קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, אדוני השר, אני בהתרגשות. 23:30, אפשר לפנות פה באופן אישי לכל אחד שנמצא באולם, גם מי שמנהל את הישיבה, המזכיר. השר כהן, דרך אגב, מן הראוי שלפחות תגיד את השם נכון: לזימי. לא ליזמי. אמרת פעמיים. אז אני חושב – אתה כבר שר ותיק פה, אז לפחות תקרא לחברי הכנסת בשם הנכון. לא ליזמי – לזימי. זה מה שאמר לך גם היושב-ראש.
בוא, שנינו סגני יו"ר, אז אולי מצופה מאיתנו ללמוד.
למדת. משהו לפחות למדת, בזה אתה מודה. זה כבר טוב. זה כבר טוב.
אז מה שאני רוצה להגיד, מלבד ההתרגשות שלי לדבר לאולם ריק ב-23:30 – אני מניח שגם הבמאי של ערוץ הכנסת מתרגש, ושנינו נתרגש. מדי פעם אני אנסה, ככה, לא להרדים אותו וגם לא להרדים את הנוכחים באולם, כי הדיון הוא דיון על התקציב ורבות כבר דובר על התקציב, ואני בוודאי תכף אתייחס גם בדברים שלי.
אבל לפני זה אני רוצה להתייחס דווקא לחדשות של היום: בשעות הערב התפרסם המכתב שעורכי דינו של ראש ממשלת 7 באוקטובר שלחו לבית המשפט, בנושא של הליך פיטורי ראש השב"כ. אגב, בוודאי שאני לא חושב שכל בן אדם מסוגל לקרוא את ה-110 עמודים האלה, שמתוכם זה חלק מהמסמכים, כמובן, אבל אני הייתי מקצר. הייתי אומר את זה במשפט אחד. לפחות זה היה נכנס לתודעת הציבור. פשוט צריך להגיד: רונן בר הוא חלק מהשמאל. רונן בר הוא חלק מהשמאל – ואז זה לפחות היה מסביר חלק מהדברים, איך שהממשלה והקואליציה מתנהגות. דרך אגב, אנחנו בדעה שרונן בר צריך ללכת הביתה. כן, אני חושב שראש השב"כ כשל, שב"כ כשל, הצבא כשל. גם הדרג המדיני כשל, אבל את זה אנחנו לעולם לא נוכל לעגן בהסכמה ציבורית ללא ועדת חקירה ממלכתית.
באותו מסמך שמועבר לבית המשפט, בין היתר מצוין שראש השב"כ – ראש שירות הביטחון הכללי, שאמון על ביטחון אזרחי ישראל וגם על השמירה על הדמוקרטיה, דרך אגב – העז לקרוא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. עכשיו, עזבו רגע את הדיון של הכישלון של השב"כ ב-7 באוקטובר – בוודאי ובוודאי, כמו שאמרתי, אני לא מחסידי ההגנה, ואני חושב שנעשו פה כשלים רבים – אבל מה בסך הכול נורא במשפט הזה, שיש להקים ועדת חקירה ממלכתית במדינת ישראל אחרי האסון הכי נורא בתולדות המדינה? גם מספר היהודים שנרצחו ביום אחד – הכי גדול מאז השואה – אפילו במחדל יום הכיפורים לא היו מספרים כאלה ביום הראשון של המלחמה, למרות ששם גם מדינת ישראל ספגה קרוב ל-3,000 הרוגים בסך הכול בקרבות הקשים וקרבות הבלימה וכו'. אבל מה נורא בלהגיד דבר כזה? אני חושב שהחברה הישראלית צריכה לקבל את זה. יש גם הסכמה חברתית בנושא הזה. אז לבוא ולציין שזה המחדל שלו, שהוא העז לקרוא להקמת ועדת חקירה ממלכתית כאילו זה לא נושא שלו – אני חושב שאנחנו הידרדרנו כחברה. גם כאן בכנסת אני שומע את זה מחבריי. יש כאלה בקואליציה, שאומרים: אנחנו נקים ועדת חקירה ממלכתית, אבל נכנסים לוויכוח מי יעמוד בראשה – וזה לגיטימי, דרך אגב. אני מסכים עם הוויכוח הזה. צריך לראות מי עומד, מי יעמוד, מה יהיה הרכב הוועדה. אבל יש פה בבית הזה חברים בקואליציה ששוללים את עצם הרעיון של הקמת ועדת חקירה ממלכתית. ומה הם אומרים – אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל כולנו מכירים את הגיבורים האלה, הם אומרים: העם אמר את דברו בנובמבר 2022, יש לנו קואליציה, יש לנו רוב פה, בבית הזה, הממשלה אפילו התחזקה בכך שחלק מהמחנה הממלכתי, תקווה חדשה – אני כבר לא זוכר איך נקראת המפלגה הזאת או הסיעה הזאת, שכבר התאחדה עם הליכוד – פשוט לקחו מנדטים של אנשים שלא היו מצביעים לו היו יודעים שזה המעשה – וזה בסדר, מבחינת הקואליציה זה בסדר. כשזה נוגע לקואליציה, זה בסדר; כשזה לא נוגע לקואליציה, אז וואו, זו בגידה, ושיקרתם לבוחר.
אז זה אותו דבר, כמו שאמרתם אז, כשהייתם באופוזיציה. אני פונה לחבריי בקואליציה שלא נוכחים באולם – קצת מוזר לדבר לכיסאות ריקים, אבל מה לעשות, אני אצטרך לעשות את זה – כשזה נוגע לאינטרס שלכם, אז זה בסדר. כן, היו חברי כנסת, היו פוליטיקאים שאמרו בוודאות מה הם יעשו, מה הם לא יעשו. עשו את מה שהם עשו, והממשלה התחזקה. אז אני חושב שהציבור לא מטומטם. הציבור רואה את זה, וגם הציבור יחזיר לכם ביוקר.
