אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים.
אני רוצה להגיד – ינון, ינון. אתה מוסיף לי עוד דקה, כי ינון לקח לי.
אני רוצה להגיד כמה דברים: האחד – רון כץ עוזב את הכנסת. בעיניי, רון כץ הוא אחד מהפרלמנטרים הצעירים הטובים ביותר שהיו כאן, הטובים ביותר שהיו כאן. ביטון, אל תפריעו ותקשיבו. אני רוצה להגיד על רון. רון הצעיר הוא בגילו של הבן שלי. הוא אחד המוכשרים והטובים שהיו כאן, חרוץ, חכם בצורה בלתי רגילה. אבל אני חושב, רון, שהדבר שהבאת איתך לכאן, למרות שאתה צעיר, זה הידע שגם אם פרצופינו אינם שווים ודעותינו אינן שוות, אנחנו יודעים להיות חברים. אני חושב שאתה לימדת גם את המבוגרים שאתה יכול לעלות לכאן, להצליף באנשים, אבל לרדת ולהגיד להם שלום, ולהיות הראשון ששואל לשלומם, וללכת לבקר אותם, וללכת לשבת איתם, ולהתעניין בדברים המשותפים. את זה אנשים מבוגרים לא ידעו לעשות כאן; הורידו איתם את כל הרעל מכאן ואת כל הביקורת גם לחדרי-חדרים, והכנסת הפכה למה שהיא הפכה – לזה שכמעט אתה לא מוצא חברויות אם אתה מתווכח.
במקרה אני מסתכל על החבורה הזאת – זה בדיוק הדבר שאותו אני מתאר. אני יכול לריב עם ינון עד מחר, אבל יש איזה משהו שמחבר מתוך הלב. בכלל, כשאנחנו צריכים להתעסק בדברים שהם חברתיים, אנחנו – מה שפה מיכאל תיאר, והשר, זה כאין וכאפס. על זה צריך לשמור בכנסת הזאת. אולי, כשאני שואל: מאין תבוא הישועה לשבר הגדול הזה? מהדפוסים האלה, רון, שאתה הבאת איתך. אז דע לך שאני אישית חושב שקיבלת החלטה שצריך לכבד אותה, אבל היה לך עוד המון מה לעשות בכנסת הזאת.
אתה פשוט ילד מופלא. אני כל כך אוהב אותך ומודה לך על הכול, ועוד נעלה לכאן ונדבר.
אני רוצה להגיד משהו בכל זאת לגבי החוק. אני חשבתי – ומיכאל, לך אני רוצה להגיד שבכל סלע ואבן בנגב ובירוחם הסימנים שלך נמצאים, עכשיו, בעוד 20 שנה, בעוד 50 שנה ובעוד 100 שנה. אנחנו היינו הדור שדבר אחד עשה – שינינו את הדיסקט: אין מסכנות, אנחנו הכי טובים, התלמידים שלנו הכי טובים, ומתוך האין עשינו הרבה מאוד יש. זה הדבר. הסיפורים הקטנים זה לא. זו הפילוסופיה שלך כראש עירייה.
כולנו עשינו את זה. ברוך השם, יש עוד ממשיכים.
אני רוצה אבל כן משהו להגיד על החוק הזה. תראו, תקשורת חופשית היא מנגנון הבקרה הטוב ביותר של הציבור כלפי השלטון שלו. לעיתים, אדוני השר, הביקורת היא צולבת, לא תמיד היא מוצדקת, לעיתים היא שטחית ולעיתים היא מעמיקה, אבל בכל מקרה היא מנגנון הבקרה הטוב ביותר של הציבור לבקר את השלטון שלו.
אני אומר לכל תומכי החוק הזה: ככל שאתם תתעלמו מביקורת, תנסו להרחיק אותה מכם – כמו למשל החוק הזה והחוק שמונע ועדת חקירה ממלכתית – כך אמון הציבור בכם ילך ויפחת. ואתם חשים את זה. כשאני עובר בציבור, הכעסים עליכם של האנשים שלכם, זה שאתם מעלים חוקים שגם הבייס שלכם מתנגד להם – כי הוא נבון, ציוני וטוב. אתם יודעים שהמצב קשה. אתם יוצאים כנגד עיתונאים והופכים חלק מהם לאויבי המדינה. שוב, יש עיתונאים כאלה ויש כאלה, יש מדייקים ויש מחפפים, יש משתלחים, אבל רובם הגדול עושים את עבודתם נאמנה.
