קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, נדמה שהיום יותר מתמיד ממשלת ישראל והעומד בראשה צריכים לשנן פעם אחר פעם את מילותיו של יושב-ראש חרות והליכוד, ראש הממשלה מנחם בגין, המילים שהוא אמר אל מול התותח שהפעילה ממשלת ישראל דאז כדי לירות על אלטלנה ולהטביעה: אנחנו "לא נפתח באש, לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". בגין עלה בזמנו על אלטלנה כדי להרגיע את הרוחות ולהציל את אנשיו. והיום, היום אין לנו בגין. אין מי שיעצור. היום יש לנו את נתניהו, ונתניהו הוא החייל שמכוון, לא תותח אלא סוללת תותחים, על האלטלנות של זמננו. לאחר הטבח הגדול ביותר מאז השואה נדמה כי ממשלת נתניהו נמצאת ברומן סוער עם מלחמת אזרחים. בניגוד לבגין, שניחן בראייה היסטורית וביכולת להבין את גודל השעה ולהתעלות מעל חילוקי דעות פוליטיים, נתניהו מבעיר כל אסם, יורה בכל תותח ושום דבר, אבל שום דבר לא קדוש עבורו.
ישראלים אהובים, אני יודעת איך זה מרגיש ברשתות החברתיות, וגם פה בכנסת כשאתם צופים בנו בערוץ 99, אבל אתם יודעים את האמת: מספיק להסתובב הרי ברחובות, ממטולה השרופה ועד אילת, כדי להבין שפרט לקומץ משיחי, ביביסטי, ששייך לאיזו כת, כולם, הרוב, חשים את אותם דברים – בלי קשר, אגב, לדעה הפוליטית שלהם או לדעות או לאמונות שלהם. הרוב, הרוב רוצה אחדות; הרוב רוצה שקט; הרוב רוצה שוויון בנטל; הרוב רוצה שוויון במיסים ובתשלומים; הרוב, הרוב רוצה פשוט לחיות. מה שקורה פה באמת זו לא מלחמת אחים, זו לא מלחמת אזרחים, אלא מלחמה של השלטון באזרחים. אין שני צדדים אזרחיים למלחמה. למרות השקרים, למרות הספינים של נתניהו ושל כל המקהלה, אין היום וגם לא יהיה מצב של שני נושאים בנטל, ציוניים, ישראלים גאים, כאלה שיסיימו 400 ימים של מילואים ואז פתאום יפנו את הנשק שלהם האחד כלפי האחר. זה לא יקרה. להפך, השלטון הוא זה שולח את הגייסות שלו נגד המשרתים, בעד ההשתמטות, נגד האחריות, נגד הממלכתיות, נגד הציונות, נגד היהדות, נגד הישראליות.
אתם יודעים, אני לא מבינה. אני מנסה ואני לא מבינה, וכמוני עוד רבים מאזרחי ישראל. אין אדם אחראי אחד בממשלת ישראל, אחד שיהיה קצת יותר בגין ופחות בן גביר? אחד. אין אחד שמבין את גודל האסון והפשע או את גודל השעה? האויב החמאסי, האיראני והחות'י עומד בשער. המשק כולו מגויס; 59 מאחינו ואחיותינו עוד במנהרות מעונים, סובלים; ובצדי הדרך מוטלים מתינו. במקום לחסל את האויב, מה עושה ראש ממשלת ישראל? מחסל את מדינת ישראל; מפיץ סרטונים הזויים עם קונספירציות נגד עמו שלו, נגד מינויו שלו, נגד פקודיו שלו. בתוך המיני-שואה שלנו מחסל נתניהו את צמרת צה"ל, מחסל של צמרת השב"כ, מחסל את היועצת המשפטית לממשלה, מחסל את משטרת ישראל, מחסל את השירות הציבורי. את כולם – אבל את כולם – הוא מאשים בהיותם אויבי העם.
ומה עושים לאויביה בשעת מלחמה? בשעת שואה? אתם מבינים בכלל לאן הנתניהו-קליגולה הזה בכלל מוביל אותנו? הוא – לא הצד השני במלחמת האזרחים. הוא הצד היחיד במלחמת האזרחים. הוא רוצה אותה, הוא צריך אותה. הוא אומר במפורש: כל רשויות השלטון, האכיפה והחקירה במדינה נגדי; כולן הם האויב, ואני, נתניהו הגיבור, שלא מסוגל לחסל אף אויב מבחוץ, אני אחסל אותם. האחריות היא כולה עליו. רק עליו. הוא היוזם, הוא המבעיר, הוא היורה בתותח והוא הכול. הכול, חוץ מבגין.
