הצעת חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ו–2026

כבוד היושב-ראש, כבוד השר. השר וסרלאוף, אתה מוזמן לשבת פה אם תרצה. לא יהיו פה נאומים פוליטיים נגד הממשלה, אני הולך לתת פה סוג של הרצאה בהקשר לחוק התקשורת. שימו לב, אני אפילו בלי עניבה, בדרך כלל אני מכבד את מעמדה של הכנסת בעניבה, אבל היום - - -

זה מה שאמרתי. אז היום בבוקר אני אתייחס בעיקר לחוק התקשורת, ואתייחס לדברים שעלולים לקרות בהנחה שהחוק הזה יעבור ובהנחה שהחוק הזה לא ייעצר ולא ייפסל על ידי בית המשפט העליון.

תראו, אני דווקא רוצה להתחיל מהסיפור שכשאנחנו מדברים על התקשורת, כשאנחנו מדברים על המלחמה על הדמוקרטיה, למעשה החל מינואר 2023 מדברים על הדוגמאות של פולין, הונגריה וטורקיה. בפולין התחלפה הממשלה, הפסקנו לדבר על המתרחש שם ועל התקשורת שהייתה שם לפני המהפך ולפני הבחירות; בהונגריה במשך 16 שנה היה ראש הממשלה אורבן – דרך אגב, אין לי בעיה איתו כי הוא היה מאוד פרו-ישראלי ותומך ישראל, אבל לעם ההונגרי הייתה בעיה קשה, ולכן הם החליפו אותו והוא הלך הביתה במפלה מאוד קשה – ומהר מאוד העם ההונגרי ולא רק העם ההונגרי, אלא העולם כולו, ראה שיש חשיבות לשינוי בכלים הדמוקרטיים, כאשר התקשורת בהונגריה כרגע עוברת שינויים דרמטיים, כולל הערוץ הממלכתי, כמו תאגיד השידור שלנו, שלמעשה במשך שנים שיקר והביא מידע שהוא לא רק שגוי, אלא מידע מטעה, על מנת לשרת את השלטון ואת משטרו של אורבן. מי שרוצה לדעת מה זה שינוי בתקשורת בעקבות השינוי המשטרי, תראו את הדוגמה של הונגריה. הדוגמה השלישית שעליה אנחנו מדברים בהקשר לתקשורת היא כמובן טורקיה, שהיא מזמן כבר לא דמוקרטית – השתלטות, בין היתר על התקשורת. שלוש הדוגמאות האלה הושמעו לא פעם כאן באולם הזה.

אני רוצה להביא לכם עוד דוגמה, שבעיניי היא דוגמה קלאסית להשתלטות התקשורת, וזה מה שקרה במשך 26 שנה ברוסיה. את הדוגמה הזאת של ההשתלטות על התקשורת אני אתחיל בסיפור שחלקנו זוכרים, יכול להיות שחלקכם לא זוכרים: 12 באוגוסט 2000, אי שם בים הצפוני טובעת צוללת גרעינית בשם קורסק, אחת הצוללות הגדולות בצי הרוסי בשנת 2000. קורה למעשה האסון הנוראי כאשר צוות של הצוללת, 107 אנשים, במשך כמה ימים מנסים לדווח, קוראים לעזרה ושולחים אותות מצוקה. בשלב זה לא יודעים כמה אנשים מהם חיים, כמה לא חיים.

בעקבות הפיצוץ, כנראה אחד הטורפדו, הצוללת מהר מאוד מוצאת את עצמה על פני הקרקע בעומק של 110 מטרים בים הצפוני. אלה תנאים קשים מאוד, אבל באותם ימים התקשורת הרוסית והערוצים הממלכתיים והערוצים, שמאז 1991 קיבלו חופש עיתונאי מוחלט אחרי התפרקותה של ברית המועצות, מדווחים את האמת. מדווחים את האמת, מדווחים על הצעות הסיוע של מדינות האזור – מדווחים על כך שנורבגיה מציעה סיוע, מדווחים על כך שהאמריקנים שעוקבים עם הלוויינים אחרי מה שקורה שם, מדווחים על הצעות סיוע, ומדווחים על כך ששלטונות רוסיה, מסיבות שכמובן לא חשופות, מסרבים לסיוע הבין-לאומי. והדרמה נמשכת, חברים. הדרמה נמשכת במשך כמה ימים, כאשר המשפחות של המלחים, המשפחות של צוות הצוללת מגיעות לעיירה קטנה שממנה יצאה הצוללת, שם למעשה הבתים של החיילים, של האנשים של הצי הרוסי. מתכנסים שם – נשים, אימהות, משפחות – והם מנסים לקבל תשובה מהשלטונות של רוסיה: האם הבנים שלנו, הבעלים שלנו, יחזרו הביתה למרות האסון הנוראי הזה?

כעבור כמה ימים מגיע למפגש נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לדבר עם המשפחות, ואחד מהאנשים מקליט את המפגש הזה ומשחרר לתקשורת. התקשורת הרוסית, הערוץ הכי גדול עם עשרות מיליונים של צופים מדווח ומשדר תמונות מאותו מפגש – יותר נכון, אלה לא היו תמונות, אלא הקלטה שבה הנשים של הקצינים מטיחות בנשיא רוסיה דברים קשים על כך שהוא לא ממש ממהר לסייע להצלת הצוללת.

הדבר הזה משודר. דמיינו לכם שהדבר הזה משודר, המגיש בערוץ הרוסי תוקף בשידור חי את נשיא רוסיה ואומר: הדבר הזה לא ייסלח לך לעולם, אדוני הנשיא. את הדמעות של האימהות, את הטענות של המשפחות, אתה תצטרך לזכור, אדוני הנשיא, ואתה, אדוני הנשיא – הוא אומר את זה בשידור – שיקרת כשניסית להציג את דבריך בהקשר לניסיונות הסיוע של הצוללת.

