קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, אזרחי מדינת ישראל, השעה 05:50, פיליבסטר ארוך. בעוד כמה שעות, אדוני, הכיסאות האלה יהיו מלאים. אתה יודע איפה כולם? כולם ישנים. הם כבר ישנים, אני חושבת, משעה 14:00, 15:00, 16:00, כי אין להם שום מצפון, והשינה שלהם היא טובה. וכל כך הרבה כסף נשפך כשוחד פוליטי רק כדי שהתקציב הזה יעבור על חשבונם של מוגבלים, על חשבונם של מילואימניקים, על חשבונם של אזרחים מן השורה, והכול בשם הדמוקרטיה, כאילו שמישהו בחר בהם כדי שאלה יהיו התוצאות.
כבוד היושב-ראש, זו קדנציה ראשונה שלי, שנתיים וחצי. אני אגיד לך את האמת, אני לא זוכרת רגע של שקט במליאה הזו. נחתי לכנסת ישראל – איזה יופי, היינו צריכים לטפל בראש הממשלה ביבי ובמשפחתו. אז היינו צריכים קצת יותר לביגוד, קצת יותר למנקות, עוד קצת מתנות, וקצת הפיכה משפטית, כי כבר יש משפטים. טוב, חשבתי, משהו עובר באיזשהו שלב. הכנסת הזאת גם עובדת לאזרחים, כמו שלפחות כך ראיתי כשהייתי בבית. זה לא קרה.
ואז בא 7 באוקטובר, האסון הכי הכי קשה שהיה למדינת ישראל, שואה בתוך המדינה שלנו. יש כאלה שאומרים: למה את אומרת "שואה"? אני אומרת "שואה" מסיבה פשוטה, כי בשואה הראשונה לא הייתה לנו מדינה, לא היה לנו צבא, לא היה לנו ביטחון, לא היה לנו ראש ממשלה. כאן היה לנו הכול ולא היה לנו כלום. היה לנו טבח, היה לנו מחדל, הייתה לנו העברת כספים, היה לנו חמאס שהפך להיות נכס, לילות לא שקטים. ואני יכולה להרשות לעצמי להגיד, אדוני, שעוד היום הניצחון המוחלט הקיש אצלנו בשדרות, ושוב חטפנו רקטות, ושוב כולם מסתתרים ושוב הילדים חוזרים להרטיב, וחלקם מכונסים, ומי יודע אם בכלל ירצו לקום מחר בבוקר, ומה יעשו ההורים. יכול להיות שיגידו: אתם יכולים ללכת לבתי הספר, וההורים, שלא עצמו עין דקה, ייקחו אותם לבית הספר וילכו לעבודה – אולי לא ילכו לעבודה, אבל מי ישלם להם? לא נשאר כסף. מי ישלם להם?
כבוד היושב-ראש, האמן לי, נגמרו המילים. אזרחי מדינת ישראל, הרוב, נמצאים ברחובות בבקשה אחת: תפסיקו את הביזה, תחזירו את החטופים, תסיימו עם המלחמה הזו. ואפשר. אי-אפשר לבוא ולהחליט: עכשיו אנחנו רוצים להפעיל לחץ על החמאס כדי שתהיה עסקה. 20 שנה לא רק שלא הפעלת לחץ – ההפך, שימנת ושימנת ושימנת. וכולם ידעו על המנהרות. אנשים, אזרחים מן המניין, הגישו עדויות שחופרים להם מתחת לבית, שהם שומעים רעשים. אבל מישהו – נאטמו אוזניו, עיניו כמובן עצומות, כי הן עדיין עצומות, ואזרחי מדינת ישראל משלמים מחיר, מחיר כבד, אם זה כלכלי, אם זה ביטחוני, אם זה קרע בעם.
אתה יוצא לרחובות, ואתם אומרים: לא תהיה מלחמת אחים, חס וחלילה. חס וחלילה שתהיה מלחמת אחים. לאן אתם רוצים שנגיע, לאיזה שפל, אם תהיה מלחמת אחים? אבל איך לא תהיה אם מי שיושב כאן ומנהל את המקום הזה יוצר את הקרע הזה, ממציא לו כל מיני מילים וכל מיני לפלופי לשון? על מה ולמה? לא נגמר לך, לא כואב לך הלב, לא כואב לך על המדינה? יש לך בכלל לב? אני שואלת, יש לך בכלל לב? אולי גם זה משהו שאנחנו צריכים לבדוק, כי עכשיו אני מבינה שיש לו גם תחזוקה ללב. מה נסגר? איך אפשר להסתכל בעיניים של המשפחות? איך אפשר להסתכל על תושבי העוטף והצפון?