זה נתניהו נגד האלטלנה, שעל סיפונה האומלל עומדים כלל אזרחי ישראל התורמים והנושאים בנטל. אני קוראת לחבריי מסיעת הליכוד, ההיסטוריה היהודית והישראלית חשובות יותר מההיסטוריה הנתניהואית. הוא קובר גם אתכם, לא רק אותנו ואת שאר האזרחים. זה בידיים שלכם; זה באצבעות שלכם; זה רגע האלטלנה של ימינו. מנחם בגין אמר כמה שנים אחרי אלטלנה, ואני מצטטת: פרשת אלטלנה היא הכאב הגדול של חיי, אבל בלילה ההוא כשהאונייה בערה, קיוויתי שבלב האש הזו תישמר המדינה. אני שואלת אתכם, חבריי חברי הכנסת, חבריי לקואליציה, מה יישרף היום אם לא נבלום בזמן?
אני רוצה לדבר איתכם על כאב נוסף. נדמה במשק שהמלחמה נגמרה. הבנקים והמשק והספקים כבר הפסיקו להתחשב מזמן במילואימניקים, שעדיין עושים ימי מילואים, שעדיין בצו 8 פעיל, שהם עדיין מנהלים עסקים. כבר לא נותנים להם מרווח נשימה, כבר לא נותנים להם דחייה – לא של תשלומים, לא של ההלוואות. ספקים כבר עונים להם: מה אתם רוצים? אין מלחמה, מה קשור עכשיו מילואים? מה מילואים עכשיו? הבנו, קודם הייתה מלחמה, התחשבנו מספיק. לא מתחשבים בהם, והם קורסים באמת. הם קורסים, כל הדלתות נטרקות מולם, ואין דלת אחת שמצליחה להיפתח, והם לא מצליחים לשים אוכל על השולחן. המשפחה שלהם באמת מתפרקת. הלחצים בבית הם באמת עצומים, והם באמת מתחילים לאבד תקווה – לא מעוד ימי לחימה, לא רק מעוד ימי לחימה, אלא כי באמת גם כשהם מסיימים, אין להם מענה. אין להם. הפקידה בבנק נותרה ללא תשובות והספק רוצה את הכסף שלו והעסק שלו צריך להתחשב. אני יכולה לספר לכם, דיברתי עם מוכרת פרחים שככה במקרה סיפרה לי שמילואימניק הגיע אליה לקנות פרחים. הוא יצא לשבת והוא בא לקנות פרחים לאשתו, והוא עומד בחנות פרחים והוא בא לרכוש את הזר. ושאל אותה כמה זה עולה, נתנה לו את המחיר. אז הוא שאל אותה: תגידי, יש הנחה למילואימניקים? והיא אמרה לו: לא, אבל אני אנסה לעשות משהו במיוחד בשבילך. היא מספרת לי שהוא עומד מולה עם דמעות בעיניים והוא אומר לה: אבל מגיע לנו. מגיע לנו, במין קול חנוק שהוא מתבייש שהוא בכלל צריך לבקש. אבל מגיע לנו. מגיע לנו כי אנחנו נלחמים בעבורכם, גם כשאתם לא מרגישים, גם כשאתם חושבים שהמלחמה נגמרה. מגיע לנו. התקציב שמונח כאן לפנינו היום הוא לא רק אוסף של מספרים. הוא מצפן, הוא אמירה והוא בסוף חושף את סדרי העדיפויות של הממשלה הזו. הוא חושף את מה שהממשלה הזו מבקשת לקדם וממה שהיא בוחרת גם למחוק מסדר-היום שלה.
חלק נוסף, מעבר למילואימניקים, שהממשלה הזו, מסתבר, מבקשת למחוק, הוא ניר עוז. ממשלת נתניהו מחקה מסגרת תקציב לשיקום ניר עוז של 200 מיליון שקלים. אגב, זאת לא הפעם הראשונה, נתניהו כבר מחק את ניר עוז בעבר, רק אז הוא פשוט הציג מפה של העוטף, מבלי שניר עוז הייתה שם; כאילו אם ניר עוז לא הייתה קיימת, היה אפשר להתעלם ממנה, להדחיק את ההפקרה, את האסון, את הטבח ואת מה שעבר על היישוב הזה. ניר עוז הוא סמל ההפקרה, אבל הוא גם סמל של עמידה איתנה. הוא סמל לחוסן בלתי נתפס של אנשים ציונים שבוחרים לבנות מחדש ולדרוש את המקום שלהם פה בארץ הזו. ניר עוז הוא גם הסמל, בעיניי לפחות, של הפער בין הציבור למנהיגיו. אם אני אחבר את זה רגע לחלק הראשון של הנאום שלי פה היום, הציבור כולו נרתם במקום ששוב הממשלה נכשלה בו. ב-7 באוקטובר הציבור הוא זה שתפס את הנשק ויצא להילחם ולהגן, לא תחת הוראת הממשלה – שלא הייתה שם גם ימים אחר כך.
