קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת, בשעה מאוחרת זו, ב-02:00, 02:07, האמת היא שהנאום המצוין של רון קודם כול העיר אותי. אני מודה לך, רון, על הערנות בעקבות הנאום שלך. כל מילה, וכל הנושאים שעלו פה הם סופר-חשובים. אני אשתדל להתייחס לחלק מהדברים.
חבל שלא היית פה. הוא דיבר שעה. היה מרתק ומעניין מאוד.
היה פה שיח שלם בנושא החטופים, והיושב בראש הקודם טען שאנחנו משתמשים בחטופים. באמת אני מזועזעת ועם צמרמורת בכל הגוף. כמי שהקימה את השדולה למען החטופים ומקדישה את מרבית זמנה לנושא הזה, אף אחד, אף אחד לא יגיד לי שאני משתמשת בהם. אני מוכנה להקדיש את החיים שלי בשביל שהם יחזרו הנה.
ולכן בדיוק אני פותחת את הנאום הזה במכתב, מכתב שכתבה רעייתו של אלקנה בוחבוט לרגל יום הולדתו שהיה לפני כמה ימים, והיא ביקשה שאנחנו נקרא אותו מעל בימת המליאה. אז אף אחד מאיתנו לא משתמש בחטופים. אנחנו כלי בידיהם; אנחנו השליחים שלהם בבית הזה ובמדינה הזאת להשמיע את קולם. הייתי חייבת רגע למחות על הדבר הזה. ובצורה שאי-אפשר בכלל לחלום, הערב פורסם סרטון חדש של חמאס של שני החטופים, אלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה. זה סרטון ראשון שאנחנו רואים מאז שהם נלקחו בשבי לפני 535 ימים, ולפני כמה ימים אלקנה ציין יום הולדת, ורבקה, אשתו המקסימה, כתבה לו מכתב וביקשה שאני אקרא אותו, אז אני אתחיל את הדברים שלי במכתב שלה.
"אהוב שלי, היום אתה חוגג 36, ולמרות שאנחנו לא יחד פיזית, אני רוצה שתרגיש את האהבה שלי, את הכוח שלי ואת האמונה שלי בכך שנחזור להתחבק בקרוב. מאז 7 באוקטובר כל יום בלעדיך הוא התמודדות קשה, אבל גם הוכחה לאהבה המחברת בינינו. ראם דוד הקטן שלנו גדל מיום ליום. הוא לא מפסיק לדבר עליך, הוא מתגעגע אליך, שואל עליך וחולם על היום שבו יוכל לרוץ שוב לזרועותיך. אני מספרת לו עליך כל הזמן, על האבא האמיץ והמדהים שאנחנו כל כך אוהבים ומחכים לו.
"כל המשפחה מחכה לך. כולנו נלחמים עליך ביחד. מחכים לך בלב מלא תקווה. אתה איתנו בכל רגע, בכל מחשבה, בכל פעימה. אני לא יודעת אם אתה רואה אותי עכשיו, אבל אני רוצה שתדע שאנחנו כאן אוהבים אותך ומחזיקים באמונה חזקה שתחזור אלינו בקרוב. גם אם חשוך וקר לך, אתה אף פעם לא לבד. זה לא נתפס שאנחנו ביום ה-533 לחטיפה שלך, וקמנו לבוקר שחור של חזרה ללחימה. עם העדויות של השבים, אנחנו מבינים יותר מתמיד את הסכנות של המלחמה עבור החטופים.
"ולכן ביום הזה אני רוצה לפנות לממשלת ישראל, לכל מקבלי ההחלטות, לראש הממשלה: אל תשכחו את החטופים שלנו. אל תפסיקו להיאבק להחזיר אותם הביתה. אנחנו דורשים שתעשו הכול כדי להחזיר אותם אלינו לפני כל דבר אחר שאתם עושים עכשיו.
"ולכם, אזרחי ישראל, חשוב לי לומר: תודה שאתם איתנו. אל תפסיקו להשמיע קול. המשיכו לתמוך. המשיכו לדרוש את הצודק והמוסרי. האמת נמצאת פה בכיכר. כל יום שעובר הוא סבל גדול, ואנחנו צריכים את האחדות והכוח של כל עם ישראל כדי להחזיר אותם הביתה.