200 מיליון שקל יש פער כדי לשקם את ניר עוז. אתם מבינים את זה? 200 מיליון. ואיפה הכספים, חברים? נו, ברור, צריך קואליציוני. מה אכפת לכם מניר עוז? מה אכפת לכם מאותם אנשים ששילמו בחייהם, ששישה בתים בסך הכול נשארו עומדים על כנם? האמן לי, אני עומדת כאן, אני מתכוונת לקרוא דברים ואני לא מצליחה, משום שאני לא מצליחה להבין את האטימות, את חוסר ההתייחסות לאזרחים שקמים כל בוקר, שולחים את הילדים לבית הספר, מלמדים אותם, שולחים אותם לצבא, שולחים אותם לאקדמיה, משלמים מיסים, משלמים לפעמים לא רק בחיי ילדיהם, ויש כאן מי שנוח לו וחשוב לו – נקרא לזה בשפה המקובלת "פרזיטים".
נושא הגיוס הפך להיות מחלוקת. אני לא זוכרת, באמת, כשאני סיימתי י"ב היה לי ברור שאני הולכת לצבא. ואני מזכירה: אני באה מבית מזרחי, לא מתו על זה שבנות הלכו לצבא. אבל מעולם לא שמעתי את הוריי, כילדה בכורה, אומרים: סליחה, סליחה, את יכולת להצהיר. אתה יודע שיכלו להצהיר, והיו כאלה שעשו את זה. הוריי אפילו לא חשבו על זה, ואין יותר שמח ובאמת מאושר מלראות את אבי כשהוא רואה אותך עם המדים, כשאת מגיעה הביתה. ובנותיי, שיש להן פטור, שירתו בצה"ל, ובתי הקטנה רק לפני שלושה שבועות סיימה בבה"ד 1 ותמשיך ותילחם וחתומה קבע ולוחמת. ואתם לא מתביישים – יוצאים לרחובות: נמות ולא נתגייס? אדוני, באמת, נגמרות לי המילים. אני מנסה להבין.
ואז אומרים: אה, עושים עליהום על החרדים. מה עושים עליהום על החרדים? אתה יודע כמה חברים חרדים יש לנו? אתה יודע כמה דתיים שבעצם שירתו? אתם לא רוצים לשרת בצבא, תשרתו במתכונת אחרת, תראו רק שאכפת לכם. אבל עכשיו, למה שתשרתו? קיבלתם מיליארדים וכבר ישלמו לכם את הכול, אז עכשיו מה שנשאר לכם זה לצאת לרחובות, וחלקכם גם ימשיך לעקוץ את המדינה. כי בסוף אנחנו גם פוגשים אותם במקומות עבודה לא ממש מדווחים, לצערי; כן, לא כולם, אבל יש גם כאלה. ואלה כולם צריכים לצאת להילחם ולהיות חלק מהצבא, בטח ובטח במחיר ששילמנו.
אדוני, אני אפילו לא יודעת, אני כועסת, נרגשת, מאוכזבת. זה באמת מעבר לבינתי. אתה מגדל פה דור. אני מסתכלת על הנכדים שלי ואני שומעת את הנכד שלי אומר: סבתא, אני מסיים צבא, אני עושה את האקזיט, מביא כסף למדינה. ילד בן 13 – תראה על מה הוא חושב, הוא חושב על המדינה שלו. הוא חושב שהוא ילך להילחם. הוא יודע שהוא יהיה חייל. ואני אומרת: למה אי-אפשר לחנך את כולנו אותו דבר? אתה יודע, גם בתורה, אם אנחנו נחזור לסיפורי ההיסטוריה שלנו, כולם נלחמו. איך הגענו למצב שגם שר שותף למוזיקה ולמילים של השיר, שלדעתי מי שמנגן אותו צריך להיכנס לכלא? כי זו הסתה, כי זו הבדלה, ואם לא טוב לכם במדינה ואתם לא רוצים להילחם ולא רוצים לעבוד, אמרתם פעם שתעמיסו את המטוסים. אתם מוזמנים ללכת, באמת מוזמנים. למה צריך לחיות במדינה שאתה לא רוצה לשרת בה, לא רוצה לשלם, לא רוצה לעבוד? למה צריך להחזיק אתכם? למה מעמד הביניים, שקם כל בוקר, עובד כל כך קשה, נלחם על חייו, צריך לממן אתכם? בדור שלי לא היה אחד שנישא והייתה לו דירה. בואו נראה את החלום, זה ממש חלום רטוב היום של הדור שלנו שתהיה להם דירה. איך תהיה להם דירה? איך תהיה להם דירה?
