קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, השר ביטון, שר במשרד החינוך, כבר שנה וחצי שהמדינה שלנו נמצאת במלחמה ובאיום תמידי; שנה וחצי שאזרחי ישראל נמצאים במלחמה; 536 ימים שעשרות ישראלים, עשרות ישראלים נלחמים על החיים שלהם בשבי החמאס, משוועים לגאולה; שנה וחצי שבהם מאות אלפי בנים ובנות עזבו את כל העיסוקים שלהם, את שגרת חייהם, והתגייסו לצבא; שנה וחצי שהציבור הישראלי מתגלה במלוא עוצמתו יום-יום כשהוא נושא את הנטל הנפשי, הכלכלי והאזרחי הכבד מנשוא של מלחמת הקיום בעת הזאת מול האויבים הרבים שמקיפים אותנו.
גם הלילה, יש לציין שצבא ההגנה לישראל המשיך בפעילות הצבאית לנטרול איומים ביטחוניים – לחימה רב-זירתית אווירית וקרקעית, כשחיל האוויר תקף מתקנים צבאיים בסוריה. חיילינו ממשיכים לחרף את נפשם בעזה ובחזיתות אחרות, ביהודה ושומרון. ולא ניתן שלא להרגיש את הפער הכל-כך גדול בין מה שמתרחש כאן בכנסת, בקואליציה, בממשלה, אל מול הגיבורים, הבנים והבנות שלנו, שיום-יום, כמו שאמרתי, מחרפים את נפשם בכל חזית וזירה אפשרית. אי-אפשר שלא יתחדד הפער בין המציאות, שבה עשרות חטופים נלחמים על החיים שלהם, חיים בפחד כבר למעלה משנה וחצי – שזה אבסורד שאני פותחת רדיו ומה שאני שומעת זה שמי שנלחם על החטופים שלנו עכשיו זה המצרים, עם איומים על חמאס שהם יגרשו אותם תוך 72 שעות אם הם לא ייענו לעסקה להחזרת החטופים שלנו – ובמקום שהממשלה תעסוק בהצלת נפשות, תזכור שאנחנו עדיין בלב ובעיצומה של מלחמה, אנחנו עומדים בבית הזה מול תקציב, תקציב מביש, שמבייש את הגבורה של החיילים, את המצוקה של האזרחים. והציפייה הייתה שאחרי שנה וחצי שכל ישראל נמצאת תחת אזעקות, תחת טילים, אחרי הטבח הנורא, התקציב הזה ישקף משהו, משהו בחזרה לאזרחים. אך, לצערנו, התקציב שיושב כאן לפנינו מעיד על פשיטת רגל ערכית ומוסרית. על מנהיגות בוודאי אין מה לדבר, כי התקציב הזה הוא מעילה באמון הציבור, מעילה בכספי ציבור, מעילה בכל האזרחים שנתנו מעצמם את כל-כולם, את חייהם, את גופם, את משפחתם, במטרה אחת: שישראל תנצח במלחמה הזאת.
מי שמכשיל את מדינת ישראל בזה הרגע זו הממשלה. התקציב הזה היה אמור להיות קפדני ביותר; המהודק ביותר בתולדות עמנו, ארצנו; האחראי ביותר; הקריטי ביותר להצלת ישראל, כפי שאמרתי, בעת הזאת. לא רק כזה שהיה אמור לייצב את המדינה מבחינה כלכלית, אלא כזה שנותן מענה לאלה ששילמו מחיר מאוד מאוד כבד, את מחירי המלחמה – אזרחים ששרדו את הטבח, אזרחים מפונים שהפכו לפליטים בעל כורחם בארצנו, פצועי מערכות ביטחון ישראל, שיקום החטופים ומשפחותיהם, אלמנות, יתומים. תקציב שהיה צריך לשקף תקומה. והינה, בתום שנה וחצי קשות, הממשלה מפנה את גבה לעם ישראל, כפי שאמרתי, מועלת באמון של האזרחים, ומוכיחה שהיא אינה ראויה לעם המיוחד כל כך שלנו.
