אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במוקד היום תקציב המדינה. אני לא השתתפתי בדיונים בוועדת כספים, אבל הנציגה שלנו שם עדכנה אותנו מדי יום. עצם העובדה שאנשי משרד האוצר הניחו הנחת עבודה ששנת 2025 זה בט"ש מוגבר – למי שמבין, זה ביטחון שוטף בפרופיל נמוך, סביר, ומערכת הביטחון הציגה את שנת 2025 כשנת מלחמה – זה מעיד עד כמה התקציב שמונח פה היום הוא לא רציני. הוא נועד רק כדי לעבור.
אבל אני מבקש לדבר היום על משהו אחר; אני מבקש לדבר על מחויבות האזרחים למדינה, כשאנו נמצאים באיומים כבדים מאוד, אולי הכבדים ביותר מיום הקמתה. כידוע, חוק שירות לאזרחי ישראל ותושבי ישראל מגיל 18 הוא על פי חוק. כשאני התגייסתי, לפני 47 שנים, היקף המתגייסים וחייבי גיוס היה קרוב ל-90%. בפועל, כיום מתגייסים 48% מבני ה-18 כלל אזרחי ישראל, ו-67% מחייבי הגיוס. שליש לא מתגייסים. המאמצים לקיים גיוס לכול נמשכים מקום המדינה, כולל הסדר שנועד לאזן בין צורכי הביטחון והשוויון לבין ערך לימוד תורה בעם היהודי.
מה שאנחנו רואים – מאז שהממשלה הזו הושבעה אנחנו רואים גרירת רגליים, מסמוס של הרחבת גיוס ואי-קידום חוק חדש. ראיתי את זה גם בכל התרגילים שהיו בחודשים האחרונים בוועדה, בעיקר כשהגיעו שרי ביטחון לדבר.
גיוס רחב וכולל התקיים עד שנת 1977. מחצית משנות המדינה התקיים גיוס כולל, למעט 800 אברכים שלמדו בבתי מדרש. זו שנה שבה התרחשה תאונה ערכית היסטורית. בהסכם קואליציוני בין הליכוד לאגודת ישראל הוסרה ההגבלה על מספר מקבלי הדחייה עקב "תורתו אומנותו". זו תאונה היסטורית, תאונה ערכית, ששחררה חלק גדול בחברה הישראלית מהמחויבות הבסיסית שיש בין אזרח למדינתו, ובעיניי היא גרמה גם לפער ערכי עמוק בערבות ההדדית, בסולידריות – אפשר לצטט הרבה מאוד משפטים ופסוקים. בסופו של יום, חלק גדול מבני ה-18 שצריכים להתגייס ולאחר מכן לעשות שירות מילואים לא לוקחים חלק בזכות הזאת, בעיניי, למרות שזה נקרא שירות חובה.
בשני העשורים האחרונים היו מאמצים גדולים. אני ליוויתי אותם כמזכיר צבאי לראש הממשלה ב-1999, עת הוגשו מסקנות ועדת טל, ומאז זה נמשך. ב-7 באוקטובר 2023 נפל דבר. עקב המחדל הגדול ביותר מקום המדינה השתנתה המציאות הביטחונית לעתיד הנראה לעין, בעיניי – לעשורים. היא השתנתה באופן כזה שעד עכשיו הנהגת המדינה לא מפנימה את זה – אחרת היא הייתה פועלת בצורה אינטנסיבית להרחיב את הגיוס ולחזק את צה"ל – וחלק מהציבור, לצערי הרב, ממשיך לעצום עיניים ולסגור אוזניים.
לצה"ל יידרש בשנים הקרובות סדר כוחות גדול מאוד של חיילי סדיר, בהיקפים שלא ידענו מקום המדינה, להגנה על הגבולות בגבול עזה, בגבול לבנון, בגבול סוריה, מצרים, ירדן, והיקף כוחות גדול מאוד ביהודה ושומרון. אם תתרחש הסלמה ביהודה ושומרון יהיו היקפי סד"כ שהם לא קרובים למה שיש היום, אני יכול להגיד את זה מניסיוני כמפקד יהודה ושומרון ב-2003, 2004 ו-2005. סדר הכוחות שעמד לרשותי הוא פי 2.5 ממה שעומד היום לרשותו של מפקד האוגדה. זאת אומרת, אם חלק משרי הממשלה מחכים לרגע שתהיה הסלמה כדי לקדם תפיסות עולם, תפיסות הכרעה ועוד גישות שלא יתרמו בכלום לביטחון הלאומי שלנו, לחוסן הלאומי שלנו, אבל יפגעו פגיעה קשה – שיבינו מה המשמעות.