"יום הולדת שמח, אהוב שלי. מחכה ליום ההולדת השני שלך, יום השחרור שלך, יום החזרה שלך אלינו הביתה. אני אוהבת אותך בכל ליבי ומחכה לך בכל נשמתי. אנחנו שולחים לך בלונים ומקווים שהם יפרחו גם אצלך. באהבה אין-סופית, רבקה וראם."
מה אפשר להגיד אחרי שקוראים את הדברים המרגשים האלה של רעייתו של אלקנה בוחבוט? אני חייבת להגיד שנאמתי פה קודם היום בנושא של הירידה בסיקור של החטופים ב-76%. זה נאמר פה הרבה מעל הבמה הזאת. זה נתון מזעזע, וזה משהו שאנחנו כן צריכים לקחת אותו לתשומת ליבנו, כולנו, גם נבחרי הציבור, גם התקשורת בישראל. כל מי שיש לו במה, פלטפורמה ודרך לדבר על החטופים צריך לעשות זאת, לא רק בגלל שזה הדבר הנכון והמוסרי והערכי והצודק לעשות, אלא גם בגלל שהחטופים שלנו שומעים אותנו, והרבה פעמים הם מאזינים לרדיו, לתקשורת, לנאומים מעל במות כיכר החטופים, לנאומים פה, והם מחכים לשמוע שאנחנו חושבים עליהם, שאנחנו עושים הכול כדי להחזיר אותם, שלא שכחנו אותם. אם יש דבר שהחוזרים מהשבי מדברים עליו זה באמת זה – גם שהם שמעו את אימא, או את אבא, או את האח, או מישהו מדבר עליהם ומעביר להם מסר, וכמה זה חיזק אותם ברגעים הקשים. כי מה עוד הם יכולים לבקש שם בתוך הגיהינום הזה שהם נמצאים בו, בשלשלאות, מתחת לאדמה, מורעבים, בלי מים, בלי תנאים בסיסיים, מעונים, אם לא לפחות הידיעה שאנחנו עושים הכול כדי להחזיר אותם?
באמת צפיתי בסרטון הערב של שני החטופים שחמאס שיחרר. אני באופן אישי חושבת שנבחרי הציבור תמיד צריכים לצפות בחומרים האלה. כמובן אם המשפחה מבקשת לא לפרסם את זה בתקשורת, אז צריך לכבד את זה, אבל כנבחרי ציבור, התפקיד שלנו זה להכיר את התמונה בכללותה וכמה שיותר פרטים, ואני חושבת שזה חשוב.
בגלל זה גם עמדתי פה ואמרתי בשבוע שעבר כמה חשוב ללכת ולראות בעיניים למשל את ניר עוז, כי עד שאתה לא נמצא שם ורואה בעיניים את החצר של משפחת ביבס, את הצעצועים של הילדים בחוץ, את ההרס, את הקיבוץ השרוף הזה – הקיבוץ היפהפה הזה, שהוא התגלמות הישראליות בעיניי – שרוף ובמצב שבו הוא נמצא, אתה לא יכול להפנים ולהבין. ואני אומרת את זה לכל חברי הפרלמנט מהעולם שמגיעים לפה לישראל. השאלה הראשונה שאני שואלת אותם: האם ביקרתם בקיבוצים? האם הייתם שם? האם ראיתם בעיניים את מה שקרה? כי לראות את זה בתקשורת, או באיזה וידיאו, או באיזה טיקטוק, זו לא המציאות עצמה, זה לא החיים עצמם.
אני לא איכנס פה למראות שאני ראיתי בשבועות הראשונים כשהייתי שם בקיבוצים, כי הם באמת בלתי נתפסים, והם כנראה גם ירדפו אותי כל ימי חיי, כל ימי חיי – האכזריות, הסדיזם. אין לי מילים לתאר את הנאצים הנוראיים, מפלצות החמאס וכל מי שהשתתף בטבח הנוראי הזה, מה שהם עשו. וחשוב, חשוב ללכת לשם ולראות את זה בעיניים.