אתם יודעים איך נגמר הסיפור. הסיפור טרגי, כל 107 אנשי הצוות נפלו, לצערי. כעבור שנה-שנתיים, אני כבר לא זוכר מתי, היה מבצע להוצאת הצוללת מהקרקע. פתחו את הצוללת, קמה ועדת חקירה, גילו מה קרה שם.

חלק ממסקנות הוועדה חסויות, אבל באחד התאים – הצוללת מחולקת לתאים בכוונה, על מנת שאם בתא אחד יש פיצוץ, אנשים יכולים לעבור לתא אחר וככה בעצם להינצל, יש כל מיני שיטות שם – מצאו מכתבים של הקצינים, שכתבו בחושך מוחלט, בתקווה שהדבר הזה מתישהו יועבר למשפחות, לציבור ולעם הרוסי, שהיה מרותק למסכים בחודש אוגוסט שנת 2000, וקיבל למעשה את כל המידע מהתקשורת העצמאית באותם ימים. זה גרם לשבר עמוק בחברה הרוסית, ופגע באמונו של העם כלפי הנשיא המכהן, שהיה יחסית חדש, ממש כמה חודשים אחרי שהוא זכה בבחירות. אנשי סוציולוגיה גילו שהרייטינג שלו נופל, שצריך לעשות משהו. הדרך היחידה שהייתה למדינה לעשות סדר, כפי שהם מכנים זאת, זה למעשה להשתלט על התקשורת. על דברים כאלה לא סולחים.

כעבור זמן קצר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הגיע לארצות הברית. הוא הגיע לריאיון אצל לארי קינג, באותם ימים אחד מהאנשים הבולטים בתקשורת האמריקאית, יהודי, זיכרונו לברכה. הוא ישב ודיבר עם האוזנייה, ובגלל שיש תרגום באוזנייה, אז לפעמים יש דיליי, וניתן לשמוע ולראות כמובן את השניות הבודדות האלה של התגובה של המרואיין.

לארי קינג שאל אותו: אדוני הנשיא, אתה יכול להגיד לי באמת מה קרה לצוללת קורסק? הייתה שנייה של שקט, ואז נשיא רוסיה פוטין עם חצי חיוך – כנראה מהתרגום, זה לא משנה – אמר בחצי חיוך: היא טבעה, הצוללת טבעה, אז מה אתה שואל אותי מה קרה? היא טבעה. למה אני מספר את הסיפור הזה? כי 26 שנה אחרי, כשמדברים על הדרך להשתלט על התקשורת ברוסיה, מזכירים את הסיפור הזה של הצוללת.

קיץ 2026 – ראש ממשלת ישראל מגיע לערוץ הבית שלו, ערוץ 14, ושואלים אותו: אדוני ראש הממשלה, מה השתנה אצלך אחרי 7 באוקטובר? ומה אומר ראש ממשלת 7 באוקטובר? ירדתי במשקל. באולפן צחוק; מצחיק, נכון? מצחיק. אותו חיוך, כמו של נשיא רוסיה, שהיה אצל לארי קינג, ואותו חצי חיוך כאשר הוא יודע בפנים את האמת, אבל הוא לא רוצה לחשוף את האמת, ולעולם לא יחשוף.

בחזרה לרוסיה של שנת 2000: נשיא רוסיה, שמכהן גם היום – וקרו הרבה דברים מאז אוגוסט 2000, במיוחד אחרי פברואר 2022, במיוחד כאשר רוסיה נכנסה לאוקראינה והתחילה במלחמה, אבל הסיפור של התקשורת מתחיל שם – השתלטות מוחלטת על הערוצים שברוסיה קוראים להם ערוצים פדרליים. זה מגיע מהר מאוד להשתלטות על ועדת הבחירות המרכזית, וב-2003 ברוסיה כבר אין בחירות ישירות לסנאטורים, למושלים של המחוזות. רוסיה זה כמו ארצות-הברית, יש שם יותר מ-80 מחוזות, ולפני 2003 כל מחוז היה בוחר את הסנאטור שלו, את המושל של המחוז, שהיה גם מייצג את המחוז בבית העליון של הפרלמנט הרוסי. יש להם שני בתים כמו בארצות הברית, ואותה שיטה. כבר אין מישהו שמתנגד לזה, משום שב-2003 רוב הערוצים הפדרליים נמצאים בשליטה של המדינה באמצעות חברות גדולות, אם זו חברת גזפרום, חברת הנפט העולמית הגדולה, הכי גדולה ברוסיה, כמובן, ובין הגדולות בעולם, שמשתלטת על ערוצים מסוימים, כמובן בהוראה ישירה של השלטונות. העיתונאים של שנות התשעים, שקיבלו טעימה של הדמוקרטיה, עושים מאבק ומנסים להילחם לא רק על מקום העבודה שלהם אלא על התקשורת החופשית, חופש הביטוי והיכולת להגיד את מה שיש לך להגיד לשלטונות, אם זה בשידור חי, אם זה בפלטפורמות פתוחות.

אבל השלטון, במקום להתמודד עם הטענות הולך בדרך אחרת, ופשוט משתלט על אמצעי התקשורת, אם זה טלוויזיה, אם זה רדיו, אם זה עיתונים – והופך את העיתונאים העצמאים לסוג של שוליים. הם אומרים להם: אתם יכולים להמשיך לעבוד, אתם יכולים לייצג את הנישה הקטנה שלכם, אנחנו נגרום לעם ולרוב הציבור להבין שאתם לא מייצגים את העם הרוסי. אתם מקבלים סבסוד מכל מיני גורמי חוץ; אתם אלה שמתקיימים בזכות מחלקת המדינה האמריקאית, שכמובן רוצה להרוס את רוסיה, בהגדרת השלטונות; אתם כל הזמן נוסעים לחו"ל והילדים שלכם לומדים שם באנגליה, בארצות הברית או בגרמניה – אז אל תספרו לנו מה טוב לעם הרוסי. כי בשנות התשעים – וזה נכון – כל תהליך ההפרטה ברוסיה הביא לגידול פערים בין העשירים לעניים, והשלטון החדש, שהגיע בדמותו של נשיא פוטין בשנת 2000, בא לשקם את רוסיה, ומה שנקרא – יש ביטוי ברוסית – להרים את רוסיה מהברכיים, לתת שוב תחושה לעם הרוסי שרוסיה היא מדינה בעלת חשיבות עולמית.

