קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו שומעים הרבה נושאים, גם כאן במליאה, בוועדות. אני רוצה לשאול מה עם החטופים. איך הנושא הזה פתאום יורד מסדר-יומה של הכנסת, מסדר-יומה של הממשלה? איך הגענו לנקודה שבה במקום לעסוק בעסקה ובאיתור דרך להחזיר אותם הביתה ולהפעיל לחץ בלתי מתפשר, במקום לנהל משא ומתן שיחזיר אותם הביתה, הממשלה עוסקת בעצמה? במקום להקדיש כל רגע, כל מאמץ להשבת החטופים, ממשלת 7 באוקטובר עסוקה בפיטורי היועצת המשפטית לממשלה, בפיטורי ראש השב"כ, בפיטורי כל מה שקשור לערכים דמוקרטיים ולמוסדות מדינת ישראל. מתעסקים כאן בפוליטיקה קטנה בזמן שישראלים נמצאים בשבי האכזרי ביותר שאפשר לדמיין. כל רגע שעובר הוא נצח עבורם. כל יום שבו הם שם הוא מחדל היסטורי שנרשם לדיראון עולם, והוא עליכם.
אני רוצה לומר לכם, חברי הקואליציה, אסור לכם לשכוח, אסור לכולנו לשכוח, אסור לשכוח לרגע שכמעט כל משפחה במדינה איבדה מישהו. אסור לשכוח את הכאב הבלתי-נתפס של אנשי העוטף, של ניר עוז, כפר עזה, בארי, נירים. אלו אנשים שסוחבים צלקות שלא יחלימו לעולם. אלו קהילות שלמות שנהרסו. הם חיים יום-יום עם חור שאין דרך למלא, עם שברים שאי-אפשר לאחות. אבל מעל הכול, אסור לשכוח שיש עדיין ישראלים בעזה, ישראלים כבולים שנמקים בשבי. הם שם בגלל כשל של הממשלה לא להחזיר אותם, בגלל כשל צבאי ובגלל כשל מדיני. האחריות היא שלכם, של הממשלה. גם אם אתם לא לוקחים את האחריות, האחריות היא רק עליכם.
בני משפחותיהם של החטופים מחכים יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, אבל הם לא מקבלים תשובות. הם לא יודעים אם יקבלו את יקיריהם בחזרה. הם לא יודעים אם יקיריהם עוד בחיים. כל דפיקה בדלת מקפיאה את הדם; כל שיחת טלפון מעוררת חרדה. ואני שואלת אתכם: איך אפשר לישון בלילה? איך אפשר לשבת בכיסאות שלנו ולהחזיק בתפקידים ולדון בנושאים שונים, לקבל החלטות על כל דבר אחר חוץ מהדבר היחיד שבאמת חשוב?
בנימה אישית, כשאני נמצאת בוועדות הכנסת, אדוני היושב-ראש, ובפתח הדיון תמיד המשפחות מעידות ומספרות, אחרי דבריהן אני לא יכולה להמשיך לנושא הדיון בוועדה. אני פשוט נחנקת מדמעות, אני חושבת מה עובר על המשפחות. מה עובר עליהן? איך אפשר לישון בשקט כשהם עדיין נמצאים בשבי? איך אפשר להסתכל בעיניים של המשפחות? ואנחנו מדברים כאן על בני אדם, על אנשים שחייהם תלויים על חוט, על אימהות ואבות, על ילדים שגדלים בלי הורה, על סבים וסבתות שנלקחו מבתיהם, על לוחמים שנחטפו כי הם הגנו על המדינה הזאת. והם לא מִספָרים, הם לא נתונים, כל חטוף הוא עולם ומלואו, כל חטוף הוא משפחה שנקרעה לגזרים. חברה שלמה שנותרה מצולקת.
להחזיר אותם זו לא רק חובה ביטחונית, זו לא רק חובה מדינית, זו חובה מוסרית עליונה ביותר שלנו כחברה ישראלית ויהודית. זו לא בחירה וזו לא אופציה, זו חובה, חובה שלנו. לכן אני בוחרת להשמיע מכאן את זעקתן של המשפחות של החטופים. והזעקה הזאת צריכה להדהד בכל כיכר ובכל רחוב ובכל בית בישראל, היא צריכה להיות מושמעת בקבינט המדיני-ביטחוני. כי זה לא מאבק פוליטי, זה לא ימין ושמאל וזה לא אופוזיציה מול קואליציה. זה לא ויכוח, זה ישר. צו מוסרי, צו ציוני, צו אנושי.