אחרי שפתחתי ודיברתי על אלקנה, על יוסף חיים ועל רבקה, אני רוצה להזכיר לכולנו שעברו 535 ימים מאז שהמלחמה הזאת פרצה, ועדיין, עדיין, עדיין יש לנו 59 אחים ואחיות שלנו בעזה. וכן חשוב לי להגיד שמתוך ה-59 יש עדיין שלוש נשים בעזה. אנשים קצת לא זוכרים את זה, כי מרבית הנשים שוחררו, לשמחתי. לצערי חלקן כבר לא בחיים, אבל יש לנו שלוש נשים חטופות שאינן בין החיים, ענבר, ג'ודי ועפרה, שעדיין שם. גם הן צריכות לחזור הביתה. כמו כל יתר החטופים, גם להן מגיעה קבורה בישראל, מגיע להן לחזור לאדמתנו ולקבל את מנוחת העולם שלהן, וכמובן את המקום שבו המשפחות שלהן יכולות להתייחד איתן.
אני נמצאת הרבה על הכבישים, אני מגיעה הרבה דרך איילון מתל אביב לירושלים לכנסת, וכל יום שאני נוסעת שם אני רואה על הגשרים את תמונתה של ענבר הימן, זיכרונה לברכה, וכתוב על השלט שם "גם אני אישה, תחזירו אותי", כי בהסכם שהיה עד עכשיו בעסקה, היה צריך לשחרר נשים, אבל גם היא אישה, והיא עדיין לא פה, אז חשוב לי להנכיח את זה ולהגיד את זה.
האמת היא שמרוב סקנדלים ואירועים בלתי פוסקים שהממשלה הזאת מביאה לנו לסדר-היום הציבורי, קשה מאוד לעקוב. קשה לעקוב. הציבור עייף,. הוא עייף מהסקנדלים הבלתי-פוסקים שקורים פה כמה פעמים ביום. ובאמת אני שואלת את עצמי שאלה מאוד בסיסית, מאוד בסיסית: כמה בושות עוד יהיו לנו מהממשלה הזאת? כמה אירועים מטורללים, לא נורמליים, בלתי נתפסים, יקרו לנו? איך יכול להיות ששר במדינת ישראל, השר לביטחון לאומי, סליחה על הביטוי, אבל כמעט הולך מכות עם ראש השב"כ? תגידו לי, זה נורמלי? מה זה הדבר הזה? זה מה שמייצג אותנו? עיני העם נשואות לאנשים האלה, לשרים בממשלה שכמעט מרביצים פיזית, והיה צריך להפריד ביניהם פיזית? איפה אנחנו נמצאים? אנחנו מטיפים פה מעל הבמה הזאת שלא תהיה אלימות במגרשי כדורגל, אבל שר בממשלה כמעט מרים יד על ראש השב"כ? איפה נשמע כזה דבר? וזו רק דוגמה אחת. יש כל כך הרבה סקנדלים בממשלה הזאת וכל כך הרבה בושות שעושים לנו, גם פה וגם בעולם.
ובזמן שהממשלה הזאת, לצערי, מביישת אותנו בכל כך הרבה דרכים, הממשלה הזאת עסוקה כל היום בקמפיינים ובמסרים של איך להנדס את דעת הקהל בישראל ולהסיט את תשומת הלב קודם כול מהחטופים, כמובן, אבל באמת להתעסק בדברים שהם פשוט חתירה כנגד היסודות הדמוקרטיים של המדינה הזאת. זה כמובן אמירות על גורמי המקצוע במשרדים הממשלתיים שלנו, ועל ראש השב"כ שלנו, ועל היועמ"שית שלנו, באמת עד אחרון הפקידים; שבירה מוחלטת של האמון של הציבור בכם, בממשלה, ורואים את זה. הוא דיבר פה קודם על הסקרים – רואים את זה גם בסקרים.
אולי אם מישהו מאיתנו עד עכשיו חשב שאתם עושים טעות אחרי טעות, שזה פשוט טעויות ואתם מובלים על ידי הקיצוניים בממשלה הזאת, המשיחיים וההזויים, עכשיו אנחנו מתחילים לחשוב שאולי בעצם אלה לא באמת טעויות. אולי גם הדיפ-סטייט שאתם מדברים עליו חלחל לתוך הממשלה הזאת. עם כל החקירות שקורות עם קטר, ומה שקורה בלשכת ראש הממשלה, אני צריכה לשאול את עצמי שאלות קשות. מה עוד לא התגלה ויצא החוצה שאנחנו עוד נגלה? איפה הזרועות של קטר נכנסו לנו במדינה? האם הם מעורבים בעוד מקומות בממשלת ישראל, במשרדים שלנו, בהחלטות גורליות לעתיד האומה הזאת, ואנחנו לא מודעים לזה?