עצם הדיבורים על קץ הדמוקרטיה ועל כך שבכלל לא בטוח שיהיו בחירות בסוף 2026, שזה בעצם המועד הבא לבחירות לכנסת העשרים-ושש – הדיבורים האלה נובעים מכך שהממשלה הזאת והקואליציה הזאת לא עושות את הדברים המובנים מאליהם, כמו הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הוויכוח על התקציב – אפשר להתווכח; הוויכוח על המינויים – אפשר להתווכח. כל המלחמות האלה בין הרשויות זה לגיטימי. מדינת ישראל לא קמה אתמול, היו חלק יותר גדולים, חלק פחות גדולים. אבל מה שאתם הצלחתם לעשות בשנתיים האלה ובשנה וחצי בזמן המלחמה – גרמתם לציבור באמת להאמין שאתם באתם – כאילו באתם בפעם האחרונה לשלטון, בחישות הזאת לא להתחשב, לא בחלק השני של העם שלא בחר בכם. ואין לכם רוב – תסתכלו על המספרים, יש לכם בערך 48% מכלל האנשים שהצביעו, אין לכם רוב. זו פשוט עובדה, זו עובדה. אפשר להמשיך עם הפייק הזה, 53 מיליארד לעבאס וכל הסיפורים שאתם מספרים, והסכם גז עם חיזבאללה – שלא היה הסכם גז עם חיזבאללה, היה הסכם עם לבנון – אבל אי-אפשר להתווכח עם המספרים. המספרים לא בעדכם. תחזרו לתוצאות הבחירות של נובמבר 2022, תראו שמספר האנשים שהצביעו למפלגות הקואליציה – פחות מ-50%, אפילו פחות מ-49%, זה קרוב ל-48% וקצת. אז עצם הטיעון שלכם שהעם אמר את דברו ורוב העם איתכם, הוא פשוט טיעון חסר כל בסיס. רוב העם לא איתכם, לא בנובמבר 2022 וגם לא עכשיו, כאשר כל הסקרים מראים שאחרי 7 באוקטובר, אחרי שנה וחצי של מלחמה נוראית, נוראית, מלחמה נוראית – איבדנו למעלה מ-850 חיילים, אנחנו איבדנו כמעט 2,000, 1,800 אזרחים – אחרי דבר כזה, אני חושב שכל בר דעת מבין שהטיעון הזה שהעם אמר את דברו פשוט לא רלוונטי, פשוט לא רלוונטי.
לכן יש פה שתי דרכים. הדרך האחת היא להמשיך להיאחז בשלטון, לחכות לסוף 2026. אני מניח – לא מניח – אני בטוח שהשלטון יתחלף. אני בטוח ומשוכנע שמי שיגיע לבחירות – וודאי שאנחנו רואים את עצמנו הכוח המוביל בבחירות הבאות. אנחנו נקים ממשלה ציונית רחבה, ואנחנו נפסיק עם הפילוג הזה, נפסיק עם הקוניונקטורה הפוליטית – אני קורא לזה ככה – מיידית. כמובן שאני מתייחס גם לנושאים שקשורים לשותפים הקואליציוניים שלכם, למשל חוק הגיוס. אם תעשו פה הצבעה חשאית בכנסת, אתם תגלו שרוב חברי הבית הזה יצביעו בעד גיוס לכולם. אני מניח שגם במפלגת השלטון, הליכוד, אם תעשו הצבעה חשאית, תגלו שרוב-רובם רוצים גיוס לכולם, כולל לחייב חרדים להתגייס. אבל מה לעשות? הצבעות חשאיות בכנסת מתקיימות רק כשאנחנו בוחרים את הנשיא, את מבקר המדינה ואת הנציגים שלנו לנושא של השופטים או קאדים. אז רק שלוש פעמים אנחנו מצביעים באופן חשאי כאן, בכנסת. אני חושב, ואולי זה לעתיד, שאפשר לעשות הצבעה חשאית גם בדברים שהם בקונסנזוס הציבורי, כמו חוק הגיוס, והציבור והעם יגלו שאכן יש דבר כזה קונסנזוס בבית הזה, למרות שאנחנו בעצם מפולגים כאן בין הקואליציה לאופוזיציה. לכן אני חושב שהטיעון הזה של אי-הקמת ועדת חקירה ממלכתית הוא טיעון שבסופו של דבר יגרום לקואליציה רק לאבד מכוחה, ובסופו של דבר גם יביא להחלפת השלטון. אני מאוד מקווה שזה גם יקרה הרבה לפני סוף 2026.
דרך אגב, כמו שאמרתי בתחילת דבריי, אני אשתמש בזה שהאולם ריק ואדבר למצלמה. אני אפנה לוותיקי צופי ערוץ הכנסת, כאלה שגם הצביעו לממשלה, ואשאל אותם: האם אתם מרוצים מהממשלה שמכהנת כרגע? ואם אתם הצבעתם בעד הממשלה ואתם מרוצים, אז שיהיה לכם לבריאות. אבל לפי כל הסקרים, חלק ניכר מהאנשים שהצביעו עבור מפלגות הקואליציה, היום בוודאי ובוודאי לא מרוצים מהמתרחש במדינה, החל בנושא הביטחוני, הנושא הכלכלי-חברתי, וגם התנהגות – גם התנהגות של הקואליציה, גם התבטאויות של הקואליציה, וגם מה שהם רואים כאן בבית הזה ובוועדות, ובאולם המליאה.
