קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
ערב טוב, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת, השר שסר מהאולם, אני אמשיך מהמקום שבו דיבר קודמי: הוא פנה לחברים בקואליציה באמירה נכונה – שלא לנצח; הם בוודאי לא לנצח, אבל לא בהכרח המפלגות הרלוונטיות. אבל אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לפנות, כמו שאמרו בזמנו בחמישייה הקאמרית – ללב היהודי החם, במקרה הזה – הלב הישראלי החם: בואו נשמור – איזה מהפכים, מהפכים בצמרת.
אדוני היושב-ראש, זה מעיד על כך שאתה נביא. אתה הודעת שלא לנצח הם ישבו בכיסא, והינה אתה מבצע את זה ומיישם.
אני דווקא רציתי לתקוף את הנושא הזה מכיוון נוסף. הדברים הללו ודאי נכונים מכיוון אחר, הייתי אומר. בדיוק מהזווית הזו של הדוכן הזה, שבו אנחנו מצליחים, לשמחתי הרבה, באופן מהותי לנהל את הבית וגם להוות סמל למדינה, לעם שלנו, בזמן כל כך מסובך – זה לא קשה לקיים יחסים הוגנים בתוך קירות משותפים כאשר יש כוונה, מטרה אחת משותפת. זה נעשה בדרך של הבנה, בדרך של פנייה אישית, בדרך של הצבעה דמוקרטית לעיתים – לגיטימי.
מה שאנחנו רואים בחודשים הללו, בשנתיים האחרונות ביתר שאת זה, הייתי אומר, חוסר שימת לב קיצוני לעובדה של ההתנכרות החוזרת ונשנית של ממשלתו של הציבור, הציבור שבחר את הממשלה, את מפלגות הקואליציה. ההתנכרות הזו פוצעת פצעים שלא כולם יגלידו. אני אומר את זה בזהירות, אבל אני חושב שזו הנקודה היותר-משמעותית, היותר-קשה.
אני, אגב, לא יודע, אדוני היושב-ראש, אם לא נגזר עלינו בשנים הבאות לקבל על עצמנו את המציאות. לא יודע, אני פשוט לא יודע. לא באתי מהעתיד, אבל אני כן יודע שההתנהגות כל כך פוגענית. ואם המפלגות הנוכחיות בקואליציה רוצות לשמור על מקומן בראש הרשות המבצעת, אז קל וחומר הטיעון של פגיעה בנפש האומה, פגיעה בחוסן, פגיעה בלכידות, פגיעה בסולידריות, פגיעה באמון של ציבורים רחבים ביותר – אני לא מדבר על ציבורים של עשרות אלפים או של מאות אלפים שהם אקטיביים, יוצאים להפגין וכו', זה בסדר; אני מדבר על מיליונים שתחושתם הולכת ומתגברת. הם לא צועקים, הם לא מדברים, הם לא כותבים מכתבים לעיתונות, אבל בכל יום מתקלפת עוד שכבת אמון, נמק עוד עצב, עוד שריר, עוד איבר שמחבר אותנו אחד לשני, וזו הסכנה הגדולה ביותר, הייתי אומר, של ההיפרדות, של השסע שהולך וגדל בתפיסה הנרטיבית, בתפיסה של מה משמעות החיים המשותפים. לא בהכרח של מה צריך לעשות, אלא איך עושים את זה.
איך אמר פעם חבר הבית הזה? הפרוצדורה. אז לפעמים אנחנו מזלזלים בפרוצדורה. אני לא מזלזל בפרוצדורה, הפרוצדורה הדמוקרטית והפרוצדורה בדמוקרטיה המהותית, שהיא לא מסתפקת בעיקרון החשוב כל כך של שלטון הרוב, אלא של הקונסנזוס. אנחנו קוראים לזה, לעיתים, בהקשרים יותר משפטולוגיים, זכויות הפרט, האזרח וכו', אבל אני מדבר דווקא על ההיבטים הקהילתיים, הסוציולוגיים, של הדמוקרטיה. החברה שרוצה לשמר את תודעת היחד, את תודעת החוסן, את התחושה שהמנהיגות אכן מייצגת אותי – אותה תחושה שאומרת שאני מוכן לשאת מדיניות שלא מקובלת עליי משום שאני יודע, אני מכיר בכך שהדברים שחשובים לי, ליבת החשיבות שלי תבוא לידי ביטוי. ומה שאנחנו רואים בחודשים הללו, בשנתיים האחרונות, זה זלזול מתמשך בציפור הנפש של ציבורים רבים.
ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני מודה ליושב-ראש היוצא ומאחל לו לילה טוב.
הייתה לזמן קצר. היא הייתה לזמן קצר.
אם נמשיל את זה להיבטים הפוליטיים, אז צר לי עלינו, אחי יבגני, אבל אני מודה לך.
אני מבקש מהיושב-ראש, כשאני אסיים, להזכיר לי לקחת את המעיל. אל תהיה כזה.
תודה רבה. אני רוצה לגעת בכמה נקודות שעומדות על סדר-היום, ובראשן נושא הביטחון. נושא הביטחון. תראו, אומרים מומחי הביטחון: שבע גזרות, לא נמנה אותן אחת לאחת, אבל הדבר שחשוב לחדד הוא שלצד מכות נאמנות שהכינו את אויבינו, אנחנו עם גזרות פתוחות. לאחר שנה וחצי – עוד כשבועיים אנחנו נציין שנה וחצי של לחימה – אנחנו פתוחים ברצועת עזה, אנחנו פתוחים לחלוטין בלבנון, למרות הרגיעה היחסית, אנחנו פתוחים לחלוטין ביהודה ושומרון, באיראן; החות'ים מרימים את הראש, לא אמרו את המילה האחרונה, וגם בסוריה ובגזרות אחרות יש לנו עבודה.
זאת ידיעה קריטית באסטרטגיה של מדינת ישראל מימי בן-גוריון; מייד לאחר מלחמת העצמאות הארוכה, המתישה, המכוננת, אנחנו נמצאנו במציאות שבה אנחנו רוצים לקיים – כאשר אין ברירה, מקיימים מלחמה, יוצאים למלחמה, תוקפים, מרחיקים את האויב, משתדלים, כפי שאנחנו אכן עושים כעת שהיא תהיה על אדמת האויב, אבל עושים את זה באופן מהיר. עושים את זה באופן מהיר מכל מיני סיבות: ראשית, אנחנו רוצים לתכנן כך שהמכה תהיה מכה כואבת ומשמעותית. שנית, אנחנו מבוססים על המילואים. במשך שנים נהגנו לומר שאנחנו לא מסוגלים לקיים את צבא המילואים של מאות אלפים ולהחזיק את המשק הישראלי. אני מזכיר לכם שבתקופת ההמתנה לפני ששת הימים, הבעיה הייתה לא רק נפשית, פסיכולוגית, של החשש, מה יהיה, אלא המשק הושבת. תקופת ההמתנה הייתה בסך הכול שלושה שבועות. התחושה הייתה שאין ברירה, שאנחנו חייבים לסיים את האיום, המצרי בעיקר, במלחמה, וכך היה, משום שלא יכולנו יותר. המילואים בתקופת מלחמת יום כיפור היו של פחות משלושה שבועות, ולאחר מכן חצי שנה של מילואים של לא מעטים, אבל היא הסתיימה. אנחנו שנה וחצי, אנחנו שנה וחצי. התקופה הזו עבור חיילי המילואים – הגם שאני מבטא הוקרה וכולנו מבטאים הוקרה עצומה לכל המשרתים, ברור לחלוטין שאנחנו לא כול-יכולים. שום משפחה היא לא כול-יכולה, שום אדם פרטי הוא לא כול-יכול; הגברים והנשים שנושאים בנטל זכאים למנוחה.
אני, כמו רבים, מכיר אותן מקרוב מאוד. הגזרות הפתוחות פוגעות במשק הישראלי, פוגעות במשק הישראלי. הגזרות הפתוחות פוגעות בתחושת העתיד של הדור שלנו, הדור הצעיר. לא מספיק להיות נלהבים למאבק, למלחמת חורמה באויבים שלנו; גם מקימים משפחות, לומדים, רוצים לפתח קריירה ורוצים ללכת לטייל, לנפוש. אין מצב, אסור לנו לנרמל את המציאות של מלחמה מתמדת. מלחמה חייבת להיות כאשר אין ברירה. ואנחנו מוכרחים לדרג את המשימות הלאומיות שלנו, וביניהן סוגיות הביטחון, אבל הן לא הסוגיות היחידות.