אני רוצה לשתף אתכם בפוסט שראיתי היום. הפוסט הוא של רונית ועמית עובדיה. אני מכירה אותם אישית. יש להם ילד אוטיסט שהתגייס, התנדב, ואני רוצה לקרוא את הפוסט כדי שתבינו שאנשים שהם בריאים, שכל מה שעליהם לעשות זה להגיד: אני מתגייס, אני משרת את המדינה, גם אם המנהיגים שלי רוצים לעשות עליי סיבוב, וזה מה שקורה.
וכך היא כותבת, האימא: בשעה ששר בכיר בממשלה רקד אתמול בחתונה ושר "נמות ולא נתגייס" בחר הבן שלי, בחור בן 20, עם אוטיזם עמוק, שקיבל פטור מהצבא עקב נכות קשה, לתרום למדינה כפי יכולתו. יחד עימו היו עוד עשרות צעירים, יחד עם להקת "גדולים במדים", להקה של חיילים עם צרכים מיוחדים שמשמחת את הפצועים בבתי החולים. ואני בוחרת להסתכל על היופי הזה, על הנוער הנפלא הזה, שאוהב את המדינה ומרגיש שיש לו מחויבות אליה. יואבי אהוב שלנו, אנחנו כולנו מצדיעים לך ולחבריך – וכן, אני רוצה לומר ליואבי שגם אני מצדיעה לך, וגם להורים הנפלאים שבחרו לגדל את הילד, גם כשיש צרכים מיוחדים, להביא אותו למעמד ולרצון להיות חלק מהחברה הישראלית.
אדוני כבוד היושב-ראש, אתה קצין בצבא, אתה אדם ששירת ונשארת, שמרת על האמונה שלך ונשארת דתי ולא בדיוק הידרדרת. ואני אספר לך מעבר. השבוע באחד הדיונים אמר יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה הרב אייכלר, כשדיברנו על הגיוס: אני מכיר דתיים שהלכו וחזרו לא דתיים. אמרתי לו: ואני אספר לך משהו – אני מכירה את הבת שלי, שהלכה לצבא ועכשיו יש לי נטלה בבית, שזה דבר שלא היה לי. אנחנו מסורתיים, ואנחנו אחרי ארוחה בשרית יכולים לאכול איזו גלידה, אז היא שומרת שש שעות בין בשר לחלב. זה לא בא מהבית, זה בא מהצבא. אז אני שואלת עכשיו: מה, אני צריכה להתלונן שדברים השתנו? לא. ככה היא מרגישה, טוב לה עם זה, היא חושבת שזה נכון. אני לא מרגישה שהרסו לי אותה. אז סבבה, קיבלה עוד משהו. למה אתם חושבים שאם אתם תתגייסו יהרסו אתכם? אם אתה יודע לשמור על מי שאתה והאמונה היא באמת בדמך ולא כי אתה רוצה לרצות מישהו, כי ככה גידלו אותך, אתה לא תעשה שום דבר אחר שיפתה אותך.