אז מה שאני רוצה להגיד בנושא של התבטאויות, וגם מה שנאמר פה לפניי: אנחנו נגד המרד. אנחנו אמרנו את זה בקול ברור. אני לעולם לא אתמוך במרד. גם ראש המפלגה שלי אביגדור ליברמן אמר את זה היום בישיבת הסיעה עם התקשורת, שאנחנו מתנגדים למרד, מתנגדים לקריאות למרד. ואני חושב שזה גם – – –
לא, לא. אני לא משתמש בטרמינולוגיה הזאת. אני חושב שצריך לדחות את הקריאות האלה למרד. אני גם הרבה פעמים נשאלתי בראיונות: האם אתה מגנה את הסרבנים? אמרתי: בוודאי שכן, אבל אני גם מגנה את הסרבנים מהצד השני. מי שאומר: נמות ולא נתגייס, מבחינתי יותר סרבן מאשר אותו טייס שכבר כמה שנים לא טס, ואני מכיר לא מעט טייסים. אני ראש שדולת התעופה בכנסת, ורק לפני שבוע עשינו – יש טייסים שממשיכים את השירות, אבל יש כאלה שלא טסים. אז אם כמה טייסים אמרו שהם יפסיקו לשרת את המדינה אם המדינה תפסיק להיות דמוקרטית, אז בוודאי ובוודאי זה לא מקרין על כלל הטייסים, שבלי יוצא מן הכלל התייצבו ב-7 באוקטובר ופעלו באומץ ועשו את מה שצריך. כי השיח היה סביב הטייסים, ובחרו באמירות כאלה ואחרות של כמה טייסים, ובאמת עשו פה עליהום נגד הטייסים, שבלי חיל אוויר פשוט אין מדינת ישראל. אפשר לראות את זה במה שקורה היום, גם באיראן בתקיפות, גם בלבנון, גם בעזה, בסוריה, בתימן וכו' וכו'.
לא, לא. אחר כך. אני רק רוצה להמשיך בקו שלי.
בסדר, בסדר. אחרי שאני אסיים, בהחלט אני אשמח לנהל איתך את השיח.
אני רק רוצה לחזור למשפט שאמרתי. אנחנו נגד המרד. אנחנו בוודאי ובוודאי לא נתמוך בשום מרד. אבל אני חייב להגיד לך – וגם אתה יושב בוועדת החוץ והביטחון, נדמה לי, נכון? היום אתה עדיין יושב שם. אבל המרד כבר קיים. המרד קיים. מספיק להסתכל על נתוני ההגירה בשנת 2024. יש לך 82,000 אזרחי ישראל שעזבו את המדינה הזאת. יש לא מעט אנשים שמוציאים כספים מהמדינה הזאת. יש לא מעט אנשים שכבר בוחרים לא לפתוח חברות הייטק במדינה הזאת. יש כאלה שרצו לעלות ומחכים ולא רוצים להעביר את המשפחות. אני מדבר בעיקר על משפחות ישראלים שחלקם חזרו ב-7 באוקטובר, אבל חלקם גם חזרו בחזרה למדינות שבהן הם גרים או המשפחות שלהם גרות. לכן המרד הוא למעשה המרד השקט של אזרחי ישראל, וזה הדבר הכי נורא.
אני אספר לך סיפור. כשהייתי סטודנט צעיר – למדתי תקשורת, כי זה המקצוע שלי – אז במסגרת לימודי התקשורת יש קורסים בשיווק, בדוברות. אז באחד הקורסים בשיווק למדנו איך בעצם אתה משווק את העסק שלך, למרות שאני כעיתונאי לא צריך את זה. אבל אמרתי, זה מעניין. הדוגמה שהציגה המרצה הייתה דוגמה די מעניינת. אתה פתחת מסעדה. פתחת מסעדה, עסק, נכון? יש הרבה אנשים שחולמים לפתוח מסעדה וליהנות מהעסק. יש כאלה שעושים את זה בצורה רגשית.
בטח, קשה מאוד. אגב, אחרי קורונה, המסעדנים באו לשר האוצר ליברמן ובכו שאין עובדים, לא רוצים לחזור מחל"ת.
כן. שנתיים זה עוד טוב. יש כאלה שאחרי שנה, נסגרות שנה אחרי.
וגם שבעה-שמונה חודשים אתה עובד במינוס. אז נניח פתחת מסעדה – זו דוגמה לשיווק – ובאים אליך לקוחות. הלקוחות מתלוננים על השירות שלך במסעדה, על איכות האוכל במסעדה; מתלוננים על המזגן, מתלוננים על הרעש, על צפיפות המקומות. לכל אחד יש את התלונות משלו. ואתה שומע. אתה רושם. אתה משפר את העסק שלך. מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאיש שיווק? אז אנשים מנסים להבין מה יכול לקרות. מה? שחלילה תהיה רעידת אדמה? מה, שהאוכל לא יהיה טוב? שאנשים יקבלו הרעלת קיבה או חלילה ימותו כתוצאה מהאוכל שלך? לא, מסתבר שלא. הדבר הכי נורא לאיש שיווק הוא שבן אדם יבוא, יאכל במסעדה שלך, ופשוט לא יחזור לעולם למסעדה שלך, ואתה לא תדע למה הוא לא חזר למסעדה שלך.
זה פחות או יותר מה שקורה במדינה, שאתה לא יכול לזהות, כמדינה, את המרד השקט הזה. אנשים פשוט אורזים. יש כאלה שהשתתפו בשיח הזה ברשתות, התעמתו עם הבוטים והטרולים, ועם כל האנשים שם שאין להם מה לעשות בחיים, או שיש כאלה שהם בכלל לא אנשים; שיתעמתו, יכתבו, יגידו: אני לעולם לא רוצה להמשיך לגור במדינה לא דמוקרטית, או שאני לא בחרתי בממשלה הזאת. וזה מעט מאוד. אלה אנשים מועטים מאוד. רוב אנשים פשוט יארזו את הדברים שלהם, יגידו לילדים שלהם: לא ככה אנחנו רוצים לראות את המדינה שלנו – ויחפשו מקום אחר. זו עובדה. זו עובדה. זו לא המצאה. 82,000 אנשים עזבו רק בשנת 2024. אני אומר לך שלא מעט אנשים – אני שומע לא מעט אנשים היום, בשנת 2025, מתחילים לדבר על אפשרויות בחו"ל. וזה מה שמדאיג אותי.
