קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברות הכנסת, בוקר טוב.
בוקר טוב לשרה. אני רוצה רגע להתחיל דווקא בדברים שלביבי אין אינטרס שנדבר עליהם, אז ראוי שנשים אותם פה בפרונט. אז ביבי לא רוצה שנדבר היום על ועדת חקירה ממלכתית; הוא לא רוצה להקים ועדת חקירה ממלכתית, שכל כך מתבקשת כדי לחקור את המחדל הגדול ביותר שהיה פה בהיסטוריה של מדינת ישראל ואת הרצח והטבח הגדול ביותר שבוצעו ביהודים מאז השואה. הוא לא רוצה שנדבר על כך שאנחנו עם אחד ואנחנו צריכים גיוס אחד לצה"ל, גיוס של כולם. הוא לא רוצה שנדבר על זה כשהשותפים הקואליציוניים שלו, כדוגמת השר, שר בכיר בממשלה, השר גולדקנופ, רוקדים ומפזזים למשמע "נמות ולא נתגייס". הוא לא רוצה שנדבר על זה, כי זה מסכן את הקואליציה. הוא לא רוצה שנדבר כעת על 59 חטופים שנמקים במנהרות החמאס, אז החמאס המפלצות אתמול נתנו לנו תזכורת בצורת סרטון איום שקרע את הלב לכולנו. הוא לא רוצה שנדבר גם על זה שהוא נותן כבר הפסקת אש בחינם לחמאס, לאורך שבועות. אז באמת.
אנחנו היום נאשר את התקציב הגרוע שהממשלה הגרועה הזאת מביאה לנו, וקצרה היריעה מלהביא את העוולות והגזרות שהממשלה מטילה על האזרחים, ולתקציב הזה צריך לקרוא בשמו: זה תקציב שכל-כולו תקציב השתמטות. בשנה האחרונה, בשנה וחצי האחרונות, הממשלה הזו שברה שיאים של חוצפה, של ניצול, של ביזוי ושל שוד הקופה הציבורית.
יש כאן פשוט ריסוק הערכים שעליהם מושתתת החברה הישראלית, היהודית-דמוקרטית הטובה והנושנה שהקמנו בשנת 1948. יש כאן פגיעה בעקרונות-על שעליהם הוקמה המדינה; עקרונות של מדינה יהודית דמוקרטית, של כלכלה משגשגת, של ביטחון בראש סדר העדיפויות, של סטראטפ ניישן ישראלי מעורר גאווה. והממשלה הזו, בהובלת שר האוצר הכושל, מובילה אותנו לכלכלה שהיא פשוט תהום, תהום שלא נוכל לחזור ממנה.
התקציב השנתי הכולל, שעומד על 620 מיליארד שקלים, מגיע אחרי שנה וחצי של מלחמה מורכבת וקשה, כשהעלות של המלחמה מסתכמת בסדר גודל של 250 מיליארד והמלחמה הזאת עוד בעיצומה. מלחמה, כידוע, אדוני, היא אירוע יקר בכל קנה מידה, גם במדינת ישראל וגם מחוצה לה. אבל החוכמה היא הצעדים שעושה הממשלה כדי להתמודד עם תקציב בחוסר. זה סוג של מצב מבחן לכולנו, ובעצם הממשלה עומדת פה למבחן ומאפשרת לנו – לציבור, לכל הציבור – לבחון בזכוכית מגדלת את הצעדים שבהם השלטון בוחר להתנהל לאור סדר העדיפויות ולהסיק מסקנות מתבקשות כלפי השלטון. כי באמת אנחנו ברגעים של משבר כלכלי שמחייב את השלטון לבצע סדרי עדיפויות, כדי לדאוג בסוף לכלכלה שמייצרת פריון מחודש, לדאוג לכך שכל שקל יופנה למקום הנכון שלו, לדאוג לחלוקת נטל שוויונית, לדאוג למיצוי מלא של כל המשאבים, לעודד את הציבור העובד, המשרת, הציבור שמשלם מיסים: אומנם קצת קשה, אבל תעבדו עוד קצת, ואנחנו נוכל ביחד להגדיל פה את תקציב המדינה.