איך מתחילים את זה? מהשתלטות על התקשורת, שבתקשורת יגידו שאתה לא רק צריך להיות גאה שאתה אזרח רוסיה, אלא תדע שאנחנו עושים הכול בשביל שרוסיה תשפיע על כל מה שקורה בעולם. ועדיין אומרים לעיתונאים עצמאיים, אנחנו יודעים שאתם קיימים, אנחנו דמוקרטיה, אנחנו ניתן לכם להתקיים, אבל אנחנו נדאג שהקול שלכם יישמע כקול קיצוני, לא משמעותי, אבל כאילו נגן עליכם בשביל שלא יגידו לנו שאנחנו לא דמוקרטיה.

הרי יש בחירות, אבל מה שוות הבחירות כאשר התקשורת לא יכולה להתבטא באופן חופשי, כאשר המועמדים לא מקבלים זמן מסך, וכאשר ועדת הבחירות המרכזית נשלטת על ידי השלטון? אז אין למעשה טעם בבחירות. אפשר לקיים את הבחירות, אבל זאת הסיבה העיקרית לכך שבמערב המשיכו לטעון לטוהר הבחירות, משום שאי-אפשר לקיים בחירות הוגנות כשאין תקשורת חופשית במדינה.

אחרי פברואר 2022, אחרי שהתחילה המלחמה – וכמובן, כל התקשורת הרוסית תומכת ללא סייג במלחמה נגד אוקראינה – הם התחילו עוד לפני, עם מה שקרה בחצי האי קרים ב-2014, אבל למעשה בין 2014 ל-2022 המשחק הזה עדיין ממשיך. עדיין אומרים: יש לנו תקשורת עצמאית, יש עיתונים שיוצאים לאור, יש פוליטיקאים שמקבלים זמן מסך באותם ערוצי נישה, אם זה רדיו – אני לא רוצה להיכנס לשמות כי זה לא אומר לכם כלום. אפילו ערוץ שמשודר בפלטפורמות OTT, כלומר באינטרנט, לא בלוויין, אלא מי שרוצה, עד שנת 2022, עד הפלישה הרוסית לאוקראינה, יכול עדיין לקבל ולצרוך את המדיה העצמאית, החופשית, אבל בממדים מאוד מאוד קטנים. מה שקורה אחרי פברואר 2022 – הפרלמנט הרוסי מעביר כמה חוקים דרמטיים, שלמעשה לא רק מפרקים את השאריות של התקשורת העצמאית אלא גורמים להרבה עיתונאים לעזוב את גבולות המדינה. לאחר מכן בפרלמנט מתקבלים חוקים, ועל סמך החוקים האלה ניתן להכניס לכלא לשנים ארוכות. זה לא חודשיים-שלושה, ולא חצי שנה, כמו שזה אצלנו לפעמים על עבירות קשות – אלא בין שבע ל-15 שנה, שימו לב, רק על דברים שבן אדם אומר בפוסט, או שהוא אמיץ יותר ואומר את זה במרחב הציבורי. היום אם מישהו יעמוד במקום ציבורי עם שלט שהוא רוצה שלום, הוא יכול לקבל עד שבע שנים בכלא. והתקשורת, או שהיא לא תסקר את זה, כי התקשורת היא תחת צנזורה מוחלטת, או שהתקשורת תסקר את הדבר הזה ותגיד שהאיש הזה פוגע בחיילים רוסים שכרגע נמצאים בחזית ונלחמים על עתידה של רוסיה.

ולכן החוק לא קרוי חוק שלמעשה מגביל את חופש הביטוי; החוק הזה קרוי "חוק נגד הכפשת חיילים רוסים", ולכן כל אמירה שהיא אמירה אנטי-מלחמתית, או ניתן לפרש אותה כאמירה של תקשורת עצמאית וחופשית, על פי החוק מתפרשת כאמירת הכפשה נגד החיילים, וניתן להכניס את הבן אדם הזה לכלא לשנים ארוכות. עד לא מזמן אפילו על המילה "מלחמה" היה אפשר להכניס אנשים לכלא – משום שזה לא מלחמה, זה מבצע מיוחד. אז אם אתה אומר "מלחמה", סביר להניח שייפתח נגדך הליך פלילי. אני כבר לא מדבר על החוק של סוכני השפעה וסוכנים זרים, שזה דבר שהוא לצערי נפוץ וגורם להרבה הרבה אנשים גם לעזוב את גבולות המדינה.

למה אני מספר את כל הדבר הזה? משום שעם חוק התקשורת אנחנו הולכים במסלול שמזכיר מאוד מאוד את תחילת הדרך של שנות האלפיים, והוא מזכיר את הסיפור של התקשורת הרוסית בשנת 2000, כי היו שם עיתונאים לפני 25 שנה שלא האמינו, ויש כאלה שהתהפכו – שהדבר הזה יגרום לחיסול טוטלי של חופש הביטוי, של תקשורת עצמאית. כמות המידע השקרי שהופץ לציבור במשך שנים מאז ההשתלטות המוחלטת ללא ספק שינתה את דעת הקהל ברוסיה כלפי מהלכים שהשלטון עשה. גם אם היום יש אנשים שחושבים אחרת, אם זה בנושאים כלכליים, אם זה בנושאים ביטחוניים, אם זה בנושאי חוץ – הרושם שיוצרת התקשורת הוא שמדובר בשוליים, מדובר בקומץ קטן של החברה האזרחית, ולכן אל תתייחסו לרעשי רקע.