לכן, לכן, לכן חשוב לי שיהיו שומרי סף. לכן חשוב לי שיהיו פה חקירות ללא מורא, ללא פחד. אני רוצה שיהיו חקירות. אני רוצה שאם יש דברים נוראיים ואיומים שקורים במחשכים, אנחנו נדע מהם. בגלל זה אני גם רוצה שיהיה סיקור תקשורתי חופשי, ושתהיה פה תקשורת חופשית ותאגידי ציבור שיוכלו לדבר על הדברים בצורה חופשית. אסור לנו, אסור לנו שכלי התקשורת יהיו מובלים על ידי השלטון.
ובאמת חשוב לזכור שקטר, בסוף היא מדינת אויב למדינת ישראל, שהצמיחה את חמאס, אני רוצה להזכיר שהעבירה לו מזוודות של כסף – שאגב, ראש הממשלה דאג לתת להם. הם גם נתנו מקלט מדיני למנהיגי חמאס, אני רוצה להזכיר, ומממנים את הטרור במשך עשורים רבים.
עד כמה חמור הנושא הזה של קטר? אני רוצה להזכיר שראש הממשלה הוא ראש ממשלה כבר 17 שנים. נכון, היו הפסקות באמצע, אבל 17 שנים הוא המנהיג העליון, שיצר את הקשרים האלה, שהידק אותם, מסתבר. אבל הכת הזאת, העיוורת, שהולכת אחרי ראש הממשלה בעיוורון מוחלט, לא מסוגלת לפקוח את העיניים ולראות את זה. ולאורך השנים אתם הצהרתם בדרכים כאלה ואחרות שארגון חמאס הוא נכס לישראל. שר האוצר אמר את זה בפה מלא: "חמאס הוא נכס". פתאום עכשיו הוא מדבר אחרת. מזוודות הכסף, כמובן – נמנעתם מלפעול כנגד פעולות טרור בעזה כלפי אזרחינו, טפטופים וטפטופים וטפטופים, ו-20 שנה של רקטות לעבר שדרות נענו בשתיקה. קראתם לזה "טפטופים", כאילו זה טיפות של גשם, טיפות ברכה של גשם שבאו עלינו מהשמיים. לא, אין בזה שום ברכה, ומדינת ישראל צריכה להגיב בחומרה ובחוזקה כשהדברים האלה קורים, ולא לאפשר למצב להידרדר.
לצערי, הימין, שכל כך מתהדר בביטחון, איבד את דרכו. לא אהבת הארץ ולא עתיד המדינה זה מה שמנחה את ראש הממשלה, אנשי לשכתו והימין. וראינו שהיו כבר בשנים האחרונות הרבה מאוד פרשיות נוספות שקשורות גם לשיקולים כלכליים שנכנסים בתוך שיקולי הביטחון של מדינת ישראל, אם זה הצוללות ואם פרשות אחרות. ולכן המעורבות הקטרית בלשכת ראש הממשלה היא לא פחות מסכנה מהותית לביטחון המדינה והשתלטות של מדינת אויב על קודש-הקודשים של ביטחון ישראל. ולכן צריך לחקור את זה, שוב אני אומרת, ללא מורא וללא פחד, עד לחקר האמת, כדי שדבר כזה לעולם לא יקרה שוב.
ברור גם שההפיכה המשטרית שחזרה אלינו לרעה דוהרת קדימה, והרצון להפוך אותנו לאיזה סוג של דיקטטורה מלוכנית, לאומנית, משיחית, שמזכירה אגב הרבה דברים בקטר, באופן אירוני, ופוגעת בחוסן הלאומי שלנו כאומה, משסעת את הציבור שלנו ושוחקת את הערבות ההדדית והסולידריות החברתית בינינו. האם זה גם חלק מאיזה תוכנית-על של קטר? אני לא יודעת.