אגב, הדוגמה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לזה היא אחרי משבר הקורונה. שר האוצר אביגדור ליברמן בממשלת השינוי פשוט הוציא את העגלה מהבוץ. הוא לקח כלכלה שהייתה במינוס 140 מיליארד והחזיר את הקופה בעודף לשר האוצר סמוטריץ', בעודף של 10 מיליארד. איך הוא עשה את זה? פתח את המשק, הוציא את כולם לעבוד, תגמל ותמרץ את העובדים, תמרץ את העצמאים, וכך חזרנו ממצב של מינוס למצב של פלוס בקופת המדינה.
אבל הממשלה הזו לא במקום הזה, לדאבון הלב. למה? כי הכיסאות יותר חשובים לממשלה. השיקולים הקואליציוניים, המשחק של כיסאות מוזיקליים, הם בראש סדר העדיפויות, ובאמת הבחירות של הממשלה במסגרת 620 מיליארד שקלים בתקציב הזה הן – קודם כול, בואו נגיד את העובדות: מחלקים קודם כול 21 מיליון ש"ח פלוס 7% למוסדות פטור מגיוס כדי שיעודדו השתמטות, אני אומרת את זה ואני לא מאמינה למוצא פי, אבל זה המצב; מוסיפים כסף למוסדות תורניים, 735 מיליון, שזה 200% יותר; מוסיפים כסף לאגף תרבות יהודית חרדית, 70 מיליון ש"ח יותר, ומשרד ההתיישבות מקבל 268 מיליון ש"ח. באמת, ראש ממשלה ושר אוצר שמתעלמים מבקשה כל כך מוצדקת לבטל קודם כול חמישה משרדים מיותרים שמבזבזים כספים יקרים מכספי המיסים – והוא לא עושה את זה בעקבות דרישות הקואליציה ודרישות שימור הקואליציה.
ראינו, אגב, תופעה בדיוק הפוכה. בשבוע שעבר החזירו לכאן, לכיסאות של שרים בממשלה, שר בממשלה שהתפקיד שלו חופף לשר אחר בממשלה, שר מינהלות ושר גליל ונגב. הם עושים אחד לאחד אותו דבר, אחד לאחד אותו דבר. למה? כדי לבזבז עוד קצת למשלמי כספי המיסים. במקום לקצץ משרדים מיותרים, מקצצים באיזה משרדים? בלתי נתפס – במשרד הבריאות מקצצים 103 מיליון ש"ח. עכשיו, משרד הבריאות, רק לחשוב לאור השנה וחצי האחרונות על המשימות שחונות לפתחו של משרד הבריאות, אם זה 14,000 פצועי מלחמה, אם זה פדויי שבי, שורדי 7 באוקטובר, מתמודדי נפש – באמת, אני חושבת על 10,000 פצועים נכי צה"ל, יש שם פגועי ראש, כאלה שצריך להחזיר אותם, לשקם אותם, לא רק לרפא אותם, להחזיר אותם למעגל התעסוקה. יש כאן תהליך ריפוי שהוא עצום. משרד הרווחה – ברור לחלוטין שאנחנו עומדים פה בפני דרישות עצומות, אז מקצצים 115 מיליון למשרד הרווחה, כסף שנדרש לסיוע למשפחות, גם למשפחות המילואימניקים, גם לצעירים, גם למבוגרים וגם לאוכלוסיות מוחלשות שנפגעו כתוצאה מהמלחמה. ומשרד החינוך, בסוף כל הוננו צריך להיות מושקע בחינוך – בחינוך, בילדים, בדור העתיד – אז גם שם מקצצים 242. עולם הפוך.
אז באמת יעד הגירעון הוגדל ל-4.7%, זאת אומרת שכבר מגיעים ל-100 מיליארד גירעון, והמשמעות היא שלא מקצצים איפה שצריך אלא לוקחים עוד ממשלם המיסים. זאת אומרת, הממשלה הזו החליטה להעלות את המע"מ מ-17% ל-18% – אגב, אתם יודעים כמה נותן לנו עצם המהלך הזה? המהלך הזה מכניס את היד לכיס של אלה שמשלמים מיסים, לאלה שמשלמים מע"מ, ונותן 7 מיליארד לקופת המדינה. אז אני אומרת: אוקיי, קיבלנו 7 מיליארד מהאזרחים, הכנסתם כבר את היד לכיס של האזרחים – קחו את ה-7 מיליארד האלה, קצצו בתקציבים קואליציוניים; תפצו בדברים האלה. מה אתם לוקחים את ה-7 מיליארד, שזה שווה ערך לתקציבים קואליציוניים, 5.4 מיליארד, ומבזבזים את הכסף? באמת.