אני רוצה לשאול אותך: כשהם יוצאים לעבוד – ואנחנו יודעים שהם יוצאים לעבוד, אנחנו גם רואים אותם יוצאים לעבוד – מה קרה, לא עוברות שם נשים? לא קורה כלום בשטח של העבודה? אבל אולי בגלל שהם מקבלים כסף זה קצת שונה מהצבא? אני רוצה לשאול אותך: אתה יוצא לרחוב לעשות קניות – מה, נשים הן מוקצה? לא רק נשים. מוזיקה זה מוקצה? זה לא קורה? אתה לא נתקל? אתה רוצה להגיד לי שהם חיים בתוך איזה אקווריום? לא, הם לא חיים באקווריום. אני הסתובבתי בבני ברק, הסתובבתי בהמון מקומות. יש להם הכבוד שלהם, מי שהם.
ואני גם רוצה להגיד מראש: זה לא משהו אישי לחרדים. זה שמנסים לעשות את שטיפת המוח הזו זה אבסורד. בסך הכול אנחנו עם אחד, ואנחנו נמצאים עכשיו במשבר קשה מאוד. 14,000 חיילים פצועים – רק שיצאו ויבקרו אותם שם בבתי החולים. אתה יודע מה, אתם כבר לא מתגייסים – לפחות תעשו דברים טובים, חוץ מלעמוד ברחובות ולצרוח ולשיר "נמות ולא נתגייס".
לכן, אדוני, אני חושבת שגם המנהיגים, נבחרי הציבור שלהם – מריח שהאינטרס שלהם הוא שחלק מהאוכלוסייה הזו יישארו באיזושהי בועה. אני פעם שוחחתי עם חרדי שפגשתי במפעל. בממשלת לפיד הם יצאו לעבוד, ופגשתי אותו באחד מהמפעלים, של מטבחי זיו בשדרות. ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו, ואז שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא אמר לי: תודה. הוא אמר: תודה, תודה ללפיד, תודה לממשלה הזו. אני עובד, אני מתפרנס בכבוד – וכן, עם השטריימל ועם הכול, והוא עבד, ויש עובדים מסביבו. והאושר שאתה מוציא אותו – לומדי תורה, לומדי תורה, אבל אתה יודע, הם צריכים להיות יחידי סגולה. לא כל אחד שיושב ורושם לו איזה כמה שעות או מחכה לאיזה שיעור מאיזה רב נחשב לומד תורה. אנחנו יודעים בדיוק מי אלה לומדי התורה וכמה הם צריכים, והם צריכים להיות גאונים ואנשים שישבו ובאמת יהיו לומדי תורה, ולא ישבו ויקבלו איזה אישור כדי שיקבלו איזשהו תשלום. זה לא העניין.
איפה אתם, אם אתם מראש תחנכו דורות על גבי דורות? מה יישאר מהמדינה הזו? כמה מעמד הביניים יוכל להמשיך ולשאת אותם? כמה? בסוף תהיה לנו בריחה של מוחות, וזה כבר קורה. ואחרי אסון כזה, ריבונו של עולם – מה, אתם לא רואים? אולי המעשים שאתם עושים זה העונש שלנו עכשיו? אולי על זה אנחנו משלמים עכשיו? יכול להיות? יכול מאוד להיות שהקדוש ברוך הוא לא אוהב את מה שקורה כאן, לא אוהב שהבנים שלו לא יוצאים להילחם, כי דוד נלחם וכל גדולי התורה נלחמו. יכול מאוד להיות שזה התוצר, שעל זה אנחנו משלמים את המחיר היום? שדווקא ההתנהגות הנלוזה הזו, שדידת הקופה, הכסף – ממתי לדתיים, לחרדים, היה חשוב כסף? אתה רואה מסחטה, מחלבה. מחלבה. זה מתפטר, זה מאיים. במקום להגיד: קיבינימט, כמה יש לנו? את כל הקואליציוני תזרקו על המילואימניקים, תנו ליתומים, תשקמו את ניר עוז. איפה הבושה? אין בושה. יש חזירות, יש פרזיטיות.