ההקשר האחר שקשור לתחום הביטחון הוא ההיבט הפנימי. אנחנו נוהגים לומר "הפילוג הפנימי" – אותה תחושה שאנחנו לא יושבים על קרקע מוצקה ואין לנו סיפור אחד. זה מאוד לגיטימי, ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, כמה אני מחשיב את העמדות השונות כלפי שאלות שעומדות ברומו של עולם. אני רואה את היכולת לראייה רב-ממדית סטריאוסקופית כחשובה מאוד בכל הקשר; אולי בגלל שאני מתקשה לראות באחת העיניים שלי, אז אני מעריך את הראייה הזאת. אבל היא חייבת להיות מגודרת בתוך מציאות אחת, מציאות מסוימת. ויותר מדי פעמים וביותר מדי תחומים, אנחנו יוצאים מתוך הוויכוח הענייני בין אחים, בין שותפים, בין שכנים, ועוברים לריב של אנשים שלא רוצים לראות אחד את השני. ההקשר הזה הוא דרמטי ליכולת שלנו לשאת את המתח הביטחוני, ומכאן באה המסקנה שדווקא בעידן – או בגלל עידן הפילוג, השסע הזה, הקיים, שצריך לקחת אותו כנתון, לצערי, אנחנו לא יכולים לחבר אותו למלחמות שאין להן סוף; בוודאי לא לייצר מציאות שבה חלק מהאזרחים חוששים – אני לא רוצה לקבוע שזה העניין, אבל רבים מאוד חוששים שמא ההתקפיות והיציאה למלחמות נוספות, יש להן איזשהו היבט של "בואו נשכח את הפילוג ובואו נתאחד" באופן, הייתי אומר, רגשי. הייתי רוצה שזה לא יקרה.
הגייסות זקוקים למנוחה, כי אין לנו יכולת לנהל קרבות שאין להם סוף; אין לנו יכולת לנהל קרבות שאין בהם הסכמה לאומית. צדקת הדרך, שהייתה מאוד ברורה בתחילת הדרך, הולכת ומתעמעמת. אני יכול לצטט, אדוני היושב-ראש, את עצמי, את מפקדי צה"ל לדורותיהם, כאשר אותה ועדת חקירה מוסכמת, שאני מקווה שתקום – אני מקווה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת חקירה שתיגע בשורשים של מה קרה לנו – – –
כן, אני מקווה שהמוסכמת תהיה ועדת החקירה הממלכתית, בסדר.
נכון, אני מקבל, אבל אתה יודע, קשה לי לראות משהו אחר שיהיה מוסכם.
כן. אז אנחנו נשאל את עצמנו, בין שאר השאלות, מדוע אפשרנו למציאות שבה אויב הולך ומתעצם – אגב, לא רק בעזה גם בלבנון, גם באיראן, בכל מקום; אנחנו תקפנו, בין המלחמות, בסוריה ולא רק, אבל במקומות אחרים לא. אני אצטט דברים שאמר מפקד פיקוד הדרום סמי תורג'מן, שאני מאוד מאוד מעריך אותו. הוא היה מפקד פיקוד הדרום בצוק איתן. בסוף צוק איתן התכנסנו, ראשי המועצות האזוריות, במועדון של קיבוץ נחל עוז, והוא נתן סקירה ביטחונית, הייתי אומר סקירה אסטרטגית, והיא כל כך עשתה לי סדר. במשך תשע שנים ציטטתי אותה, והיא מאוד רלוונטית לשאלת הקונספציה. בכלל, קונספציה היא לא דבר רע. לכל אדם יש קונספציה. יש לו קונספציה אידיאולוגית, יש לו קונספציה תפקודית, קונספציה לחיי משפחה. בלי זה אתה סמרטוט, אין לך עמוד שדרה. אבל, כמובן, אתה צריך לוודא שהקונספציה לא מוליכה אותך לטרגדיה. אמר ככה סמי תורג'מן: לגבי עזה – זה כבר היה אחרי כמה מבצעים ותקופות רגיעה – הוא אומר: יש לנו שלוש אפשרויות עקרוניות. האפשרות האחת היא לכבוש את רצועת עזה. אנחנו יכולים, אנחנו בוחרים שוב ושוב לא לעשות את זה, במשך שנים, דור שלם. לא עושים את זה משום שלא היה קונסנזוס פנימי ולא הייתה מטרייה בין-לאומית לעניין הזה. לאחר מכן האפשרות השנייה היא מלחמת התשה. הרי לא חסרות – לנו בוודאי, וגם האויב רואה בחלק מהפעולות שלנו טריגר ומהומה מתמדת, כמו שאנחנו רואים היום בחלק – – –
סבבים, אבל אפילו לא סבבים אלא מלחמת התשה מתמדת, כמו שהייתה לנו עם החיזבאללה, כמו עם החמאס, כמו שאולי אפשר לקרוא למה שקורה עם החות'ים. האפשרות השלישית היא תקיפות. כן, אותם סבבים, אבל להאריך ככל האפשר את תקופות השקט ולהאריך ככל האפשר את תקופות השקט למטרות טובות – להתחזק, לבנות בתים, לקרוא לאוכלוסייה חדשה. זה בסדר.