ועכשיו אני רוצה לצטט את דבריהם של הורי החטופים. איציק הורן, בעצרת כיכר החטופים, אני מצטטת: "אני מגיע לכאן היום כשאני נמצא בהחלמה מניתוח – – – כדי להציב בפני נתניהו מראה. במראה הזו משתקפת התוצאה האיומה של שיטת הסלקציה של נתניהו. בני יאיר חזר מהשבי כשהוא משאיר מאחור בשבי את אחיו, בני איתן. ראש ממשלת היהודים מפקיר יהודים שעוברים שואה. נתניהו, הסתכל לי בעיניים", ממשיך איציק, "תסתכל בעיניים של אבא שכפית עליו משפט שלמה. אתה רוצה להקריב את ילדינו עבור מנעמי השלטון. אתה יודע שהמלחמה הורגת את החטופים, היא תקבור תחתיה את החללים שלעולם לא יימצאו. אנחנו דורשים ממך שתסיים מייד המלחמה ותחזיר את כולם בפעימה אחת ועכשיו".
לפני כמעט שנה עשיתי בכנסת כנס לתוכנית נעל"ה. איתן הורן הוא בוגר תוכנית נעל"ה – נוער עולה לפני הורים. ביקשתי מאיציק לעלות לבמה, וחיבקתי אותו. איציק היה פעיל של הסוכנות היהודית בארגנטינה, עסק בעלייה וקליטה. איך אפשר להסתכל בעיניים לבן אדם ציוני, שחינך ככה את הילדים, ואחד הילדים הוחזר הביתה והילד השני נותר בשבי? אין מילים, פשוט אין מילים.
אצטט את עינב צנגאוקר. יש כאלה במדינת ישראל שלא רוצים לשמוע אותה, לא יכולים להסתכל לה בעיניים. אימא של מתן, מי לא מכיר אותה? אני מצטטת אותה: "בזמן שנתניהו מפר את ההסכם שהוא חתם עליו ומפקיר את החטופים לשואה שהם עוברים, אנחנו רואים ציבור שמבין ש'לעולם לא עוד' זה עכשיו. שמצטרף אלינו למאבק על השבת כולם ופניה של המדינה. אני מישירה מבט לציבור, ואומרת לכם: דעו שיש ברירה. המלחמה לא תחזיר את החטופים, היא תהרוג אותם. הברירה היא מימוש ההסכם; היא החזרת החטופים בפעימה אחת וסיום המלחמה; הברירה היא המאבק על החטופים החיים והחללים, על תחושת הביטחון של כל אימא, אבא, ילד וילדה במדינה. ל-59 חטופים ועם שלם מגיע צדק – לחבק בחזרה את אהובינו ולקבור כראוי את היקרים שנרצחו. אנחנו דורשים לדעת מתי הם כולם יחזרו; מתי תהיה יוזמה ישראלית שתבטיח את השבת כולם, לא בפירורים, אלא בפעימה אחת". עינב המשיכה: "אני אומרת לציבור, הממשלה מפחדת מהמאבק שלנו. הם שומעים ורואים אותנו. תצטרפו אלינו כאן למאהל בבגין, אנחנו נחזיר את כולם וננצח". הלוואי.
אני רוצה לצטט את יהודה כהן, אבא של נמרוד: נתניהו צריך לסיים את המלחמה ולהחזיר את כולם. "נתניהו מחויב להבטחות שלו לסמוטריץ' יותר משהוא מחויב לאינטרס הישראלי. נתניהו פועל בתחבולות כדי לכפות חזרה למלחמה שתהרוג את החטופים, בניגוד לרצון רוב העם. העם רוצה את כל החטופים בחזרה בפעימה אחת – – – אזרחים נחטפו ממיטותיהם, חיילים יצאו לקרב על הגנת מדינת ישראל. אתה יודע מה החטופים עוברים. כבר הצלת כל כך הרבה נשמות בעולם, אנחנו סומכים עליך", אומר אבא של נמרוד, יהודה. "קודם כול החטופים, זה האינטרס הישראלי".