אזרחי מדינת ישראל, אני לא יודעת מי ער ומי צופה, רק שתדעו לכם, גם כשבחרתם, ובחרתם באמת בתום לב, אני בטוחה שלא פיללתם למה שקורה עכשיו – שהמהפכה המשפטית בסטנד-ביי, זה עניין של ימים. עוד מעט יבחרו לכם את השופטים, יבחרו לכם את נציב התלונות, עכשיו קובעים לכם על הכסף. תתחילו לראות מה קורה לכם בתלושים החודש ואז תבינו. בסוף אנחנו נקבל פה חברה שבורה, שסועה. אנשים לא יגמרו את החודש. וכשאתה אומר: אני מוריד רק יומיים הבראה – כן, אתה לא מוריד רק יומיים הבראה, אתה מוריד לחם וחלב ואוכל לאנשים. כי בסוף אם הוא מקבל 7,000 שקל, מה הוא יכול לעשות בזה? 3,500 שכירות, ארנונה. מתי הם קונים בשר? באמת, אני יושבת לחשוב, אני מנסה לחשב לאדם באמת של 7,000, 8,000, 9,000 שקל, איך בן אדם במדינת ישראל יכול לחיות בכזה סכום כשהוא צריך לשלם ארנונה ושכירות? וגם אם יש לו בית, אז יש בטח משכנתה, ואם יש לו רכב – איך הם יכולים לחיות, אדוני? איך הם יכולים? ואתה יודע מה, מי ששבע לא מרגיש את זה. צאו לרחובות, תראו מה קורה. בתקופה הכי קשה שלנו היינו צריכים להיות מחבקים יותר, היינו צריכים לתת יותר, לאחד יותר, לעצור את כל הכאוס הזה.
ואם יש לך משפט, אדוני ראש הממשלה, צא לנבצרות. אתה לא יכול לנהל מדינה ומשפט. היום יש לך סריטה בעין, אתמול כואב לך כאן, עכשיו יש לך לחץ כאן. איך אפשר לנהל מדינה? ואז הוא אומר: אני לא מצביע על היועצת המשפטית כי יש לי ניגוד עניינים. הלוחש לסוסים.
איפה אנחנו רואים את ראש הממשלה שלנו? היום הוא דוחה שעה, מחר מוסיפים לו שעה. היום הוא צריך ללכת, עכשיו יש לו סריטה בעין.
אני לא מבינה. המצב הוא כזה כאוטי כאן. אתה לא מסוגל – שחרר את המושכות, צא לנצברות. לא ייקחו לך את העבודה, אבל אל תהרוס את המדינה. אל תהרוס את המדינה. וזה מה שקורה. כי אנחנו יודעים שהוא מעורב בכול. שר ביטחון – איזה יופי, מה זה? כבר היום עם הרמטכ"ל – סיטואציה. תגידו, השתגעתם? אתם נלחמים ברמטכ"ל, מלח הארץ? רק התחיל את התפקיד – אתה שולח לו מסרים, כי מה קרה? מה קרה, הדיווחים לא מתאימים? אתה שולח לו מסרים דרך התקשורת? אין לו משרד? אין לו טלפון? אתה לא יכול לזמן אותו? איזו רמה, והכול בתקשורת, כדי להקטין ולעשות הכי רע שאפשר.
ולכן, כבוד היושב-ראש, אני רוצה לומר לך, אנחנו לפני חג הפסח. החג הזה לא בכדי נקרא חג החירות. המדינה הזו תזכה בחירות. זה יהיה מאבק קשה. אנחנו נמשיך להילחם עליה, נמשיך להיות ברחובות, נמשיך לבלות כאן לילות. זה הכול. כי המלחמה היא לא רק שלי או שלך עכשיו; זו מלחמה על הילדים שלנו, על הדורות הבאים שלנו. אני רוצה לתת להם את המדינה שאני גדלתי בה, את חופש הביטוי. בבית משפט יכולתי לעמוד, וגם במסגרת התפקיד שלי – יראת כבוד לשופטים ולא לראות בהם אויבי העם והכינויים האלה.
ואתמול אני הולכת לנחם ומישהו אומר לי: כן, אתם בממשלה נתתם 40 מיליון לערבים. אמרתי לו: ומה קרה עם ה-40 מיליון? איפה ראש הממשלה שלך? הוא כבר שנתיים ומשהו. לא, כי אתם חתמתם. איזה יופי, אתם חתמתם. אתה יודע לאן הלך הכסף הזה? השטיפות מוח, הרעל, הנתונים שהציבור לא יודע, זה עצוב וקשה. אני רוצה לאחל לנו שנחזור להיות מדינה של חופש, של הגינות ויהיה טוב יותר. תודה.
2,310 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.