אתם שמים לב, נכון? אני פונה בעיקר לצופי ערוץ הכנסת, כי האולם ריק, אני שומע רק את שני הצלמים האהובים עליי, שמצלמים אותנו. אני אומר, האולם ריק, אני שומע רק אתכם, את השיח ביניכם, אבל אני מאוד אוהב אתכם, באמת. אז אני פונה בעיקר לצופי ערוץ הכנסת ואומר להם, כשאתם שומעים את המשפטים: אל תתייחסו לזה, זה שוליים, זה רעשי רקע, הקומץ הקטן הזה מקשקש, מה הוא מבין בכלל – אותו דבר היה גם במדינות שהן בהחלט לא מדינות דמוקרטיות היום. זה לא קומץ. זה ממש לא קומץ. פשוט השלטון השתלט על התקשורת בצורה כזאת שאנשים או מפחדים להגיד את הדברים, או שאנשים לא רוצים להגיד את הדברים – לא בגלל שהם מפחדים, בגלל שאין משמעות לאמירות האלה ואין משמעות למאבק ציבורי, כי הם כבר לא חיים בדמוקרטיה.

כשאנחנו מדברים על התקשורת החופשית והעצמאית, תקשורת מגוונת, אין לי שום ספק שהשלטון – וזה לא משנה איזה שלטון – לא יכול להתערב ולקבוע את גבולות חופש הביטוי. אני אומר את זה לא כחבר כנסת ולא כאזרח ישראלי אלא בעיקר כעיתונאי לשעבר. כמעט 15 שנה עסקתי במקצוע, למדתי תקשורת, עברתי בגופים שונים בתקשורת, שידרתי ברדיו, בטלוויזיה, כתבתי במגזינים בעולם, לא רק בישראל, יש לי תואר שני בתקשורת פוליטית. כשאני מסתכל על הבורות של חלק מחבריי בקואליציה, שלא מתעמקים בחוק הזה – ותכף אני אגע כמובן בכל הסעיפים – אז כואב לי, כואב לי שאין את ההבנה הבסיסית, שאמורה לתת את הבסיס גם לתהליך קבלת החלטות כחבר כנסת, כשר בממשלה, וגם לתת הבנה מה תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית. לא סתם אומרים שהתקשורת זאת הרשות הרביעית.

אז אפשר להתווכח, אפשר להשמיע ביקורת, כמו שאפשר להשמיע ביקורת כלפי בית המשפט העליון, אבל אי-אפשר לבוא ולהגיד: אני לא מקיים את הפסיקות של בית המשפט העליון, ואחר כך להדהד בתקשורת שהיא תומכת בשלטון בגלל שזה תואם את השלטון. כל מי שלומד תקשורת, כל מי שרוצה להיות עיתונאי אמיתי, יודע דבר אחד, שמלמדים אותו כבר בשנה א': תפקידה של התקשורת זה לבקר את השלטון, לא לעסוק בחנופה, לא לעסוק בנושאים כלכליים על מנת לקוות שהשלטון אחר כך יסייע לבעל הערוץ, בעל העיתון או בעל תחנת רדיו, כי אם עיתונאי עוסק בחנופה הוא לא עיתונאי, הוא תעמולן; הוא איש תקשורת, כפי שלא מעט אנשים אוהבים לכנות את עצמם – אבל הוא לא עיתונאי. תפקיד העיתונאי זה לבקר את השלטון.

כמובן שמדינת ישראל נמצאת במקום מיוחד מהבחינה הזו, משום שגם אני, כשהייתי עיתונאי, חוויתי את הפיצול הזה. כשאתה מדווח על מה שקורה בארץ – אני חוזר כרגע לכובע העיתונאי שלי – אתה לא יכול להיות אובייקטיבי, כאשר כולנו שירתו בצבא, כולנו עברנו את מה שעברנו. וכשאנחנו מדווחים ומספרים על מלחמת לבנון השנייה – השבוע ציינו 20 שנה למלחמה – אתה לא תדווח בצורה אובייקטיבית, משום שאף אחד מהעיתונאים הישראלים לא יכול לנסוע לביירות או לדאחייה, ולראיין את נסראללה בשנת 2006 ולשאול אותו: תגיד את עמדתך – מה אתה חושב? אז עיתונאים ישראלים שסיקרו את המלחמה – וזה לא רק לבנון, זה גם בעזה, גם באיראן, גם בסוריה – הם קודם כל ישראלים, ולכן זו לא בושה להיות ישראלי גאה גם כשאתה עיתונאי, ולייצג את מדינת ישראל גם כשאתה עולה בתקשורת הבין-לאומית. לא מעט עיתונאים ישראלים מתראיינים לתקשורת הבין-לאומית, ובוודאי ובוודאי רובם מייצגים את מדינת ישראל, לאו דווקא את השלטון שמכהן במדינת ישראל. זה ההבדל. זה ההבדל.

אבל עדיין, עיתונאי יודע שכשהוא מגיע לדבר על נושאים פנימיים של המדינה, ויש מחלוקת בין הקואליציה והאופוזיציה, עיתונאי לא יכול לתפוס צד ולהציג חנופה לשלטון, כי ברגע שאתה יושב כעיתונאי באולפן ומגן על ראש הממשלה, על שר כזה או אחר, ואומר: מצוין, תמשיכו כך, צריך לרסק את כל אלה שמבקשים לעשות א', ב', ג', ד', צריך לסגור את ערוצי התבהלה האלה, צריך לעשות להם כך וכך – אז אתה כבר לא עיתונאי. אתה יכול להגיד שאתה עובד בשירותו של השלטון, אבל אתה לא עיתונאי. המעשים האלה הם פשוט עלבון כלפי עיתונאים שעושים את תפקידם העיתונאי. אלה הדברים שאמרתי גם במהלך הדיונים של הוועדה המיוחדת לחוק התקשורת, כמובן, בהתאם לסעיפים שתכף אני אתייחס אליהם.