אז החלטתם. החלטתם כקואליציה להקריב את צורכי הציבור בשם ההישרדות הפוליטית, כשמיליארדי שקלים נשדדים לטובת כספים קואליציוניים. ואם פעם הייתה בושה – כבר אין בושה. זה אפילו לא כמו גנבים בלילה, זה לאור יום. זה לאור יום, כשאנחנו עדים לכך שיש משפחות רבות שלא מצליחות לסיים את החודש, כשנכנסים לסופרים והמחירים כל כך גבוהים, כשסל הקניות הולך ומצטמק. אבל לחלק כספים קואליציוניים ואת השלל בקרב חברי הממשלה, זה אפשר. זה לא רק אתנן פוליטי, זה שוד פוליטי. זה השוד של אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל הגדול ביותר. וזאת – בתקופה הזאת שבה העם מביט לכנסת, ובראש ובראשונה לממשלה, ומצפה להתחשבות, לסעד, לתקווה. גם אם לא הכול היה מושלם, גם אם לא יכולתם להביא תקציב שהוא מושלם, אבל הציפייה לאחריות, למנהיגות, להערכה – אין בנמצא.
התקציב לשנת 2025 ייזכר כתקציב מהגרועים ביותר שידעה המדינה, בתקופה הקשה והגרועה ביותר שאנחנו יודעים כעם. תקציב שאין בו חזון. חזון – זאת נשמעת מילה רחוקה רחוקה, אבל המילה ביזה מאוד קרובה. ולא, לא קל לי לומר את המילה הזאת, כי לא ייאוש אנחנו מבקשים לתת לעם ישראל. אבל אמת? את האמת הם צריכים גם לדעת ולהכיר. כשצריך להיאבק מול ממשלה על הדברים הבסיסים שאמורים להיות גם חובה וגם זכות, כמו תקציב לאלמנות – על זה צריך להיאבק; תקציב ליתומים – על זה צריך להיאבק; תקציב לחטופים, שיקום חטופים – אז הם יוצאים לגיוס המונים. אות קלון. אות קלון. נפגעי פעולות איבה – על זה צריך להיאבק; על הפצועים צריך להילחם. לזה אין כסף, לזה אין תקציב, אך למשרדים מיותרים – יש ויש; לתקציבים מגזריים – יש ויש; תקציבים למקורבים – בוודאי שיש; ג'ובים – יש; כל מי שקרוב לצלחת, אה, סליחה, כל מי שיכול להכניס ידו לקערה ולקחת – אדרבה. כמו שאמרתי, נעלמה הבושה. כבר אין בושה.
אפס רוח ישראלית, אפס רוח יהודית יש בתקציב הזה. לא סולידריות אלא דורסנות; לא אחריות אלא הפקרות; לא מנהיגות אלא פלגנות; לא חזון אלא ריב ומדון. בזה עסוקה הממשלה. תקציב בהיקף של 620 מיליארד שקלים, שנלקחים מכיסם של כל האזרחים, בטח אלה שעובדים ומשרתים ומשלמים מיסים. סכומי עתק מחולקים היום כשלל פוליטי לצרכים שאין בהם שום תרומה לעם ישראל עכשיו.
זה לא רק מצביע על ההידרדרות של הממשלה למחוזות חדשים, אלא באופן חד וחלק מציבים את כלכלת ישראל בסכנה. והאזרחים, אזרחי מדינת ישראל, עלולים לשלם על כך שנים קדימה. וכבר דיברתי על זה שהציבור כבר משלם. כמה פעמים אני עוצרת את עצמי ואומרת, רגע, פנינה, תחשבי על אותם קשישים – ממה הם חיים? אלה שגם אין להם פנסיות, אימהות חד-הוריות, משפחות ברוכות ילדים – ממה הם חיים ומסיימים את החודש, כשיוקר המחיה מאמיר, והממשלה לא נלחמת נגד זה? אין מאבק. אפס מאבק למען האזרחים.