הציבור הוא זה שהקים את החמ"לים וגייס את הנשק, את המגן, את המזון, את הלבוש בעבור אזרחי ישראל שנשחטו במיטתם, בעבור אזרחי ישראל שפונו מביתם. ושוב, הציבור עשה את זה במקום שבו הממשלה לא מילאה את תפקידה ולא הייתה שם. הציבור הוא זה שפתח את ביתו בעבורם, כי הממשלה עדיין לא מצאה מגורים חלופיים. הציבור – אז וגם היום – הקים עמותות וגייס כספים בעבור שכירויות, בעבור טיפולים נפשיים, בעבור חוגים לילדים שפונו, שנטבחו, שנחטפו. הציבור הוא גם זה שבסוף יקים שוב את ניר עוז ואת בארי ואת שאר יישובי העוטף. הציבור זה שיקים את הצפון. שמעתי על מיני תקציבים שעל פניו נתתם, ואז לקחתם. נתתם בכותרות, ולקחתם כמו גנבים בלילה מאותם האנשים שצריך לשקם את חייהם. אבל אני חושבת שהציבור למד בכמעט שנתיים האחרונות, בשנה וחצי האחרונות, שהוא זה שצריך לעשות את הדברים במקום הממשלה. והציבור כבר לא מחכה לכם, הוא מבין את סדרי העדיפויות; הוא יודע ש-51 מיליוני שקלים ילכו לאותה ישיבה שקופצת לא להתגייס, ואתם יכולים להגיד: אבל הוא התנצל, התנצל; בסוף אתם מעבירים תקציבים לאותה ישיבה; בסוף אתם אלה שמעבירים תקציבים לאותה המטרה. זה לא משנה כמה רוח וצלצולים אתם, ממשלת ישראל או הקואליציה, תעשו בנושא הזה, בסופו של יום אתם מעודדים את זה בפועל ובכסף אמיתי. הציבור מבין שכמו אז, בקום המדינה, גם היום; הציבור מבין שהוא זה שיקים מחדש את מדינת ישראל.
אחד הדברים שהכי כואבים לי, שהכי כואבים לי – ואני לא האמנתי; ב-7 באוקטובר, לא האמנתי שאנחנו נגיע שוב למקום הזה שבו האופוזיציה צריכה לתקוף את הקואליציה על תקציבים למשרדי – באמת אין לי איך להגיד את זה – מורשת ויהדות, שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה ובימים כתיקונם אולי הייתי גם שמחה על כך שיש הדהוד של אותם הנושאים, אבל אותי לימדו שפיקוח נפש דוחה הכול. זה לא ייאמן שאנחנו נמצאים היום, שנה וחצי לטבח, שנה וחצי למלחמה, וחיילים מגויסים, חיילים מתים, פיגועים, הכול צריך לעבור שיקום, מילואימניקים – ובכלל, אגב, אזרחי ישראל לא מצליחים לגמור את החודש והממשלה כאן מפזרת תקציבים – ואני נאלצת כחברת אופוזיציה לעמוד כאן ולומר מילים קשות. אתם כופים על האופוזיציה לנהוג בדרך שהאופוזיציה לא הייתה רוצה לנהוג בשעת מלחמה. בשעת מלחמה, לא אני, ואני משוכנעת, אף לא אחד מחבריי באופוזיציה, נהנה לעלות ולתקוף ולראות את הציבור עומד באמצע ובאמת מהנהן ומסכים, אבל בסוף כואב לו והוא בעיקר אומר: נמאס לי. נמאס לי מהריבים האלה, נמאס לי מהשיח הזה, נמאס לי שלא רואים אותי, נמאס לי שלוקחים לי את הכסף, נמאס לי שאין איזון, נמאס לי שאין שפיות, נמאס לי.
רוב הציבור כבר מגיע למקום שנמאס לו. ואני אגיד לכם עוד דבר, גם לי נמאס כאופוזיציה לעמוד כאן ולומר את המובן מאליו, שגם אתם והציבור שלכם יודע: תהיו בגין. אבל במקום זה אתם בוחרים להיות חלק מממשלת ישראל שלנצח תהיה כתם שחור בהיסטוריה, ולנצח אתם תהוו סמל למקום הרע כל כך, שדורות העתיד ידעו שאסור להם, שאסור להם לעולם לעולם להגיע למקום הזה. אלטלנה לא תשקע בשלישית, כי בגללכם היא שוקעת שוב, ועל זה, על זה אנחנו לא נסלח לכם. אתם לנצח, באמת לנצח, תהוו כתם שחור בהיסטוריה של מדינת ישראל.
אבל אני כן אסיים במשהו שהוא יותר חיובי: יש לכם הזדמנות לתקן; יש לכם הזדמנות לשפר; יש לכם הזדמנות להצביע אחרת; יש לכם את ההזדמנות להתנהל אחרת. עשו את זה. עשו את זה למען כל עם ישראל. עשו את הדבר הנכון. תודה רבה.
1,578 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.