אבל רציתי רק לתת לכם את הטעימה הזאת, על מנת שאתם תבינו מה זה, מה למעשה תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית, בחברה חופשית. כמו שבחברה הזאת יש מקום לחברה אזרחית, לארגונים אזרחיים, לבית המשפט העליון וכמובן גם לכנסת, אף אחד לא מזלזל – אבל מדינת ישראל היא מדינה מיוחדת, ראשית, בגלל שאין לנו חוקה, ובהיעדר החוקה אנחנו כל הזמן רבים פה, ואני מאוד מקווה, ואת זה אנחנו אומרים בישראל ביתנו, שכשאנחנו נחליף את הממשלה, אנחנו נדאג בין היתר לחוקק חוקה בישראל על מנת שהחוקה תסדיר גם את יחסי דת ומדינה, יחסים בין הרשויות במדינה וגם הרבה דברים שקשורים גם להתנהלות התקשורת במדינה. כי ברגע ששלטון, או מי שעומד בראש השלטון, מתערב בהליכי התקשורת, בתהליכים שמתרחשים בעולם התקשורת – כאן נגמרת הדמוקרטיה; ברגע שפוליטיקאים מנסים לשכתב את ההיסטוריה באמצעות השתלטות על התקשורת – כאן נגמרת הדמוקרטיה; ברגע שחברי הקואליציה יושבים באולפנים ובביטחון מלא משדרים שקר, שקר מוחלט, על ההיסטוריה, על אירועים היסטוריים שהתרחשו במדינת ישראל – כאן נגמרת הדמוקרטיה; כששרים עולים כאן לדוכן הזה וביודעין אומרים דברים שהם בניגוד לעובדות – כאן נגמרת הדמוקרטיה. כשאופוזיציה מנסה לטעון טיעון נגדי שמבוסס ברוב המקרים על עובדות, עושים ככה לאופוזיציה – תמשיכו, תמשיכו, כמו אי שם בשנת 2000 ברוסיה, אותו דבר. הם שוליים של החברה הישראלית, אף אחד לא מקשיב להם. אפרופו שיטות, כמו שאמרתי.

לכן לתקשורת יש תפקיד: תקשורת אמורה לסקר, אמורה להביא אמת, והתקשורת אמורה לתת לציבור כולו רק את האמת. החוק גם מאפשר לעיתונאי להיות מוגן מפני התביעות רק אם הוא דיבר אמת, או שהוא פעל מתום לב. אם עיתונאי בוחר בהגנת "אמת דיברתי" בתביעה נגדו בבית המשפט, והוא יודע שהוא דיבר אמת והוא יכול להוכיח שהוא דיבר אמת – הוא יצא זכאי מהתביעה. קשה להוכיח שפעלת בתום לב, למרות שיש גם מקרים כאלה, אבל אם עיתונאי יודע שהוא מדבר אמת והוא הוכיח והוא בדק מקורות והצליב את המידע שהוא קיבל, ויש לו גיבוי של המערכת לדבר אמת – אי-אפשר לאיים עליו, אי-אפשר לתבוע אותו; אפשר לתבוע אותו, אבל בית המשפט לא יהיה לצידם של התובעים. הוא יצא ללא פגיעה מהתביעה הזאת. כמובן, זה ייקח לו הרבה משאבים, אבל בשביל זה יש מערכת חזקה, בשביל זה יש עורכים שבודקים אותו, בשביל זה יש תקשורת, ובשביל זה יש מערכת שלמה שבודקת בכל שלב אם המידע שמועבר לציבור זה מידע אמין, בדוק, ומידע שניתן להעביר לידיעת האזרחים, אחרי שנעשתה כל בדיקה אפשרית ואפשר להגן על המידע הזה. ככה צריכה לפעול תקשורת עצמאית במדינה דמוקרטית.

אדוני היושב-ראש, ליפנים יש שיטת עבודה מיוחדת – אני תכף לוקח הצידה מחוק התקשורת. הרי איך הם הצליחו בתעשייה אחרי מלחמת העולם השנייה? הרי יפן היא אחת מהמדינות המפותחות מבחינת התעשייה – איך הם הצליחו להגיע בלי משאבי טבע לכמות ייצור מטורפת של מכוניות, של פלדה, של כל הדברים האלה, מכוניות יפניות, מחשבים יפניים, אלקטרוניקה, טלוויזיות – איך הם הצליחו? הם עשו את שיטת הבדיקה של המוצר – טוטלית; הם קראו לזה שיטת בדיקה טוטלית. בכל שלב של הכנת המוצר אתה בודק את המעגל הקטן שלך. אתה לא מחכה שהמוצר יגיע אחרי שאתה מייצר אותו. ואז – כמו שיש מחלקת בקרת איכות, ואז יושבים אנשים שאומרים לך: רגע, רגע, רגע, פה טעית, תחזיר את זה לשלב א', ב', ג'. הם המציאו שיטה שבשפה האנגלית קוראים לה TQM, שזה Total Quality Management – בכל שלב של ייצור המוצר אתה מקפיד על בדיקת איכות השלב שלך, שאתה אחראי עליו, ואז אתה יודע כמעט בוודאות מוחלטת שכשהמוצר הזה יגיע לסיומו, אתה לא תצטרך להתחיל את כל התהליך מההתחלה. זה קשה, זה מצריך משאבים נוספים, אבל זה מוכח כנכון.

זה מוכיח בסופו של דבר שהמוצר שאתה מוציא – וזה לא משנה אם זה מכונית, מסך טלוויזיה, מחשב או - -

- - צ'יפ קטן – אתה מוכיח שאתה לא תפיל את זה על ש"ג בדרך, כי אתה יודע שגם בשלב של בדיקה – בכל שלב יש לך אנשים שנושאים באחריות על השלב שלהם. זאת דוגמה לשיטת העבודה של מערכת חדשות, שבודקת את עצמה בצורה מיטבית: אם זה תחקירן שמביא חומרים לכתב, אם זה כתב שאמור לפעול, כמו שאמרתי, רק מתוך תחושת אמת, ואם זה עורך מערכת, עורך מהדורה, אפילו מגיש – תמחקו "אפילו" – מגיש מהדורה צריך להיות בטוח שהכתבה שמשודרת בתוך המהדורה שהוא מגיש, אמורה להיות כתבה אמינה, מבוססת על עובדות, וביתר שאת כאשר מדובר בתחקירים עיתונאיים.