אני עליתי למדינה הזאת בשנת 1997, כשהייתי בן 17. לעולם לא חשבתי שאני אצטרך מתישהו לעבור את התהליך הזה ולחפש מדינה אחרת; גם בגלל שאני יהודי, אבל בעיקר בגלל שאני עברתי את התהליך הזה של השינוי. ולא הביאו אותי למדינה הזאת בגיל שנתיים או שלוש, שאני לא יודע איפה נולדתי. אני למעשה התבגרתי כבן אדם במדינה זרה, כששפת האם שלי לא עברית, ועברתי את התהליך הזה של שינוי דרמטי בגיל 17, שזה גיל מבוגר יחסית לשינוי בתפיסה כבן אדם שמשנה את המולדת שלו, ארץ המוצא שלו וכו'. לכן איך שעליתי אמרתי לעצמי: לעולם אני לא אחפש מדינה אחרת. גם היום אני אומר לכל מי שמכיר אותי: אני לא אחפש מדינה אחרת. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו כאן. ברוך השם, הבנות שלי גדלות פה, ואני לא רוצה שהן יחפשו מדינה אחרת.
אבל הסכנה של המרד השקט זה כאשר אנשים אורזים, עוזבים, ואתה לא יודע למה הם עזבו. אתה מבין למה הם עזבו, אתה לא מצליח לזהות את העזיבה שלהם. וכשהם מצליחים בעמק הסיליקון או כשהם מצליחים באירופה, או כשאתה רואה אותם מקבלים משרות באוניברסיטאות בעולם, אתה אומר: מה אני עושה בשביל להחזיר אותם? אבל אתה, כמדינה, כשלת בלהחזיק אותם פה.
זה לא רק עניין של גיוס, שזה בולט מאוד בזמן המלחמה עכשיו. לא מעט אנשים – אני מכיר אנשים שעזבו אחרי שהם עשו מילואים. כן, עשו – נסעו לשם. משפחות. אני כבר לא מדבר על המעגל הקרוב, שזה קפריסין, יוון. יש כאלה שמחפשים בפורטוגל, בוודאי שיש כאלה שנוסעים לארצות הברית, לקנדה. אלה המדינות המובילות מבחינת הישראלים שיורדים. אגב, אני לא אוהב את המילה הזאת, "יורדים". היום אני לא קורא להם "יורדים". אנשים באמת מחפשים מקום טוב לילדים. שם לפעמים הם יותר יהודים מאשר פה. שם הם שומרים על קשר לקהילה, ושם הם מצליחים להסתדר יותר בקהילה, למרות המחלוקות הפוליטיות. כי שם אין לך ברירה, אתה חייב להסתדר, אתה חייב לשמוע את האחר וגם כשאתה לא מסכים עם בן הקהילה, אתה עדיין מוצא דרכים משותפות לחיות איתו. אני מכיר את זה גם מהנסיעות שלי כחבר כנסת, גם מהמפגשים שלי עם הקהילות. אני רואה שיש מחלוקות, ומחלוקות רבות.
דיברתי על המחלוקות האלה כאן בכנסת ואמרתי את זה לכל מי שמגיע מהקהילה: אנחנו מנהלים פה ויכוחים שלנו נראים כוויכוחים טריוויאליים, אבל כל ויכוח כזה מעורר סערה בתפוצות. אם זה קשור לכותל, לגיור, למיהו יהודי, עד כמה אתה יהודי – כי התבוללות היא סכנה, התבוללות בעם היהודי היא סכנה לא פחות גדולה מאיראן גרעינית או חמאס, אפילו סכנה שהיא בעצם סכנה מוחשית, כי בסך הכול אנחנו צריכים להיות מאוחדים, וכשאנשים מתחילים פה לדבר – אף אחד לא הסמיך אותם לדבר בשם העם, אבל הם מדברים: אנחנו נקבע מי יותר יהודי, פחות יהודי, כי אנחנו החלטנו ככה, כי אנחנו כרגע בשלטון – אז בוודאי שזאת הסכנה. לכן אני אומר, צריך להיזהר מאוד כשאנחנו מנהלים את הוויכוחים האלה.
לכן אני אומר דבר פשוט: את המרד השקט הזה אפשר לעצור רק בדבר אחד, כאשר אותם אנשים שעובדים, משלמים מיסים, משרתים את המדינה, מסכנים את החיים שלהם עבור המדינה, באמת יחושו שגם ממשלה שהם לא הצביעו עבורה או שהם לא תומכים בה, עדיין מתייחסת אליהם. כי שר בממשלה, כל שר בממשלה, הוא שר של כלל אזרחי ישראל. לחבר כנסת יש פריבילגיה לבוא ולהגיד: אני מייצג את הציבור, אני מקדם חוקים שחשובים לציבור ששלח אותי לכנסת, שבחר בי, אם זה מישהו בפריימריז או מישהו שמייצג אפילו מפלגות קטנות. אבל שר, אסור לו לייצג רק את החלק שבחר בו, שר חייב לעבוד לטובת הציבור.
כאשר האנשים האלה רואים בהתנהגות של – אני לא אומר כולם, אני אף פעם לא משמיץ את כולם, אני חושב שיש שרים בממשלה שאכן מהר מאוד שיקמו את התדמית שלהם אחרי 7 באוקטובר, יש שרים שעובדים. אני חושב שגם הציבור רואה את זה. גם הציבור, כשהוא נותן ציונים לשרים, הוא יודע מיהו שר טוב, מיהו שר פחות טוב, ומיהו שר מיותר שאין לו מה לעשות, לא בממשלה ואולי אפילו בכלל בכנסת. לכן אני אומר, שר חייב לייצג את הציבור ולעבוד עבור כלל הציבור.