ומה? הסתבר – ב-7:00, כשאני בקיבוץ מפלסים, היו מחבלים. הבן שלנו יצא להילחם. וכשאני יוצר קשר עם החטיבה ועם האוגדה ומבין שהם יודעים מה קורה והם לא יודעים לתת מענה, אז אני, כמו אחרים, כמו מאות אלפי בתים בישראל, מבינים שאנחנו כרגע במלחמה דרמטית, אחרת מכל מה שחשבנו, מעבר לכל תרחיש. אבל המהות של השינוי החד-פעמי, הברור, הדיכוטומי, מרגע לרגע, ממצב של הימנעות כוללת של כל המערכות – ואנחנו עוד נבדוק את העניין שוב ושוב ושוב, אם אכן כך ראוי, ברור שאחד מהלקחים הגדולים ממה שהתרחש זה לא להימנע גם מאקטיביות, מפרו-אקטיביות ביטחונית – אבל מה שהיה ברור זה שב-7:00 בבוקר, 7 באוקטובר 2023, נפל דבר בישראל, נפל דבר בעולם. אנחנו הבנו שאנחנו יוצאים למלחמה, והייתה לגיטימציה מלאה, מושרשת, עם תופעות של סולידריות יוצאת דופן של אזרחים ושל חיילים עם מדים, בלי מדים, ולאחר מכן גם תופעות אזרחיות מרנינות. גם העולם הבין, לנוכח המעשים הנפשעים הללו, שהיכולת שלנו לפעול היא יכולת מלאה – מותר לנו, חובתנו אולי, אפילו, להגן על עצמנו, על נשינו, על ילדינו.
את אותה מידת סולידריות, אדוני היושב-ראש, אנחנו הולכים ומאבדים, מסיבות שונות. זה לא רק העניין הטכני, אבל חלק מההסבר לתופעה הזו זה התחושה שהיעדים של המלחמה, מטרותיה, אולי גם דרכיה, בוודאי גם התמשכותה, אינם ברורים או אינם מוסכמים. בראש ובראשונה נושא החטופים. אנחנו הרי מתפללים, כל אחד בדרכו, כולנו, להשבת החטופים. אין אחד שלא רוצה שזה יקרה, אבל יש לנו ויכוח גדול מאוד, פרקטי, על הדרך, על מה קודם למה, על סדר העדיפויות, וזה עסק גדול מאוד, עסק עצום. אין דין אמירה שאנחנו ניאבק בכוח הזרוע ונקווה שלא נפגע בחטופים, והלוואי שהם ישוחררו, כדין אמירה שלאחר שנה וחצי – אגב, זה היה נכון גם לפני עשרה חודשים, כאשר ראש הממשלה הביא לקבינט ניהול המלחמה את אותה הצעה בדיוק שעומדת היום על הפרק; אז היה אפשר לקיים אותה, והיא זו שעומדת היום על הפרק – מיליוני ישראלים משוכנעים, שאת המלחמה הזו צריך לעצור בשלב הזה.
זה אומר שעשינו הרבה. נכון, כמו בהרבה פעולות שלנו בתחומים כלכליים, בתחומי יחסים בין בני אדם, אנחנו לא משיגים את כל מה שאנחנו רוצים. אנחנו מאוד רצינו להיות בשלב הזה הרבה אחרי הרחקת חמאס מהשלטון; אולי פירוז מרכזי משמעותי של היכולות, של העוצמות הצבאיות של חמאס, אני הייתי אומר, בתהליך של כניסת גורמים מתונים שיאפשרו לגורמים פלסטיניים נכונים, אולי הרשות הפלסטינית, שתהיה מסוגלת – היום היא לא מסוגלת, אבל כשהיא תהיה מסוגלת – להיכנס ולקחת אחריות לפרז את רצועת עזה מכל הנשק ההתקפי ולבנות אותה כחברה – אנחנו אוהבים להגיד "דמוקרטית", אבל אני מסתפק בישות שהיא לא תהיה מיליטנטית, לא תהיה תוקפנית כלפינו.