לצה"ל נדרש גם סדר כוחות גדול לאימונים. ההסתמכות על חיילי מילואים שנושאים בנטל כבד – המגיעים מליבת הפריון הכלכלי, אנחנו ביום של תקציב, קבוצת צעירים שנמצאים בתחילת הקריירה – במקום לצבור שנות ותק וניסיון, השלמת השכלה, צבירת ניסיון תעסוקתי, הם למעשה נמצאים 160–180 ימים בשירות מילואים; זה חשוב מאוד, בשעה לא פשוטה לחברה הישראלית – אבל היה רצוי שיעשו את זה אותם צעירים. יש גם את הנקודה הערכית שכל מי שמבקר משפחות שכולות פוגש בה, שבה אנחנו רואים אבות לילדים שנפלו בקרב, בזמן שצעירים בגיל 18, 19 ו-20 לא לוקחים חלק במשימת ההגנה על מדינת ישראל, ולכן אנחנו רואים היקף שלא ידענו בעבר של יתומים ויתומות, כתוצאה מלחימה שנכפתה עלינו במלחמה צודקת.
המסקנה המתבקשת היא חדה וברורה: שירות לכול. מה שהיה עד 1977 – גיוס חרדים, שירות לערבים, צמצום הסדרים היסטוריים – ביני"שים ומסלולים ייחודיים שהושגו בזכות קוניונקטורה פוליטית. נדרשת אכיפה מוגברת של החוק – כבר היום יש חוק. לא אוכפים את החוק הזה, מתעלמים ממנו רק בשל צרכים קואליציוניים, כדי לא להתעמת, כדי להיות מסוגלים להעביר תקציב, כדי להיות מסוגלים לשמר קואליציה וממשלה תועלתנית, לצורכי תועלת, תועלת של המפלגה הזאת והמפלגה הזאת, בטח לא לתועלת האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל.
רצוי מאוד, ואני מאוד בעד, לקיים הידברות והסברה רחבה – עם ראשי המפלגות החרדיות, עם ראשי הציבור, ישירות עם הציבור, מעל הראש – להסביר את גודל האתגרים הפנימיים, הזכות לשרת בצה"ל והחובה לאפשר לאנשים לשרת ולשמור כמובן על אורח חיים דתי, חרדי – וצה"ל יודע לספק את זה.
בכלל, אני שומע לא מעט אנשים שאומרים שכשהם התגייסו, אחרים התגייסו, הם הורידו את הכיפה. כל מי שאומר את זה, שיבדוק את החינוך שהוא נתן לילדים שלו. עשיתי בדיקה עם אחותי, שהיא אישה דתייה, עם ילדים משרתים. היא אמרה לי: כולם רק הגדילו את הכיפה. זאת אומרת, האמונה נשארה. זה חוזר למערכת החינוך. ולמה אני אומר את זה? כי כל מי שמבין – צבא ממלכתי חייב להתחיל בחינוך, בבית ספר ממלכתי. זה יכול להיות ממלכתי, ממלכתי-דתי, בממ"ח.
ההבנה שכל גדוד סדיר שפועל בצה"ל חוסך כ-14 גדודי מילואים – זה בין 70 ל-100 מיליון שקל, וזה כמובן הנטל על המשק. אי-מימוש מיידי של ברית המשרתים שהתהוותה בצוק העיתים יביא בעיניי למשבר עמוק מאוד, שאתם לא רואים אותו, אתם אנשי הקואליציה, אתם ממשלה. אתה, ראש הממשלה, מסתיר את העיניים, פועל לצורך מטרות חלקיות, בטח לא למטרות הלאומיות שמחזקות את עם ישראל. אחרת הייתם מקדמים חוק גיוס שיחזק את הייעוד של צה"ל להגן על המדינה, להבטיח את הקיום שלה ולנצח במלחמה.
המציאות היום, שבה במפקדה העליונה של צה"ל, שהיא ממשלת ישראל, מכהנים שרים שמייצגים מפלגות שהמוטו שלהן "נמות ולא נתגייס", היא למעשה קריאת תיגר על העתיד שלנו, קריאת תיגר על מדינת ישראל. מי שמחליט על יציאה למלחמה זו ממשלת ישראל, מי שמחליט על השבת חטופים – כן, לא – זו ממשלת ישראל. זה בלתי ערכי בצורה קיצונית שאנשים שנגד גיוס ישבו בממשלה וייקחו החלטות על מלחמה או על השבת חטופים.
אני ראיתי שר כזה מקפץ כמו איזה פופקורן בחתונה כששרים מסביב "נמות ולא נתגייס". ראש ממשלה רציני, רבע שעה אחרי זה היה מוציא לו מכתב פיטורים ושולח אותו הביתה. וזה שהוא משאיר אותו ועושים איזה תרגיל – כנראה הוא שר באיזה שניים או שלושה מקומות – זה הרגל מגונה בממשלה הזו, המביאה לזה שמנסים לעבוד על כולם.
לסיום, קריאה בתוך מלחמה. הקריאה שלי היא בתוך מלחמה. שנו את הסלוגן: במקום נמות ולא נתגייס – נתגייס ונשרת להבטחת החיים והעתיד במדינת ישראל. תודה.
1,021 מילים של גדי איזנקוט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.