אצטט גם את יפעת קלדרון, בת דודה של עופר שחזר מהשבי: "נתניהו יכול ברגע אחד להחזיר את כולם, אבל הוא ממשיך לטרפד את שלב ב' בהסכם. נתניהו בוחר להקריב את חיי החטופים בעבור האינטרסים האישיים שלו. הוא בוחר לגרור מדינה שלמה שוב למלחמה, במחיר דמים נוסף, אבל אנחנו לא נוותר. אלפי ישראלים הגיעו בשבוע האחרון למאהל שקם בשער בגין. בכל יום מצטרפים עוד ועוד אזרחים, המאהל גדל והכוח של המאבק גדל. הציבור מבין שאנחנו כפסע ממלחמה והקרבת האחים שלנו, ולכן חייבים עכשיו לעשות את כל מה שאפשר כדי להחזיר את כולם, בפעימה אחת ועכשיו".
אני אצטט גם את עומר שם טוב שחזר מהשבי, הוא שוחרר לפני כשלושה שבועות. הוא העביר מסר מצולם שבו תיאר את הסבל. מה שקראתי עשה לי צמרמורת: "450 יום הייתי לבד" – לבד – "זו הרגשה נוראית. אתה מגיע למחשבות נוראיות. כל יום הוא כמו נצח – – – הרגשנו שהנשמה שלנו – פשוט הורגים אותה – – – אתה מגיע למצב שאתה אוכל פירור ביום". "זה לא יכול להיות, הטפטופים האלה, העינוי הזה – – – שוברים אותם". עומר ממשיך: "צה"ל עושה עבודה מדהימה. כל חייל הוא גיבור ישראל. אבל עם זאת, הלחץ הצבאי מקשה מאוד", אמר ותיאר את השבי: המחבלים עומדים לידו עם נשק שלוף בעת שצה"ל פועל באזור – שמעתי את הפיצוצים, את הטנקים עוברים ממש מעליי, והם כבר היו עם נשקים שלופים, פשוט מחכים לרגע שהם יבואו. הגיע הזמן שממשלת ישראל תיקח את הדברים לידיה ותחליט החלטה, שבפעם אחת פשוט מחזירים את כולם הביתה. לא בטפטופים ולא בעסקאות של 50 יום, הדגיש שם טוב. "אני חזרתי, בזכותכם, אבל המשימה עדיין לא הושלמה. אני אעשה הכול כדי שכל החטופים יחזרו הביתה כמה שיותר מהר. בואו נילחם על זה ביחד. עם ישראל חי וקיים, אנחנו מאוחדים וחזקים".
אני רוצה לצטט גם את דורון שטיינברכר, ששוחררה מהשבי. היא מספרת: נחטפתי מהמיטה שלי תחת יריות – רק לתאר מה עבר עליה – מהמקום שבו גדלתי, שבו תמיד הייתה מוזיקה ושמחה, והיום הוא מקום של אבל. חברים שלי נרצחו. אחרים עדיין שם, ואין לי מילים לתאר את הכאב הזה. אני שומעת את השאלה: את בסדר? ואני לא יודעת איך להשיב. אף אחד מאתנו לא באמת בסדר אחרי מה שעברנו. אנחנו לא יכולים להרפות. אנחנו לא יכולים לשכוח. יש לנו משימה אחת, והיא להחזיר את כולם הביתה. ביום ההולדת שלי, במקום להיות עם המשפחה שלי, שמעתי שהלחימה מתחדשת. איך זה קורה כשהם עדיין שם? איך אפשר להמשיך כאילו כלום? אנחנו דורשים שיחזירו את כולם – סוף הציטוט.