אז במקום להיות במקום שמוביל לצמיחה כלכלית; ריסון כלכלי; הקצאת התקציבים בדיוק למקומות הכי מדויקים, ושצריך לסייע ולעזור – מה בחרתם? מיליארדי שקלים שהולכים לכספים קואליציוניים? אין בזה שום קידום. יהדות, מורשת, מדברים פה על חינוך יהודי. זה חינוך יהודי? זאת בושה לערכי היהדות. זאת בושה. זה חילול שם השם. זה היה אמור להיות תקציב שנותן את קריאת הכיוון לשיקום, וכאמור לצמיחה, אבל זה הפך למקור של כישלון לאומי. אני לא מעט פעמים מצטטת את המשפט – לא שאני אוהבת אותו, הלוואי ולא היינו בזמנים האלה – אבל אני מצטטת את המשפט מספר ישעיהו: "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים". איפה הציפייה שמישהו בממשלה – אנשים שמגיעים לממשלה, שרים, זה אנשים שגם בפני עצמם אמור להיות להם עמוד שדרה, איזה כושר מנהיגות מסוים, אחריות, פעילות ציבורית, אנשי ציבור, אבל אחד לא מוצאים פה שיגיד: התקציב זה הוא גרוע, התקציב הזה הוא פגיעה באמון הציבור, התקציב הזה צריך להיגנז – שיקרע את התקציב, לקרוע ולייצר פה מרד. על דברים פחות חשובים יצרתם מרד בתוך הממשלה. אבל מה אפשר לצפות ממי שלא מבין מהו הגמול הראוי לציבור שעמד בחזית ובעורף איתן בשנה וחצי האחרונות? מה אפשר לצפות מממשלה שמתעסקת בכל דבר אפשרי, רק לא במהות?
אמרתי קודם "ריב ומדון". מה תהיה המורשת של ראש הממשלה נתניהו? מר ביטחון – בטוח שלא. מר ריב ומדון – ייתכן שכן. הצלחת לאלף, כן, לאלף את כל השרים והשרות, את אותם אנשים שאמרתי שאמור להיות להם עמוד שדרה, כך שהם כולם אומרים את אותה מנגינה בימים האחרונים. והמדהים הוא, השר ביטון, איך בשבוע אחד ראש הממשלה בחר לדחוס הכול – את הרפורמה המשפטית, את התקציב, את הפיטורים של ראש השב"כ, את הפיטורים של היועצת המשפטית. תפטרו את העם. בואו, תפטרו את העם. עכשיו, זה לא שאני מאלה – אני לא חושבת שיש מישהו שלא סבור שבסוף רונן בר, אבל הדיון הוא לא באופן אישי עליו, ילך הביתה; כל מי שהיו לו יד ורגל ב-7 באוקטובר //יישא באחריות. אבל הוא נשא באחריות, הוא אמר גם שהוא הולך הביתה. אבל לא, אם אפשר לייצר מזה מריבה בתוך עם ישראל, אדרבה, ואם אפשר תוך כדי שזה יהיה מסך עשן כדי לפטר את היועצת המשפטית ולקרוא לה "דיילת" – הדיילת. דיילת. מיזוגיניה.
זה כל פעם שיא חדש. אתמול השר בן גביר – השר בן גביר, כן, מר ביטחון גם, מר ביטחון מס' 2 – אומר: לזרוק את ראש השב"כ לצינוק. השר בן גביר, אתה מבולבל. אתה, שמתבכיין שלא נותנים לך לגיטימציה להיות שר וזה לא דמוקרטי – אתה חסר אחריות. אתה עושה קמפיין שכולו מהול בליבוי שנאה ובליבוי מריבות בעם ישראל. צינוק? אתה תינוק, אתה לא צריך להיות שר בממשלה. אתה מסית, אתה רוצה מלחמת אחים, כי אתה חושב שככה תרוויח, אתה וכל מי שאומר: לשים אזיקים ולזרוק לצינוק, וההיא דיילת.