מי לא מקבל תקציבים? לא חוק התקומה לשיקום וסיוע ליישובי העוטף שנפגעו ב-7 באוקטובר, וקיצצו תקציבים. אני שומעת שבניר עוז אין כסף לעשות שיקום קהילתי, חסרים 400 מיליון שקלים לטובת התושבים. ירדן ביבס היה צריך לגייס גיוס המונים של מיליונים כי המדינה לא מסוגלת לתת לו כסף, כמו לכל פדויי השבי, כדי להחזיר את האנשים האלה שנפגעו הכי קשה למעגל החיים; לשקם אותם במעגל התעסוקה; פשוט לשקם אותם. ברור, כי אין כסף. אז לא הם, לא תושבי הצפון, לא תושבי הדרום – כי עושים דברים אחרים בכסף.
נפגעו תקציבים לנוער בסיכון, נפגעו תקציבים שפוגעים בסוף בציבור העובדים. לקחו מדרגות מס ונקודות זיכוי לעובדים, ואני אומרת שמשמעות הדבר בסוף היא שפוגעים קשה בציבור העובדים. וצריך לזכור שגם ככה פוגעים בסל צריכה של משפחות. סל צריכה של משפחות היום, כלכלנים עשו חישוב ואמרו שהוא יפגע בכל משפחה, התקציב הקשה הזה, בסדר גודל של 7,000 שקלים בשנה במשפחה ממוצעת. זאת אומרת, הדבר הזה יפגע ישירות באנשים שהם עם פוטנציאל להיכנס למעגל העוני. מעגל העוני במדינת ישראל כבר עומד, לדאבון הלב, על סדר גודל של 1.98 מיליון ישראלים שנמצאים מתחת לקו העוני, ומדברים על עוד עשרות אלפים שייכנסו למעגל העוני בגלל כל הסיטואציה הזו. אז אני רק מדמיינת את ההשפעות על כל משפחה ועל הילדים שסל הצריכה שלהם מחר בבוקר יהיה שונה מסל הצריכה שלהם אתמול, לפני התקציב ההרסני הזה. אי-אפשר שלא לאכול את הלב, אדוני, ולשאול: איפה פה סדרי העדיפויות? איך הממשלה תעמוד פה למבחן בסוף בפגיעה באזרח?
מי ששם לב להתנהלות הכושלת הזאת, לצערנו – כי אין מה לעשות, אנחנו לא מתנהלים בתוך איזשהו אי בודד, אנחנו שקופים; שקופים גם לחברות דירוג האשראי, שכבר הורידו את דירוג האשראי של מדינת ישראל ובוחנות לעומק את ההתנהגות הכלכלית, את ההתנהגות הפיסקלית של מדינת ישראל. מבינים שמדינת ישראל נותנת למשתמטים במקום לעודד את אלה שעובדים, שמשרתים ומשלמים מיסים. כשככה כלכלה לא מעודדת תעסוקה, לא מעודדת פריון, לא מעודדת יצרנות – רואים לנו, ואז אנחנו עומדים במצב שפשוט מקצצים לנו בדירוג האשראי. דירוג האשראי היום הגיע למצב שהוא כמעט שווה ערך למה שהיה פה בשנת 2008. זה הנמוך ביותר שהיה פה בשני העשורים האחרונים.