מה שאתם לא מבינים – ואני אמרתי את זה לקרעי – שחופש הדיבור זה לא הזכות, מיכאל, של העיתונאים, זה הזכות של הציבור. העיתונאים מוציאים לפועל את הזכות הזו. אתה פוגע בעיתונאי – פגעת בציבור, אתה מבין את זה, קרעי? ולא רק אתה. הציבור זכאי לשמוע מגוון דעות, לא רק אלה שנוחות לשלטון. מיכאל, היינו אתה ואני ראשי ערים. כמה פעמים ביקרו? כמה פעמים שמענו את זה בהבנה, וקראנו למבקרים: תשבו ותשמיעו את קולכם – ומזה רק התחזקנו.
נכון. הוויכוח - - -
הוויכוח עם קרעי - - -
אני אמרתי גם לקרעי וגם לשאר השרים: אנחנו שמענו ביקורת בממשלה הקודמת רק כשהיא הייתה נוחה לנו? ביקרו אותנו, כולל אתם, כולל עיתונאים, אבל אסור שממשלה תעצב את האינפורמציה שהציבור צריך לקבל. זה במשטרים טוטליטריים, שגם הם קרסו. יש הרבה עיתונאים שאנחנו לא מסכימים עם שום מילה אחת שהם אומרים, ולעיתים אפילו העובדות הן לא נכונות. אז מה, צריך להוציא אותם להורג? להפוך אותם לאויבי המדינה?
אני אמרתי, ואני אומר גם לאנשי הליכוד: רפורמה אמיתית צריכה להיות רק מתוך ראייה מקצועית ולא עימות מול כלי התקשורת. אתה לא יכול לנהל רפורמה כשאתה מתעמת עם כלי התקשורת ויש לך את האויבים ויש לך את שלך. שימו לב: ערוצי התרעלה – שמעת, אפרת?
ארבע שנים אנחנו שומעים: ערוצי האויב, ערוצי החמאס - - -
אל-ג'זירה, עד כאן. למה אתם מחכים, שמישהו יירצח? כל רפורמה וכל רגולציה חייבת להיות יציבה ועצמאית ולא שייכת לזהות של הממשלה. אני חוזר על מה שאני אומר: מותר לעשות רפורמות, מותר לעשות רגולציות חדשות, אבל אסור שאתה תבנה את זה על פי הזהות שלך. אמרתי, הציבור חייב לשמוע מגוון דעות. האזרחים הם אלה שיחליטו. ממשלות צריכות לחוקק חוקים מתוך אחריות.
אני רק אומר לכם שלכשנרכיב את הממשלה החוק הזה יעוף. הוא ילך, כמו עוד הרבה מאוד חוקים. לא צריכים לחשוש משאלות, לא צריכים לחשוש מהמבקרים, אבל לא להפוך אותם לאויבי המדינה. אל תתפלאו, כשמנפצים זכוכיות בכניסה לבנייני עיתונות וטלוויזיה, זה ההתחלה. ההסתה, שבאה לידי ביטוי בנחישות להעביר רפורמה, שכל המטרה שלה היא לפגוע באלה שלא מדברים כמוך, מסוכנת ומסכנת. אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.
אני חוזר: כל כך הרבה פעמים אנחנו כועסים כולנו על עיתונאים, וכל כך הרבה, גם בבית הזה – יש עיתונאים שהם מאוד מאוד שטחיים, וכל כך הרבה פעמים אנחנו רואים שמעשיך נמדדים באיזה סרטון של צעקות שאתה מוציא – ומי בדיוק יודע שמיכאל באופוזיציה יושב בוועדה לפיתוח הנגב ועושה, כמו שאמר מישהו, יותר מאנשים בממשלה. אז זהו, זאת העיתונות היום, ובכל זאת, צריך לאמץ אותה, צריך לדבר איתה. אתה צריך לתקן אותה, אבל לא צריך להשתלח בה. לא צריך להשתלח בה. תודה רבה, אדוני.
907 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.