ופה, אדוני היושב-ראש, אני אגיע לשלב של החוק, משום שלשר התקשורת שלמה קרעי, ד"ר קרעי, במשך ארבע השנים של הכהונה היה חשוב לעשות כמה דברים: קודם כול, לסגור את התאגיד השידור הישראלי; השר קרעי נבחר לתפקיד הזה במשימה לסגור את התאגיד. היו שרים, ועדיין יש שרים שאומרים: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? זה ציטוט של שרת התחבורה מירי רגב. השר קרעי נשלח למשימה עם כמה דברים שהיה עליו לבצע. איך עושים את זה? איך סוגרים את תאגיד השידור הישראלי כאשר ממשלת הליכוד בשנת 2016 קיבלה החלטה על הקמת התאגיד במקום הרשות, שהייתה מנופחת, מתוקף ההתיישנות, הרבה ביורוקרטיה, תועלת מאוד נמוכה? אז ב-2016 הליכוד מקבל החלטה, ממשלת הליכוד מקבלת החלטה מאוד דרמטית – וסוגרת את הרשות לטלוויזיה ולרדיו. ובמקום הרשות קם תאגיד השידור הישראלי.

עכשיו, אני לא צריך להגיד גילוי נאות, למרות שאני עבדתי ברדיו רקע. לא הייתי אפילו שכיר שם, אז אין לי פה גילוי נאות, אני שידרתי בתור פרילנסר בתחנה הזאת עד כניסתי לפוליטיקה, עד 2019. אני לא הייתי אפילו עובד תאגיד, כך שלא היו לי שום זכויות. אבל כן, צריך להגיד שגם אני, כשהתקבלתי, במקביל לעבודה שלי בטלוויזיה – אגב, זאת הייתה הדרישה שלי; לא רציתי לעזוב את הטלוויזיה ולכן הלכתי ועשיתי את זה כפרילנסר. התקבלתי לשדר בתחנת רדיו רקע כמגיש – דרך אגב, שם אני הכרתי את שמעון אלקבץ, שבתו סיון נרצחה בכפר עזה ב-7 באוקטובר יחד עם בן זוגה נאור חסידים, שאחר כך הכרתי גם את אביו, אבי חסידים. כשאני באתי לשדר בתאגיד השידור הישראלי אני עמדתי בכל הדרישות בעבודה העיתונאית שלי. אני הקפדתי לשמור על האתיקה העיתונאית; הייתי, כמו כל העיתונאים, בעל תעודת עיתונאי; הקפדתי לבחור את האייטמים הנכונים; הקפדתי גם לבחור את הנושאים שלא מיועדים רק לציבור מאזיני התחנה – בגלל ששידרתי בשפה הרוסית, והיו כמה שפות שם, בתאגיד השידור – אלא גם דאגתי שכלל הנושאים התקשורתיים על הפרק יהיו משובצים במהדורה שאני הכנתי. הייתה לי תוכנית של שעתיים, אני שידרתי מהשעה 9:00 עד השעה 11:00 על כל הנושאים האקטואליים של אותו יום.

קיבלתי מכל מיני אנשים לחצים – כמובן מהקשת הפוליטית: למה אתה לא מעלה אותי מהצד הזה, למה אתה לא מעלה אותי מהצד הזה? אמרתי, מה זאת אומרת? אני מעלה את כולכם, אבל אי-אפשר כל יום רק זה או רק זה. אז תמיד הייתי בוחר באיזון הנכון, אבל הכי חשוב, אני רוצה להגיד שאת האיזון הזה ראינו בתוך המערכת. כלומר, במערכת ישבו אנשים שהקפידו על האיזון הנכון, על התכנים שמשודרים בצורה נכונה. וכשיש ויכוח, כשצד אחד תוקף אותי כעיתונאי ואומר שאני עושה משהו נגד הצד הזה, והצד השני באותו זמן תוקף אותי מהצד הזה ואומר שאני לא מתייחס לצד השני, אדוני היושב-ראש, אני תמיד רגוע. אני אומר, אם שני הצדדים תוקפים אותי, סימן שאני עושה משהו טוב. כמובן שבפוליטיקה זה לא ככה.

תאגיד השידור הישראלי קם, ופועל כבר עשר שנים. אני אישית חושב שזאת הצלחה גדולה. ואמרתי את זה, למרות שקשה מאוד להגיע היום כאיש אופוזיציה לתאגיד, מעולם לא השמעתי את הטענה הזאת. מעולם לא אמרתי: וואו, אתם לא מעלים אותנו כאופוזיציה – כי לפי הסקרים האחרונים אנשי אופוזיציה מקבלים רק 14% זמן מסך, בכלל בתקשורת הישראלית, ושרים או אנשי הקואליציה מקבלים 86%. ולמרות זאת, באים ותוקפים את התקשורת הישראלית על כך שהיא עומדת לצידה של האופוזיציה.