אבל לא הצלחנו, לא הצלחנו, אדוני היושב-ראש. אנחנו עשינו מאמצים גדולים, מעבר לקורבנות של התקיפה של 7 באוקטובר וגם מעט אחריו. אנחנו השקענו דם ודמים, מאות קורבנות של חיילים. ואני מרשה לעצמי לציין שלצד אויב שהוכרע ונפגע בדין, במלחמה, יש גם עשרות אלפי אזרחים לא מעורבים בעזה, וגם זה מחיר שאנחנו צריכים לדעת שהוא קורה.
האם מכיוון שלא הצלחנו לממש את מטרות המלחמה אנחנו מתעקשים – כמעט הייתי אומר: באופן ילדותי – להשיג את כל המטרות בבת אחת עכשיו? לא, אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שהיה נכון לתעדף כבר לפני עשרה חודשים, בדיוק כפי שהציע ראש הממשלה, וזה נכון שבעתיים כרגע. אנחנו צריכים לשלם את המחיר, שאגב, יש לו גם יתרונות, כפי שאמרתי: מנוחה לגייסות, היערכות, תכנון, עוצרים את המלחמה, לוקחים אחורה, משלמים את המחיר תמורת החזרת האחים והאחיות בשחרור של מחבלים נבזים, חלקם רוצחים, ואנחנו מביאים את החיים ואת המתים. כשלא עושים את זה, כשלא עושים את זה, אנחנו לא רק נפצעים רגשית אלא אנחנו גם מחלישים את יחסי הזיקה בינינו, את תחושת הערבות ההדדית. אני משוכנע שצעד גדול מאוד לריפוי פנימי ייעשה כאשר אנחנו נכריע בסוגיה הזאת, נישיר מבט אל המחיר. ובכלל, כמו שקורה בחיים בנושאים שונים, אתה לא יכול לשאול באופן סתמי: האם מחיר מסוים – במקרה הזה לחיי אדם, נפשו, רוחו – גבוה או נמוך? האם המחיר לכך הוא גבוה או נמוך? הייתי אומר הפוך: אנחנו הולכים לשלם מחיר גבוה בעצירת המלחמה, בהליכה אחורה כמעט לכל אורך הקו, כפי שהציע ראש הממשלה. כך ראוי, כדי להחזיר את החטופים. כשלא עושים את זה, יש כאן בעיה גדולה.
תחום נוסף, משמעותי שצריך להכיר אותו בפגיעה ביכולת הביטחונית שלנו זו תחושת האי-צדק שקשורה בנושא שנחת עלינו. הוא נמצא בסביבה כבר הרבה זמן אבל הוא נחת עלינו גם כעת בחודשים הללו, וזה נושא הגיוס. אין לי פתרון קסם, אני רק, קודם כול, מציין שהסוגיה הזו היא סוגיה שמחלישה את כוח העמידה שלנו. ולו רק בגלל זה, או גם בשביל זה, נכון להרפות, לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות ממילא, לסגור גזרות, להרגיע, להחזיר את החטופים, להיערך. אבל בוודאי שבתקופה שבה אנחנו הולכים ומגבירים את הלחץ, את העומס על המשרתים, זה לא הזמן להגיע לשחרור של עשרות אלפי אנשים שיכולים לסייע. אגב, אני אגב חושב שהפערים הפרקטיים בין הגישות השונות בתחום הזה – הפער הוא לא גדול. הפער הוא בפער ההצהרתי, הייתי אומר, בבסיס האידיאולוגי.
יכול להיות. אני רק אומר, זה מעניין, זה בעיקר כואב.