איך אפשר להישאר אדישים? איך אפשר עכשיו להמשיך כרגיל אחרי ששומעים את הדברים הללו? משפחות החטופים נואמות שבוע אחר שבוע, משמיעות את זעקתן כבר 536 ימים. אלה 536 ימים של חרדה, של כאב, של חוסר ודאות. 536 ימים שבהם משפחות החטופים זועקות, מתחננות, דורשות, עומדות מולכם, מולנו, מול הממשלה. קוראים ללב שלכם, למצפון שלכם, אבל איפה הממשלה? לא. היא לא שם. אנחנו מקשיבים, אתם מקשיבים או לא מקשיבים. אתם מחבקים אותם? לא מחבקים אותם. אתם לא נמצאים בשבילם. איפה אתם? איפה ראש הממשלה, שרים, חברי הקואליציה? המשפחות מצפים מנבחרי הציבור שנעשה משהו. הם מחכים למעשים שלנו. איך יכול להיות כשמדובר בפוליטיקה קטנה, הפוליטיקאים נלחמים, דורסים, נאבקים, אבל כשמדובר בחיי אדם – שותקים? 536 ימים שהמדינה הזו ממשיכה קדימה, והמשפחות האלה נשארים במקום, ב-7 באוקטובר. תקועות בתוך הכאב, בתוך חוסר ודאות, בתוך הידיעה שכל יום שעובר מרחיק את יקיריהם עוד קצת מהבית.
אני אומרת לכם גם כאימא: תסתכלו להם בעיניים. תעמדו מול האימהות, מול האבות, מול הילדים, ותנסו להגיד להם שאין לכם זמן בשבילם. נסו להסביר להם למה אתם לא שם. נראה אתכם, כי בסוף ההיסטוריה תזכור את זה; היא תזכור מי נלחם ומי הפנה גב; היא תזכור מי עמד לצד המשפחות ומי בחר להתעלם.
אני פונה אליכם, חברי הכנסת ושרי הממשלה: תפסיקו להתעסק בעצמכם. תפסיקו לריב על פוליטיקה קטנה, על ג'ובים, על תפקידים, על כיסאות שלכם. יש דבר אחד והוא היחיד שצריך להיות בראש סדר העדיפויות: החטופים שלנו. הבנים והבנות של כולנו, שעדיין נמצאים בעזה. עדיין בשבי. עדיין חיים את הסיוט הזה יום אחר יום, שעה אחרי שעה, וגם המשפחות שלהם – כולם עוברים פשוט סיוט. איך אתם יכולים לשבת כאן ולדון במסורת, במורשת, בזהות יהודית? לחלק מיליונים לתיקון מבני דת ולא לעסוק בהצלת חטופים? איך אתם יכולים להמשיך להתווכח על חוקים, על תקציבים, על אינטרסים פוליטיים, כשיש ישראלים שנמצאים שם, לבד, חשופים, מנותקים? כל רגע שעובר, הוא נצח בעבורם. בכל רגע שעובר אנחנו מאבדים סיכוי להחזיר אותם הביתה.
אנחנו חיים במדינה שבה למדנו שלא משאירים פצועים בשטח; שאין ישראלי אחד שהוא פחות חשוב; שאין אזרח שאפשר לוותר עליו. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, בכל שנה עד 2024 השתתפתי בטקסים בסיום תוכניות עליית הנוער סל"ה, נעל"ה. בתום התוכנית צעירים שהגיעו לארץ ללא הורים לומדים פה שנה ויותר, ובסוף התוכנית הם מקבלים תעודת זהות ישראלית, ועוברים תהליך אזרחות. באתי לטקסים האלה בקבלת תעודת הזהות, לברך אותם, ואמרתי: לא משנה איזו אזרחות יש לכם – של המדינה שנולדתם בה – עכשיו יש לכם אזרחות ישראלית, וזאת גאווה. לא משנה מה יקרה לכם, מתישהו בעולם, חס וחלילה, אבל תדעו שמדינת ישראל עומדת מאחוריכם.
אני כבר לא אומרת את המשפט הזה. אני לא יכולה להגיד שמדינת ישראל תעמוד מאחוריהם. מדינת ישראל – ממשלת ישראל משדרת בדיוק ההפך. היום ממשלת ישראל עוסקת בפוליטיקה במקום במוסר; בעסקאות במקום בערכים. היום נושא החטופים הפך להפקר, לנושא שולי מבחינת הממשלה, וכל שעה היא קריטית. כל יום שעובר זה פשוט עוד יום של הפקרה.
1,764 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.