בחזרה לשר קרעי. השר קרעי רצה לסגור את התאגיד, והוא לא עמד במשימה הזאת. צריך להגיד את האמת, הוא כשל במשימתו הראשונה, לסגור את תאגיד השידור הישראלי. הוא ניסה לעשות את זה באמצעות חקיקה פרטית של חברת הכנסת טלי גוטליב. הוא הבין שיהיה לו קשה לחוקק ולקדם חקיקה ממשלתית, בגלל שחוק התאגיד אוסר על התערבות פוליטית בתאגיד השידור הישראלי, כי זה תאגיד השידור הציבורי. ואז הוא הלך – בחקיקה פרטית. הוא ניסה לעשות את זה דרך אותו חוק; מהר מאוד החוק הזה נתקל בהתנגדות בוועדת הכלכלה, שמי שעומד בראשה זה חבר כנסת מטעם הליכוד דוד ביטן. אני זוכר את הימים האלה בוועדת הכלכלה, כאשר יושב-ראש הוועדה ביטן אמר: אני דואג ל-1,000 עובדי התאגיד. בין 1,000 עובדי התאגיד יש לא מעט אנשים שגם הצביעו לליכוד ולממשלה שלנו. אז תפסיקו לקשקש, אתם רוצים לסגור את התאגיד בגלל שלא טוב לכם שחלק מהתכנים בתאגיד תוקפים את הממשלה, אז אתם רוצים להשאיר יותר מ-1,000 איש ללא פרנסה? זה לא עובד ככה. והחוק הזה נקבר בוועדה.

הצעד השני של השר קרעי היה להשתלט על תקציב התאגיד. אם הוא לא הצליח לחסל את התאגיד, בואו נשתלט על תקציב התאגיד. העבירו חקיקה פרטית, אבל זה הגיע רק לקריאה טרומית, לאחר מכן, ועדת הכספים – אין לי מושג למה ועדת הכספים הייתה צריכה לדון בזה, רק המילה היא "תקציב", אבל אין לזה שום קשר לתקציב, אלא הנושא הוא מהותי. זה הגיע לקריאה הראשונה, אבל החוק הזה כמובן לא התקדם בכנסת הזאת, וטוב שכך.

והדבר השלישי שהשר קרעי ניסה לעשות זה למעשה החוק שאנחנו דנים בו עכשיו, חוק התקשורת, או כפי שבאופוזיציה אנחנו אומרים, חוק להחלשת התקשורת. אז חברתי חברת הכנסת שלי טל מירון דיברה לפניי במשך שעה. קודם כל, אני רוצה להודות לה על העבודה המשותפת באופוזיציה. אני חושב שאנחנו הוכחנו שדווקא בוועדה הזאת, שהיא ועדה מיוחדת שקמה לצורך החוק הזה, לא רק הצגנו חזית אחידה בין סיעות האופוזיציה, אלא גם הבאנו פה הישגים אופוזיציוניים בכך שלא היה חוק אחד בכנסת ישראל שרק הנמקת ההסתייגויות בו נמשכה למעלה משלושה שבועות. לא היה דבר כזה. אם אתם תמצאו בהיסטוריה של הכנסת דבר דומה, בבקשה, תעדכנו אותי, אני אקח את הדברים שלי בחזרה. לא היה דבר כזה. כמובן, אני רוצה לציין גם את חברת הכנסת אפרת רייטן וגם את חבר הכנסת איתן גינזבורג. למעשה, ארבעתנו, יחד עם מירב בן ארי, הצגנו חזית אחידה במלחמה על התקשורת החופשית במדינת ישראל. רוב הדברים שהצגנו בוועדה הזאת כמובן גם יוצגו במהלך העתירות שיהיו, בהנחה שהחוק הזה יעבור היום, לקראת הערב, כאן במליאה.

אמרתי לחבריי בקואליציה, אתם הולכים להצביע על חוק שאין לכם מושג בחוק הזה. אבל זאת חצי צרה, יש לא מעט חוקים שעוברים כאן שלא כל חבר כנסת מתעמק בהם. אמרתי שאתם, חבריי בקואליציה, הולכים להצביע על חוק שעלול לפגוע גם בימין, עלול לפגוע גם במישהו שמחר יכול למצוא את עצמו באופוזיציה, אז תחשבו על זה. אם כוונתו של השר קרעי מלכתחילה הייתה לנתק את התקשורת מהפוליטיקה, ולהגיד: אנחנו רוצים את התחרות, שכמה שיותר שחקנים ייכנסו לשוק התקשורת – הרי מלשון החוק ניתן לראות שהוא רק הכביד את הרגולציה, הוא חיזק את הקשר הפוליטי למועצה שתקום ולוועדת איתור שבראשה יעמוד מנכ"ל משרד התקשורת, שזה משרת אמון של השר. אז רק דמיינו לכם, השר וסרלאוף, דמיין לך שמחר מתחלפת ממשלה, והממשלה החדשה באה ואומרת: אני לא רוצה לשנות את החוק, לא רוצה לגעת בחוק התקשורת של קרעי. נאמץ את החוק הזה. והממשלה החדשה ושר התקשורת החדש, שהוא מתנגד אליך באופן אישי – אני לא יודע מי זה יהיה או מי זאת תהיה – אומר: אני לא מבטל את החוק הזה. עכשיו אני הולך למנות את המנכ"ל שלי, שזה משרת אמון, ואני אדאג שהמנכ"ל ידאג להביא לשר את חברי המועצה החדשה – שלפי החוק זה שישה מתוך תשעה בהמלצת השר – בתנאי סף הרבה יותר פחותים משנדרש היום. ואז מה אתם תגידו כשתשבו באופוזיציה? אתם הראשונים שתרוצו לבג"ץ לבקש סעד. אתם תגידו: זה לא הגיוני, מה פתאום, מה זה הדבר הזה? מה זה הזיקה הזאת? מה, אתם עכשיו תשנו לנו את כל הדברים האלה? ואז יגידו לכם: זה בגלל שאתם לא קראתם את לשון החוק; זה בגלל שאתם ניסיתם לסרטט את גבולות חופש הביטוי, ואתם ניסיתם לעשות את הדבר הזה, ואתם העברתם את הדבר הזה, אז אל תתלוננו.