אני רוצה להגיד עוד כמה דברים לפני שנעבור לנושא התקציב. יש פה עוד כמה דברים שאני רוצה להתייחס אליהם. קודם כול, אני רוצה להתייחס למושג ציונות. אני לא יודע אם היום ילדים –שכולנו מאחלים שהם ילמדו ויקבלו – אם ילדים היום מבינים שבשביל לשמור על הציונות לא מספיק רק מילים, אתה צריך לעשות מעשים. מעשים זו משמעות. מה ציוני בעיניך? פעם היו שואלים מה ישראלי בעיניך, אז מה ציוני בעיניך? אני חושב שציוני, בעיניי, זה קודם כול אהבת הארץ. אני חושב שגם יהדות זה חלק מהציונות, כי בסופו של דבר בלי יהדות אין לנו ציונות. אבל גם בלי ציונות אין לנו מדינה. אני אומר את זה בצער רב, כשאני מסתכל כיצד ציונות נשמטת מספרי הלימוד בחלק מבתי הספר. אגב, אין לי ציפייה מערביי ישראל שילמדו ציונות, למרות שאני חושב שהם חייבים ללמוד ציונות ולהבין שזו מדינה ציונית. וכל מי שמגיע למשרה ציבורית מהמגזר הערבי חייב להכיר במדינת ישראל כמדינה ציונית דמוקרטית. אגב, הצעתי, ויש לי גם הצעת חוק בנושא הזה, שכל מי שמתמודד על משרה ציבורית, שקודם כול, יכיר במדינת ישראל כמדינה ציונית. כמו שלמשל העדה הדרוזית – שזה האחים שלנו, אני חושב שאין עדה קרובה מהעדה הזאת לעם ישראל – הם לפעמים יותר ציונים מאשר חלק מהישראלים, שמסרבים לשרת בצבא ואומרים: נמות ולא נתגייס. בעיניי דרוזים יותר ציוניים מאשר אחינו היהודים. אבל ציונות זו לא מילה גסה, ציונות זה משהו – וצריך פשוט להעביר את זה בצורה הכי ברורה וחדה: אם נוותר לדור הצעיר על הערכים הציוניים – ותפקידנו כחברי כנסת וכממשלה לחנך אותם לערכים האלה – אז לא יהיה לנו דור ציוני. לא יהיו לנו אנשים שיגדלו ויגידו: אני נשאר במדינה הזאת, את המדינה הזאת אני לא עוזב. זה ציונות. כשעולים חדשים באים לישראל והופכים לציונים ונשארים כאן, אסור לנו להגיע למצב שהדור הצעיר שיגדל ללא ערכים ציוניים פשוט יחפש מדינה אחרת.
יש נתון מעניין, שבעיניי גם מדאיג: למעלה ממיליון ישראלים מחזיקים בדרכון זר. למעלה ממיליון ישראלים מחזיקים בדרכון זר. יש כאלה שמחזיקים את זה מתוך נוחות, זה נותן להם אפשרות לעבור בין מדינות אירופה. גם דרכון ישראלי מאפשר לך לעבור ללא ויזות בין מדינות אירופה. אבל הם מחזיקים או מוציאים דרכון זר לא בגלל שיש קשר בינם לבין מדינות אירופה או מדינות שמעניקות דרכון, אלא בגלל שכנראה יש להם ספק לגבי עתידה של מדינת ישראל. זאת המסקנה שצריכה להדאיג אותנו, זאת המסקנה שצריכה להדאיג אותנו כאשר אנחנו מדברים על דור ההמשך והדור הציוני שגדל כאן בארץ. אז אם אנחנו לא נמצא לעצמנו ולא נבנה לעצמנו את הערכים האוניברסליים של לגדל פה את הדור הבא, והדור הנוכחי הוא גם חלק מהדור הבא – שילמד ליבה, יצליח בלימודים, ידע מה זה ציונות, יתגייס לצבא, יגן על המדינה, יבנה את המדינה, ישלם מיסים, לא ינסה, חלילה, לגנוב ולעבוד על המדינה – גם המדינה צריכה לתת להם את התחושה הזאת שהם רצויים פה והם חלק מהמדינה. כי המדינה יודעת רק לקחת. כשהמדינה צריכה לתת, האזרח צריך לעבוד קשה בשביל לקבל תמורה מהמדינה הזאת.
גם עכשיו במלחמה, גם במלחמה, אנשים עושים 250 יום מילואים, יש כאלה – 300. בסדר, הממוצע זה 200? זה מטורף. החוק מאפשר לך כמדינה לגייס בן אדם ל-28 ימים. הבן אדם עושה 200 יום, העסק שלו קרס, הוא לא רואה את המשפחה. עזבו כבר את העניין שהוא מסכן את החיים שלו בעזה או בלבנון או בכל מקום אחר. גם באיו"ש יש סכנת חיים, בוודאי שיש סכנת חיים. כל מי שמשרת היום בקרבי – ולא רק בקרבי, יש גם יחידות תומכי לחימה, שלצערי גם נפגעו מפעולות כאלה ואחרות. אותו בן אדם שעושה 250 יום מילואים, מה הוא רואה? מה הוא מקבל בתמורה? 131 שקלים תגמול נוסף על יום המילואים שלו? אני מצטט את שר המשפטים, שאמר: תראו, נתנו 9 מיליארד שקלים. 9 מיליארד שקלים זה התוספות לחיילי מילואים, מתוך 620 מיליארד של התקציב. את זה לא אני אמרתי, את זה אמר שר המשפטים כאן, לפני כמה ימים: 131 שקלים ליום נוסף, של התגמול, חוץ מהמשכורת שהוא מקבל.
אבל מה משנה המשכורת? הבן אדם 200 יום בשנה לא ראה בית, מעסיקים כבר לא רוצים להעסיק אותו, למרות שהם חייבים על פי החוק. לפחות את זה אפשר למנוע מהם. אבל בן אדם שבעוד שנה, למשל, כשיבוא לשוק התעסוקה וירצה להתמודד על משרה – אני מאוד מקווה שמנכ"לי החברות או מי שיקבל אותו לעבודה יתחשב בזה, אבל יש כאלה שיגידו: למה אני צריך עכשיו מישהו שאני אקבל אותו למשרה מסוימת – זה לא משנה אם הוא מהנדס, לא משנה מה המשרה, בהייטק למשל – למה שאני אקח אותו שייעדר לי 200 יום, בגלל שהמלחמה נמשכת שנה וחצי? הרי שנים אנחנו גדלנו פה על התחושה שמלחמה צריכה להיות קצרה וצודקת ומהירה. שנה וחצי בן אדם לא ראה בית, בן אדם לא ראה עבודה, אז בוודאי שהיכולת שלו להתחרות באנשים שלא עשו צבא ועדיין רוצים להיכנס למשרה שלו תהיה קטנה יותר. אז בכל מכלול הדברים אנחנו נראה את ההשפעה הזאת. אנחנו כבר רואים את ההשפעה הזאת. אני יודע שמתוך 82,000 איש שעזבו את המדינה חלקם אנשים עם השכלה גבוהה שפשוט לקחו את הרגליים. הם עזבו את המדינה ועכשיו הם משלמים מס הכנסה במיאמי או בעמק הסיליקון או בטורונטו.