מעניין, אם את כולם צריך לפטר, ואף אחד לא לרוחכם, ואין לכם אמון באף אחד, אז אולי הבעיה זה אתם, ממשלת ישראל? כי מי שרוצה להשכין שלום זה קודם כול בבית פנימה. היה צריך לעשות את זה. נתניהו, כולם יודעים, אתה מספיק מוכשר; כשאתה רוצה להשיג יעד, לבנות נרטיב, להטמיע מסרים, אתה יודע לעשות את זה. אז אולי מסר אחר, מסר אחר לעם ישראל. כשאתה אומר "יחד ננצח", זה ממש לא יחד; כשאתה נותן לשרים שלך להשתלח, ואתה משתלח, זה כי אתה מפחד.
ממה אתה מפחד? ממה? הרי עוד מעט הוא יאשים את אלוקים באסון מירון, באסון הכרמל, בטבח. ממה אתה מפחד? תיקח אחריות. תהיה ראש ממשלה של כולם. תפסיק לפרק את המדינה. השנאה היא שתהרוג את עם ישראל, ואתה תהיה חתום על השנאה הזאת אם לא תעצור עכשיו. אבל אתה בחרת לקיים צבר של אירועים, כשכולם אומרים לך שאתה בהידרדרות, אתה והממשלה – כבר אין ציפייה מהממשלה, לא מהשרים, לא מהשרות. השבוע היה לי איזה זיק של תקווה – השר שיקלי, השר שיקלי, צדיק בסדום, בא ואמר והעביר ביקורת חריפה על השר גולדקנופ, שהיה מוכן להשתתף בריקודים תחת השירים הנלוזים, הפושעים, כלפי הבנים והבנות שלנו שנלחמים.
עם ישראל חזק, אבל אני חושבת שההיסטוריה מלמדת אותנו שההתגרות והליבוי של השנאה יכולים להיות מאוד מסוכנים, עד כדי להעמיד אותנו, כעם, בסכנת קיום. עכשיו, דווקא מממשלה שהיא עם לא מעט דתיים – ממשלה שאפשר לומר אפילו שהיא עם רוב דתי – הייתי מצפה להפיק לקחים מהיסטוריית עם ישראל, הייתי מצפה לקדם את ערכי היהדות, בין אם זה בתקציב, בין אם זה ביחס לאורגניה השונים של המדינה. מי ישמע, רונן בר הוא פשוט רונן, אדם פרטי; היועצת המשפטית היא אדם פרטי. אין חוק, אין דין, אין דיין, אין התייחסות. אני חושבת שאם הייתם עושים דברים בהדר, הרבה דברים גם היו מתקבלים אחרת.
אז מה הרווחתם? הוצאתם את האזרחים לרחוב, הצלחתם לייאש את האזרחים והאזרחיות. הדבר הזה – אני מסיימת – הוא בלתי מתקבל על הדעת. הוא מצביע על ליקוי מאורות, על פשיטת רגל מוסרית וערכית. אבל עדיין המלחמה לא הסתיימה, לא זו שבגבולות הבית ולא זו שמחוץ לבית; אנחנו נמשיך לעמוד בפרץ, להילחם על מה שנכון וצודק, כי המדינה הזאת יקרה לכולנו מכדי לתת לה ליפול קורבן למי שלא מעריך אותה. אני מקווה לימים טובים יותר. עוד יש זמן להתעשת, לעצור חלק מהדהירה של השסע והפגיעה בעם ישראל. תודה רבה.
אני רוצה לשאול את שר האוצר, אחרי שהחרדים איימו והציבו אולטימטומים, בסופו של דבר הם התקפלו והם עומדים להצביע על התקציב. אני רוצה לדעת כמה כספים קואליציוניים צבועים פה לטובת החרדים? והאם הם הצליחו לשכנע אותם להצביע באותו שבוע גם על התקציב וגם על ההפיכה המשטרית, ותמורת מה?
1,702 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.