אני כבר שואלת את עצמי הרבה שאלות, אבל כשמזכירים ערבות הדדית וסולידריות חברתית, אני חושבת שראוי לציין שמי שמראים לנו את זה יותר מכולם זה דווקא החטופים שלנו ששבו מהשבי, אותם אלה שלא עוסקים כרגע בשיקום שלהם. הם לא מצליחים לעסוק בשיקום שלהם, כי הם אלה שאומרים: עד שהחברים שלנו לא יצטרפו אלינו ולא יחזרו לכאן, לא נוכל להשתקם. זאת ערבות הדדית. ערבות הדדית זה כשאמילי דמארי אומרת לשובים שלה: תשחררו את קית' סיגל לפניי, כי הוא מבוגר והוא חלש, ואני חזקה ויכולה עוד להישאר פה. וערבות הדדית זה כשלירי אלבג אומרת לשובים שלה: אני לא מוכנה להשתחרר ולהשאיר את אגם ברגר לבד פה, אני רוצה להישאר איתה. זאת ערבות הדדית, זאת סולידריות, אלה גיבורות אמיתיות, ויש לכולנו מה ללמוד מהן.
התקציב – אנחנו פה הלילה בלילה לבן בכנסת לקראת ההצבעות על התקציב. אני קוראת לו "תקציב הביזה", תקציב רע למדינת ישראל, תקציב שאני לא יכולה להבין אותו בשום צורה שהיא. אני מסתכלת על ההעברות התקציביות, על הכספים הקואליציוניים, על כל מה שקורה בתוך התקציב הזה, ואני ממש ממש מתביישת. בסוף אני רואה פה הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת שמציעים לפצות את החוזרים מהשבי בכמה מיליונים, כי החוזרים מהשבי מנהלים קמפיינים של גיוס המונים כדי שהם יוכלו להמשיך קדימה בשנים הקרובות, וזה מבייש אותי. זה מבייש אותי ששמים 130 מיליון שקל על הילולת הר מירון – שהיא חשובה, ובסדר גמור שיש אותה, אבל לא צריך לממן את זה ב-130 מיליון שקלים בעוד השבים שלנו מהשבי מנהלים קמפיין גיוס המונים. זה הזיה, הזיה, הזיה, שלא לדבר על המעגלים מסביבם.
אני רואה אותם פה בכנסת. אנחנו כולנו רואים אותם. אנחנו איתם כבר שנה וחצי, האחים, ההורים, הבני דודים, הסבים והסבתות. נגמרו להם החיים. אלה אנשים שהפסיקו את החיים שלהם. הם רק במאבק להשבת החטופים. הם הפסיקו לחיות. הם הידרדרו מכל בחינה – בריאותית, כלכלית, רגשית – והתפקיד שלנו זה לדאוג גם להם, כי קרה פה משהו יוצא דופן, משהו היסטורי, משהו שלא קרה לנו בעבר, וככה צריך להתייחס אליו. צריך גמישות מחשבתית. צריך להתייחס לאירוע הזה כאל משהו שהוא שונה ואחר, לגלות את הגמישות הנדרשת ולגלות קצת קצת אמפתיה ורגש. לא יקרה כלום אם הממשלה הזאת תעבוד קצת עם הלב, תפתח קצת את הלב.
התקציב הזה באמת שוחק גם את מעמד הביניים, אבל גם הרבה מאוד שכבות שונות באוכלוסייה. ואני חושבת לעצמי איך אנחנו מעבירים את התקציב הזה ומכשירים בתוכו חוק השתמטות, כי הכול קשור בכול. וגם ההשתלבות של החברה החרדית בצבא ולאחר מכן בעולם התעסוקה משפיעות על הכלכלה הישראלית חד-משמעית. חד-משמעית. ואנחנו צריכים לעזור להרבה אנשים בחברה החרדית לצאת ממעגל העוני. וכדי לצאת ממעגל העוני הם צריכים להשתלב בשוק העבודה במדינת ישראל. קצבאות מהמדינה לעולם לא יוציאו אותם ממעגל העוני.
ויש נשים מופלאות, מדהימות, בחברה החרדית, שעשו את התהליך הזה, שהצליחו להשתלב פה בהייטק ובכל מיני תעשיות, הן באמת עושות עבודה מדהימה, והן מאוד מוערכות. אני מאוד מכבדת את זה ואני חושבת שצריך להרחיב את זה מאוד, לא רק לנשים בחברה החרדית אלא בכלל.
