני השר, אדוני שר החינוך, אתה גם מדבר בטלפון וגם מדבר בקול רם. לא חייבים.
ביום הזה אני מבקש מאיתנו, חברי הבית, ומכל אזרחי ישראל, לנסות לראות אחרת. לראות לא רק את מה שמפריד אלא גם את מה שיכול לקרב. הלוואי שנדע להתווכח בלי לפסול, להקשיב בלי לשנוא ולמצוא את מה שמחבר בינינו גם כשלא נסכים על הכול. כפי שנכתב בספר תהילים: "נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" – מילים שנכתבו לפני אלפי שנים, אבל הן נשמעות כאילו נכתבו בדיוק עבור הרגע הזה, עבור המציאות שלנו היום. גמר חתימה טובה לכולם. תודה רבה.
1,210 מילים של איתן גינזבורג. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.