נכון, אבל מכיוון שזה כל כך חשוב – – –
אוקיי, אבל הדבר המעניין הוא שהפער הפרקטי הוא לא כזה גדול. זאת אומרת, מצד אחד יש מי שאומר: קודם כול החרדים בני התורה לומדים, ומי שלא - -
- - ומי שלא – הולך לזה. הגישה האחרת, של ציבורים רחבים אחרים, אומרת: אנחנו קודם כול משרתים, והמיעוט יישאר וילמד, כן, העילויים. אבל הפער הוא הוא פער של תשתית הנחות היסוד. ולא בהכרח, אני לא חושב שהפערים של כמה אלפים יישארו ללמוד – אני חושב ששם, אם לא היה בזה צורך, הייתי אומר: חוקתי – לקבל את ההצהרה ולהגיע להצהרה. ייתכן שהיינו, אבל זה באמת – אז אם כך, המשימה שלנו היא לסגור גזרות. לסגור גזרות, גם אם לא הכול סגור, גם אם למדנו ולמדנו היטב, עם מחיר גדול. אבל יש לקח גדול כשאתה משקיע שנים בלימוד, משקיע זמן ובמקרה הזה כסף ודם בלימוד. אנחנו למדנו לתקוף, למדנו לא לוותר, למדנו להגיב, למדנו ליזום. אבל זה לא יכול להיות לנצח, זה לא יכול להיות כל הזמן. אנחנו לא יכולים לתקוף כל הזמן את כל הרעים לבד. אנחנו צריכים לייצר קואליציות, אנחנו צריכים לחכות לזמן המתאים.
כן, כן, אבל ההצבעה היא ב-11:00 אתה יודע.
נכון, אבל כבר באנו. נגיד את אשר על ליבנו, או חלק ממה שעל ליבנו.
אני אגיד מילה טובה על השר, על אירוע חשוב שהיה כאן. אם כן, המשימה שלנו היא לסגור גזרות. המשימה שלנו היא לאחד את הציבור.
להגיע לממשלה, זה כן, הינה אתה רואה, על זה אפשר – הינה, אתה רואה, הבדלי הניואנסים.
זה נכון. לחלק כן, אם כי לחלק אחר – פחות.
כן, אבל זה יש לזה מחירים שכולנו מכירים, ומי כמונו מבינים וסופגים זה.
אז לאחד את הציבור, להחזיר את החטופים, לקיים גיוס הגון, לקיים את אותה ועדת חקירה ממלכתית מוסכמת, ולצאת לבחירות, לצאת לבחירות חדשות.
אני רוצה, אדוני השר, אני רוצה להודות לך, זו הזדמנות. רוצה להודות לך על חלקך בחקיקת חוק המים, או מחירי המים במשק המים לחקלאות. אני חושב שהתרומה שלך לכל אורך הדרך – אבל גם ב-final במיוחד, בצורך להגיע להסכמות – הייתה חשובה ביותר. כל כך שמחתי על הרוח הטובה שאתה הכנסת. אבל לא רק זה, אנחנו לא מסתפקים ברוח טובה אלא בהישגים ממש, והחוק, שאני מקווה שיגיע בשבוע שבועיים הקרובים לאישור, יאפשר הנחת תשתית חשובה. אתה קראת לזה: המוביל הארצי של מי הקולחין, מי הקולחין לשדות החקלאות שלנו, בהשקעה של מיליארדים, שגם האוצר חלק.
לא, היא לא ממשלתית, אבל היא בתמיכה ממשלתית, והיא בעיקר – וכמובן מחירים יותר מתאימים, יותר הוגנים לחקלאות ולחקלאים. ואני רוצה לציין שיש שני דברים שאני מאוד שבע רצון לגביהם: האחד, החוק עצמו, הדברים שאנחנו מביאים – הנחת התשתית, הצנרת, המאגרים וכו', והמחירים. אבל אני מאוד שבע רצון מכך, אדוני השר, שאנחנו הוכחנו דווקא בזמן הזה – דווקא בזמן שיש כל כך הרבה אי-הסכמות, הוכחנו בדיוני הוועדה, בעבודה בין הכנסת והממשלה, שאנחנו מסוגלים, פשוט אנחנו מסוגלים. אי-אפשר להגיד עכשיו "הג'ירפה הזאת לא קיימת"; יש אפשרות להגיע להסכמות ענייניות לגבי תחום חשוב מאוד – ביטחון מזון של ייצור מזון, מניעת יבוא ככל האפשר, שמירת מחיר הגון, רצף אספקה. זה באמת חשוב מאוד. אני מודה לך על חלקך, וזו הזדמנות להודות כמובן לשר החקלאות ולרשות המים, לשותפים החקלאים, לאוצר ולחברי הכנסת, לשדולת החקלאות.
2,787 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.