הדבר הזה מביא אותי לנושא שלשמו התכנסנו, שזה תקציב המדינה. אני יכול להגיד לכם שזכיתי להעביר תקציב. אני בבית הזה שש שנים, ואכן בנובמבר 2021 הייתי יושב-ראש הסיעה וזכיתי להרגיש מה זה להעביר תקציב כשאביגדור ליברמן היה שר האוצר. הממשלה קמה ביוני 2021. אני זוכר היטב, כי אני ישבתי כל שבוע בהנהלת הקואליציה, ולכן כשאני שומע את כל הפייקים ואת כל הקונספירציות לגבי התנהלות הממשלה והסיעות, זה רק מוסיף לי לעצבים, כי אני הייתי שם, אני יודע בדיוק איך התנהלנו ואיך הצלחנו להשאיר את כל המחלוקות המדיניות בצד, כי חשבנו רק על הכלכלה, לפחות מצידנו. אנחנו בישראל ביתנו היינו בתפקידים שהם תפקידים כלכליים, ואנחנו אכן הצלחנו אכן לעשות את זה.
תמיד כשמשמיצים את שר האוצר לשעבר ליברמן, אני אומר: עזבו את ליברמן, תסתכלו עובדות. ליברמן נכנס באמצע יוני 2021 עם גירעון של למעלה מ-140 מיליארד שקלים, עם אבטלה של כמעט 10%. כשהוא סיים את תפקידו אחרי שנה וחצי, בדצמבר 2022, היה עודף תקציבי של 10 מיליארד שקלים בקופה, והאבטלה ירדה לממדים שלפני הקורונה, רמה של 3%, אפילו פחות, 2.8%. ועוד נתון שלא אוהבים להזכיר, אבל זאת עובדה: הצמיחה הכלכלית בשנת 2022 הייתה 6.6%. ועוד נתון שחבריי בקואליציה היום לא אוהבים להזכיר זה כל הדוחות של הסוכנות לדירוג האשראי, שבאו בעקבות העברת התקציב בנובמבר 2021, שזה בעצם המדד לכלכלה הישראלית, כמו S&P, כמו פיץ', כמו מורגן סטלי. הבנק העולמי וכו' נתנו ציון גבוה מאוד לכלכלה הישראלית, ועובדה שבתקופת הממשלה הקודמת, שהיינו חלק ממנה, דירוג האשראי של ישראל לא ירד, בניגוד לממשלה הזאת.
אז אלה עובדות. אבל איך אומרים, אל תיתן לעובדות לבלבל אותך. עובדה שהממשלה הנוכחית מצליחה לבלבל את הציבור עם עובדות, כי לציבור נמאס לשמוע את האמת. הציבור לעולם לא ייכנס לבדוק את המספרים, הציבור אוהב צרחות בטלוויזיה, אוהב משפטים קצרים שמכניסים לו כמו בשיטת המזרק. תיאוריה בתקשורת – שיטת המזרק. מכניסים למוח, ולמעשה הוא חוזר על אותו פייק, כמו שרים בממשלה שחוזרים על הפייק הזה: 53 מיליארד שקל לעבאס – שמעולם לא היה. וכשאתה בא ומציג תמונה של ראש ממשלת 7 באוקטובר שיושב בשנת 2015 עם כל הרשימה המשותפת, מחויך, וחותם איתם על הסכם שהממשלה תעניק 15 מיליארד שקלים לחמש שנים למגזר הערבי – זה בדיוק מה שהמשיך גם בממשלה הקודמת. ופלא – גם בממשלה הזאת. בממשלה הזאת יש הסכם עם המגזר הערבי, כמו שזה היה בממשלות קודמות. אבל המציאו את הפייק הגדול הזה, 53 מיליארד לעבאס, ומפמפמים את זה. ואם זה היה ברמה של בלוגר או כל אחד שמגיב ברשת, איכשהו הייתי מקבל את זה. אבל כששר בממשלה, ולא שר, שרים בממשלה, פעם אחר פעם באים לטלוויזיה לראיונות וחוזרים על הפייק הזה, זה פשוט מוריד מהאינטליגנציה של אותם שרים. מה אתם חושבים, שהציבור מטומטם? לא, הציבור לא מטומטם.
אני כבר לא מדבר על כל השיחות האלה: אתם עשיתם, לא עשיתם. ארבע שיחות בבלפור עם מנסור עבאס. מנסור עבאס עצמו כל פעם עולה לדוכן פה ובעצמו מספר על השיחות האלה שנתניהו ניסה לשכנע אותו. זה לא העניין. העניין הוא שלא היו ולא נבראו 53 מיליארד לעבאס. אבל יש עובדות לגבי הכלכלה, והעובדות לגבי הכלכלה הן פשוטות. ביוני 2021 ליברמן נכנס לתפקיד שר האוצר עם 140 מיליארד גירעון, יצא עם עודף תקציבי 10 מיליארד. נכנס עם אבטלה של 10%, יצא עם אבטלה של פחות מ-3%. אלה העובדות, ולעובדות צריך להיצמד. ולכן אנחנו ניצמד לעובדות האלה, ואנחנו כל פעם נזכיר את העובדות האלה.