עכשיו, את מסתכלת על זה ואת מבינה, חברת הכנסת מטי צרפתי, שאנחנו דומים למדינות כמו פרו, כמו תאילנד, כמו קזחסטן. ואת אומרת לעצמך, מדינה שיש בה את אסף רפפורט, שהיא סטרטאפ ניישן, שהיא בקדמת הבמה מבחינה טכנולוגית, שיש פה באמת קטר של הייטק שהביא לפה לאורך עשור מיליארדים מהכנסות ממיסים – היא יכלה לקחת את הסיבוב בקלות עם המלחמה הזאת, אם היינו רק יודעים, אם הייתה פה ממשלה אחראית שיודעת להתנהל בשעת משבר. אבל את רואה פה מגמה בדיוק הפוכה – אזרחים ואנשי הייטק שלוקחים אותנו קדימה, וממשלה שמשקיעה אותנו בבוץ. אז מה עלינו? מה נגיד, מה נגיד? איך נתגבר על זה?
שוד הקופה הציבורית. במקום לתגמל את אלה שמועסקים, שמשרתים – תפתחו את הכיס, תנו לאלה שעשו יותר, בדיוק ככה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לצמוח. עושים פה בדיוק הפוך.
אני לא יכולה, אני מדברת על כל זה והלב שלי יוצא באמת לציבור המשרתים, שבסוף זה אותו ציבור שגם אחרי זה יוצא למילואים וחוזר לעבודה, והוא במעגלים של תעסוקה ושירות. נתקלתי אתמול בפוסט שהעלה לוחם בן 22, ואני חייבת להקריא אותו. הלוחם, שמו יונתן שלו, והוא כותב ככה: "אני בן 22, הייתי לוחם ומפקד במגלן" – כן, רק בן 22, השתחרר ממש לאחרונה. אחרי שלוש וחצי שנות שירות, "השתחררתי בספטמבר וכבר הספקתי סבב מילואים של חודשיים שהסתיים לפני חודש וחצי. לפני שבוע קיבלתי זימון נוסף למילואים" – כן, הוא רוצה להתחיל את החיים, אבל הוא כבר בתוך המילואים. בין השחרור למילואים, מה הוא עשה? הוא הבין שהוא צריך להוציא את העגלה מהבוץ, הוא הקים ארגון, ארגון שנקרא "כתף אל כתף", והוא כותב כך: "הארגון היחידי שנותן קול למילואימניקים צעירים שיצאו עכשיו משדה הקרב" וראו מהי מלחמה. "אני כועס, אני כאוב ואני בעיקר לא מצליח להבין איך", כותב יונתן שלו, "איך ההנהגה, במקום לגייס אלפי לוחמים נוספים שיפחיתו את העומס ויאפשרו לנו להתחיל את החיים שלנו, הם דוחפים השתמטות המונית בכל הכוח". הוא אומר: תצרפו אלינו אנשים, שנוכל רגע להיות כמו במרוץ שליחים – אני כרגע סיימתי, מישהו אחר יעשה. אני אצא ללמוד, ולא על אותם אנשים ייפול הנטל.
"איך הנהגה שמורכבת מכל כך הרבה אנשים", כותב יונתן שלו, "שלא שירתו מעיזה להגדיל את העומס על הלוחמים, מקריסה את מערך המילואים ומעבירה תקציבי עתק למשתמטים? אסור לנו לנרמל את המצב העקום והלא-מוסרי הזה, אסור לנו לאפשר להם להפוך אותנו לחיילי מילואים שמדי פעם רואים אזרחות". הוא אומר: אני לא אזרח, אני קודם כול חייל מילואים, ומדי פעם אני רואה אזרחות. אני אמשיך להיאבק, הוא כותב, עבור החברים שלי "שהקריבו את חייהם, ואני מתגעגע אליהם בכל רגע; עבור המשפחה שלי, שלא ישנה במשך שנה וחצי ועבור המדינה האהובה שלנו. צריך שכולם יזכרו: הטובים תמיד עומדים בחזית, גם כשקשה. אנחנו הטובים".
רק משפט סיום, אדוני. יונתן שלו תמצת פה בפוסט אחד את מה שמרגישים הצעירים. תראו את הצעירים, תראו את המצוקות שלהם. הוא לא יכול להיות רק איש מילואים, הוא צריך להיות איש מילואים ואזרח, וזה בסדר. כך נעשה רק אם נגייס את כולם ונרחיב את מעגל התעסוקה. תודה, אדוני.
1,732 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.