אני מאוד מקווה שאני טועה במה שדיברתי עליו קודם בהקשר של קטר, ושלא נגלה עוד דברים שאנחנו עדיין לא יודעים ולא מודעים אליהם בהקשר של לאן עוד קטר חדרה בתוך מדינת ישראל ובאיזה צמתים מרכזיים היא נמצאת.
לסיום, אני רוצה להגיד בהקשר של החטופים, שדיברתי עליהם רבות קודם: תמיד אני מרגישה, לא משנה כמה אני מדברת עליהם ומעל איזו במה, שזה לא מספיק, שזה צריך להיות הנושא, שבזה אנחנו צריכים לעסוק, ושכל נבחר ציבור צריך לדבר אותם כל יום וכל הזמן, וכל מהדורת חדשות וכל ועדה בכנסת. באמת אנחנו צריכים לדבר את זה הרבה יותר. מחר יש את מחאת ה-101, שזאת מחאה שקטה, של נשים בעיקר, אבל גם גברים, שמגיעים לבושים בלבן כדי להגביר את הערנות בנושא החטופים, וגם מחר פה, מחוץ לכנסת, תהיה מחאת ה-101. ואני קוראת לציבור לבוא ולתמוך בהם ולהצטרף למחאה הזאת. היא חשובה, היא אנושית, היא אמיתית, היא עוצמתית, כי השקט, השקט הזה שהם יושבים בו, הוא עוצמתי בצורה בלתי רגילה. לפעמים לצעוק זה לא כוח, לפעמים לצעוק זה לא עוצמה. לפעמים בשקט יש עוצמה.
ואני רוצה לשבח אותם מפה על מה שהם עושים. זה בסוף הציבור הישראלי היפה, שמחליט לבוא לחזק את המשפחות האלה ולשבת איתן בשקט כדי להראות את ההזדהות שלו איתן. והרבה מאוד פעמים אתם תראו שם אימהות של חטופים וחטופות שכבר שבו אלינו, שחוזרות לשבת בתוך מחאת ה-101 ולתמוך בה. למשל ההורים של הרש גולדברג פולין – איזה משפחה, איזה הורים, אנשים אציליים בצורה בלתי רגילה, מקפידים להגיע למחאה הזאת, מקפידים להביע את התמיכה שלהם. הם איבדו את היקר להם מכול. לצערנו הרש, זיכרונו לברכה, נחטף בחיים, אם אתם זוכרים, מהמיגונית, אחרי שלצערנו הוא איבד את ידו, היה שם פצוע והצליח לשרוד שם כל כך הרבה זמן, ואז חמאס רצחו אותו במנהרות. היו ששת החטופים שנרצחו, לצערנו ככל הנראה כשצה"ל התקרב, והם הוציאו אותם להורג. והם מקפידים להמשיך להיות חלק מהמאבק להשבת החטופים, כי הם יודעים שזה הדבר המוסרי, הנכון, הצודק, הערכי, הישראלי, ובעיקר בעיקר היהודי לעשות.
הקשבתי פה בערב לרב גפני, יושב-ראש ועדת הכספים. אני התרגשתי לשמוע אותו, כי הוא עמד פה באומץ ודיבר על החטופים. הוא עמד פה ואמר שאין דבר חשוב מזה, וזו היהדות. היהדות היא להחזיר אותם. עם כל זה שאני התרגשתי, ואני תומכת, אני חושבת שצריך לדעת גם לשים בסוף את המפתחות על השולחן. גם, מה שנקרא, לדפוק על השולחן ולדעת לאיים בפירוק הממשלה או האי-הצבעה על התקציב, קודם כול ולפני הכול בנושא החטופים, ולא בנושא חוק השתמטות המוני או כל מיני סחיטות קואליציוניות למיניהן שמתרחשות בבית הזה. הייתי מצפה שמפלגות בתוך הקואליציה הזאת ידעו לדפוק על השולחן ולאיים בפירוק הממשלה, לכך שראש הממשלה אחת ולתמיד יסגור את נושא החטופים, יביא אותם, את כולם, בפעימה אחת, בעסקה אחת, החיים לשיקום, המתים לקבורה. אם אנחנו ניתן לאלה שעדיין בחיים להירצח שם או למות שם, זה עלינו, עליכם, לדיראון עולם. תודה רבה.
2,723 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.