ואני כבר לא מדבר על כל הדברים שממציאים – מר ביטחון. אני ראיתי לא מזמן ברשת את הסרטון של בנימין נתניהו, שהגיע לארץ נהדרת ושאלו אותו במה היית רוצה להיזכר בהיסטוריה, אז הוא אמר: אחד ששמר על ביטחון ישראל. אני לא חושב שהיום אנשים יכולים להגיד שהוא שמר על ביטחון ישראל, במיוחד לאור כל ההיסטוריה שהוא עשה במהלך כמעט 17 שנה בכהונה שלו. אגב, אנשים לא זוכרים שהוא ויתר על חברון לערפאת עוד בקדנציה הראשונה. אנשים גם לא זוכרים שהוא הלך לוואי פלנטיישן. אנשים גם מעדיפים לא לזכור שהוא עשה את עסקת שליט ושחרר 1,027 מחבלים, כאשר חלק מהאופוזיציה, כולל אביגדור ליברמן, הצביעו נגד העסקה. ואנשים גם מעדיפים לא לזכור שנתניהו היה בין אלה שהצביעו בעד ההתנתקות. והכי מצחיק שהיום מנסים להגיד שמי שביצע את ההתנתקות זה מפלגת קדימה, שקמה שלושה חודשים אחרי סיומה של תוכנית ההתנתקות, בחודש נובמבר 2005.
אבל שוב, יש לנו בעיה מערכתית בלימודי ההיסטוריה, כי מי שלומד היסטוריה יודע, אבל אף אחד לא מחייב, כנראה – למרות שהיסטוריה היא חלק מהבגרות. אני הייתי מחייב ללמוד היסטוריה פוליטית, לפחות עובדתית; לא לצבוע בצבעים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל לפחות עובדתית, כי זה הדבר הכי טריוויאלי ופשוט, לבדוק מי הצביע בעד תוכנית ההתנתקות כאן בבית הזה. מצלמות ערוץ הכנסת הומצאו הרבה לפני שנת 2004–2005, כאשר כאן בבית הזה היו ויכוחים סוערים סביב תוכנית ההתנתקות.
מה שאני רוצה להגיד בכמה משפטים לגבי התקציב – ובחזרה להשוואה לתקציב שאנחנו העברנו. התקציב הזה לא נותן שום צמיחה. לתקציב הזה אין חוק הסדרים טוב – שוב, אני משווה את זה לחוק ההסדרים שאנחנו העברנו; היו לנו שם למעלה מ-30 רפורמות בתקציב, בחוק ההסדרים, ורפורמות חשובות לכלכלה – במיוחד אחרי המלחמה, במיוחד שאנחנו לא יודעים כמה נצטרך להוסיף לאתגרים הביטחוניים שעוד צופים לנו. אנחנו לא יודעים מתי תסתיים הפעולה בעזה, אנחנו לא יודעים אם תתפתח מלחמה אזורית מול איראן. עברנו רק שני שלבים קטנים בעימות הזה.
ולכן מן הראוי שאתה – אני כרגע מדבר אל שר האוצר – כשאתה מכין תקציב, שהוא המסמך הכי חשוב לכלכלת ישראל, מן הראוי שאתה תתייחס לזה מעבר לקופסה שאתה שמת בצד ואמרת – הקופסה הזאת לא תשרת אותך. נדמה לי שהוא גם התערב על בקבוק ויסקי על כך שהוא יעמוד ביעד הגירעון. אני לא חושב שהוא יעמוד ביעד הגירעון, כי כל התחזיות אומרות שאנחנו כנראה נצא לא רק מ-4.7%, 4.9%, לדעתי אנחנו גם נחרוג מהיעד הזה, ובוודאי זה יבוא לידי ביטוי גם בדוחות הבאים של הסוכנויות לדירוג האשראי. אבל בסדר, מה אכפת לו? אפשר להתווכח, להתערב על בקבוק ויסקי, ואחר כך לבנות על הזיכרון הקצר של הציבור.
ולכן התקציב הזה בעיניי הוא גם תקציב אנטי-ציוני. אנחנו רואים מה קורה בממשלה. התקציב הזה הוא גם תקציב אנטי-כלכלי, כי הוא לא נותן מנופי צמיחה. הוא גם לא עושה את מה שמצופה מהממשלה אחרי המלחמה – אני מדבר על קיצוץ דרמטי במשרדי הממשלה. כמעט ולא נוגעים בדברים שאפשר לקצץ. לעומת זאת, יש תוספות למשרדים שאין טעם בכלל – זה עוד 2–3 מיליארד שקל, אבל זה כסף שבהחלט היה אפשר להוסיף גם לחיילי מילואים וגם לתוספות על מנת לעודד את הצמיחה.
הדבר הכי חשוב, וזה אלף-בית של הכלכלה: אתה רוצה להגדיל את ההכנסות לקופת המדינה – אתה חייב להגדיל הכנסה פנויה. אתה לוקח מיסים ואתה לא מעלה מיסים, במשבר הכלכלי אתה מוריד מיסים בשביל שאנשים לא יחפשו דרך לעזוב את המדינה, אלא יחפשו דרך להשקיע בהכנסה פנויה שתיווצר אצלם כתוצאה מהורדת המיסים. את זה לא אני אמרתי, מי שאמר את זה הוא שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו, כאן, בבית הזה, ב-2003, כאשר הוא הגיע להיות שר האוצר. נתניהו כשר האוצר ביטל את המיסים על מוצרי חשמל. מישהו בכלל זוכר שטלוויזיה עד 2003–2004 הייתה עם מיסוי של למעלה מ-40%? אז נתניהו כשר האוצר בממשלת שרון – ללא מפלגות חרדיות – פעל נכון מבחינה כלכלית. הייתה לנו תקופה קשה אחרי האינתיפאדה, נתניהו קיבל גיבוי מלא מראש הממשלה אריק שרון, והיה לו קל לעשות את הדברים. דרך אגב, כתוצאה מהפעולות של אותה ממשלה החרדים התחילו לצאת לשוק התעסוקה. כל פעם – זאת גם עובדה – כל פעם שיש לך ממשלה ללא חרדים והיא פועלת על מנת לעודד אותם לצאת לשוק התעסוקה, המספרים מתחילים להעלות.
אבל אז באה ממשלה נוספת, הממשלה הבאה למעשה מורידה את כל האשראי הזה שאתה מרוויח בשנה-שנתיים, אולי שלוש, של ממשלה שעובדת – זה כל העניין, עובדת. לא מחפשת תירוצים מי אשם ומי אחראי, ולמה ככה, ומשווים, כמו שאמר השר כהן – הוא התחיל לעשות פה השוואות, נזכר בקונסולית בשנגחאי, שבכלל לא הגיעה להיות קונסולית, ופירקה את הקואליציה – למרות שלא היא פירקה את הקואליציה, מי שפירקה את הקואליציה היא שרת הסביבה היום. היא זאת שפירקה את הקואליציה, אגב, באפריל 2022 – – –
קודם כול, השר לא נמצא באולם, אז אני יכול להמשיך.
כן, אבל השר לא נמצא. יש לי עוד עשר דקות, חמש דקות?
אוקיי. אז אני אומר, הממשלה למעשה הפסיקה לתפקד כבר באפריל 2022. כלומר הקמנו ממשלה ביוני 2021, ובאפריל 2022 כבר לא היה לנו רוב בגלל חברת הכנסת או השרה היום סילמן, שמצאה סיבה – חמץ בבתי חולים, שאין דבר שטותי מזה. אני חושב שהמשבר הזה הומצא על כלום ושום דבר. אבל בסדר, זה מה שהיא עשתה. עשתה, קיבלה שוחד פוליטי, זה לגיטימי גם להגיד את הדבר הזה. לכן, הממשלה למעשה תפקדה לא שנה וחצי, אלא תפקדה במשך קצת למעלה משמונה חודשים, ובתוך שמונה חודשים הצלחנו לעשות המון דברים קודם כול לטובת כלכלת ישראל.
אבל שוב אני חוזר ואומר: לצערי, העובדות הן לא מה שמעניין את הציבור. כשאני אומר שהתקציב הזה – ואני חוזר ואומר – התקציב הזה הוא תקציב אנטי-ציוני, הוא תקציב אנטי-כלכלי. אני גם ארשה לעצמי להגיד שהוא תקציב אנטי-דמוקרטי, כי אחרי 7 באוקטובר בעיניי הטיעון "אנחנו הרוב" ו"העם אמר את דברו", פשוט לא רלוונטי. הוא גם לא לגיטימי, כל עוד לא הלכנו לבוחר ולא קיבלנו מנדט מחדש ולא הקמנו ועדת חקירה ממלכתית. הטיעון הדמוקרטי לא רלוונטי.
היום הציבור מתבטא בסקרים. אני לא מתייחס דווקא להפגנות, למרות ששוב – אני מאוד מתחבר לחלק מהמסרים – אבל הפגנה היא לא מדד; המדד הוא סקרים – שלום, אדוני היושב בראש.
כן, אבל אני לא אתחיל עכשיו ויכוח מחדש, כי הוא לא שמע את מה שאמרתי.
אבל מה שאני רוצה להגיד, ואני חוזר: התקציב הזה – הייתה פה הרצאה שלמה של 40 דקות – התקציב הזה הוא אנטי-ציוני. התקציב הזה הוא אנטי-כלכלי, כי הוא לא נותן מנופי צמיחה. התקציב הזה הוא גם אנטי-דמוקרטי, כי אחרי 7 באוקטובר אי-אפשר לדבר על דמוקרטיה כל עוד לא הלכנו לבוחר לקבל את המנדט בחזרה וכל עוד הממשלה לא הקימה ועדת חקירה ממלכתית על מנת לבחון ולקבל את אמון הציבור.
לכן, כשאני רואה וגם שומע שחלק מהציבור הישראלי לא מרגיש שהוא מיוצג בתקציב הזה, כשזה אמור להיות המסמך של כלל האזרחים, אז א. זאת בעיה של הממשלה. ממשלה, כמו שאמרתי, צריכה לייצג לא רק את אלה שהצביעו לה, אלא גם את כלל אזרחי המדינה. וכשיש אנשים שאומרים: אני לא מרגיש שאני מיוצג בממשלה, כשהמדינה צריכה אותי – אני מתגייס, כשהמדינה צריכה אותי – אני משרת, כשהמדינה לא שואלת אותי – היא לוקחת ממני מיסים, וזה לא עניין של אני רוצה – אני משלם, אני לא רוצה – אני לא משלם, אנחנו לא בארצות הברית, ששם אתה קובע לאן ילכו המיסים שלך. כן, בחלק מהמדינות בארצות הברית אתה יכול לקבוע לאן ילכו המיסים שלך. בארץ לא שואלים אותך – מעלים לך מס, מקפיאים את מדרגות המס, אומרים לך: אתה תעבוד יותר בשביל לשלם עוד יותר מס, ואם צריך – אתה תלך ותסכן את החיים שלך במלחמה שנמשכת שנה וחצי. למה? ככה, כי מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, כי העם אמר את דברו. אבל אותו בן אדם אומר: אבל אני העם, מה זאת אומרת? אני העם. אתה תחכה לסוף 2026. לא טוב לך – תחליף; טוב לך – תעבוד כמו שאנחנו רוצים. זאת בעיה של הממשלה, בעיה של הממשלה שלצערי לא תיפתר, בטח לא בלילה שלפני התקציב.
לסיום אני רוצה להגיד – אני רואה ששוסטר כבר מכין את ההתרגשות שלו בשעה 00:30. תכף אתה תנהל את השיחות עם הבמאי של ערוץ הכנסת, ותוכל גם לתת לו הנחיות והוראות, הוראות שידור, זה בסדר. אני רק רוצה להגיד לסיום ולפנות לחבריי, לכיסאות הריקים של חבריי מהקואליציה: תזכרו דבר אחד. נכון, אתם כרגע בממשלה, זאת אחריות שלכם, אבל אתם לא תשלטו לנצח. ההתנהגות שלכם היום – כאילו תפסתם שלטון, שודדים את הקופה הציבורית. התחושה של הציבור כתוצאה מהתנהגות שלכם – שלא יהיה מחר, שלעולם לא יהיו בחירות. אז תעשו לעצמכם מקלחת קרה, ותזכרו דבר פשוט: מתישהו בחירות יבואו, והציבור יגיד את דברו. כרגע, נכון לעכשיו – אתם לא תהיו בממשלה הבאה, כפי שאתם מתנהגים היום. תודה רבה.
5,289 מילים של יבגני סובה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.