אני יכול להגיד שכל עוד זה תלוי בנו, כל עוד זה יהיה תלוי בנו, אנחנו בוודאי נדאג לתקן את הדבר הזה. כי אנחנו נפעל אחרת. אנחנו לא נתערב בדברים שלא צריך להתערב בהם. אנחנו נדאג לעשות דברים כדי שהתקשורת תסקר בצורה אמינה, ותציג לציבור את הדברים כפי שאנחנו יודעים לעשות. אנחנו לא נעשה קומבינות ואחר כך נדאג שהתקשורת תשקר ותציג את הקומבינות כאילו זה דברים טובים לעם. לא, אנחנו נדאג לעשות דברים טובים בממשלה. ולא יהיה מצב שכשהממשלה מקדמת את חוק ההשתמטות, בערוצי התעמולה ישבו אנשים שאין להם מושג בתקשורת ושאומרים: ככה זה צריך להיות, מה אתם רוצים?

תוקפים את האופוזיציה על זה שהאופוזיציה דורשת להעביר חוק גיוס לכולם, בזמן שהרמטכ"ל זועק למחסור בחיילים. ומה אומרים בערוצי התעמולה? לא טוב לך, אדוני הרמטכ"ל, תתפטר. מי אתה בכלל? שב בשקט, תחזיר את המפתחות. חבר'ה, זה מה שקורה היום בערוצי התעמולה. תפתחו את העיניים, תפתחו קצת את העיניים, תסתכלו מה קורה.

עכשיו אני רוצה לגעת בנקודות בקצרה.

מה זה הילדים הקטנים? בני כמה אתם? ארבע? חמש? מה זה? כן? כיתה א' בשנה הבאה? אז קודם כול, אני מברך את הילדים החמודים.

איזה כיף לראות ילדים שעולים לכיתה א' מגיעים לכנסת. זו הפעם ראשונה שלכם? תרימו יד מי שבפעם הראשונה בכנסת. איך זה בחופש הגדול, כיף? כן? בסדר, קייטנה. גם לי יש – בספטמבר הקטנה שלי הולכת לכיתה א'. אז אני מאחל לכם, ילדים חמודים, שיהיה לכם רק טוב, שתהיה שנה טובה; שאתם תלכו לכיתה א', תקשיבו למורות, למורים, והכי חשוב, תקשיבו להורים שלכם, זה הכי חשוב. תיהנו מהביקור כאן בכנסת. כיף לראות שילדים קטנים באים. אחר כך תבואו עוד כמה פעמים, כשאתם תגדלו קצת.

אני בטוח שיש להם מורים טובים, או מורות טובות, שיסבירו כבר היום שיש משמעות לבית הזה, כי פה אנחנו מקבלים דברים שמשפיעים עליהם. הדברים האלה משפיעים על העתיד של הילדים. אני חושב, אני רוצה, שכל ילד יקבל את הכלים, שיוכל להתמודד כשהוא יגיע לגיל 18. שלא יהיו ילדים שיגידו: מה, הצבא? זה לא קשור אליי. אז אנחנו צריכים פה, בבית הזה, לחשוב תמיד על הדור הצעיר, הדור הקטן הזה. הזמן רץ מהר מאוד והילדים כבר יגיעו לגיל שבו המדינה תבקש מהם להגן על כולנו.

בחזרה לחוק התקשורת – אפשר להוסיף לי עוד חמש דקות? כי נתתי לחמד. תוסיפו לי, בבקשה, עוד חמש דקות, בסדר? בנות. תודה – אני רוצה, בקצרה, להתייחס לדברים שבעיניי בעייתיים בחקיקה הזאת. קודם כול, בחוק הזה אין סעיפי מטרה, וזה לא סתם. דנו בזה הרבה. השר קרעי בכוונה לא רוצה להכניס סעיפי מטרה, משום שברגע שאתה מכניס סעיף מטרה לחוק, אז אתה משאיר לבית המשפט אפשרות לפרש את החוק הזה בהתאם לסעיפי המטרה.

מהם סעיפי המטרה של החוק הזה? מה המטרה של השר קרעי בחוק הזה? תחרות? לא, זה לא תחרות. אף אחד לא מבטיח שבעקבות השינויים בחוק יבואו שחקנים שיגרמו לתחרות גדולה בשוק התקשורת. זה ממש ממש לא מבטיח. זיקה פוליטית? יש פה פער עצום בין ההצהרה של השר קרעי והמנכ"ל במהלך דיוני הוועדה לבין לשון החוק. הזיקה הפוליטית קיימת בחוק. היא מסוכנת, ובסעיפים הקטנים ובאותיות הקטנות ניתן לראות שאולי זאת תהיה הסיבה להתערבותו של בג"ץ בחוק הזה, בין היתר.

התייחסתי למועצה שעומדת לקום, כשתנאי הסף של חברי המועצה בכוונה הופחתו. אני לא רוצה להיכנס לניואנסים קטנים, אבל אפילו ניואנס כזה – אם אתה חייב להיות אזרח ישראלי ותושב ישראל בשביל להיות בעל ערוץ תקשורת, או שמספיק שאתה אזרח ישראלי ולא חייב להיות תושב ישראל. זו, דרך אגב, עוד סוגיה שלא בוצע בה דיון במהלך הוועדה, כי הוועדה לא רצתה למצות את הדיון. הוועדה דנה מהר מהר, יאללה יאללה, כמו שהוא אמר במהלך הדיונים, על מנת להכין את החוק הזה ולהעביר אותו. אז זו עוד סוגיה שכנראה בית המשפט יצטרך להתייחס אליה.

פרק החדשות זה בכלל סיפור בפני עצמו. כשאנחנו מדברים על שחקני החדשות בשוק היום, אנחנו מדברים על מערכות שמשקיעות כסף לא בשביל ששחקנים אחרים לא ייכנסו לשוק, כי יש השקעות מינימליות לחדשות, שזה עשרות מיליוני שקלים, אלא בגלל שכל מערכת חדשות שקמה ומקבלת את האישור לחדשות אמורה להיות בלתי תלויה בבעלי ההון של הערוצים. ביטול ההפרדה המבנית עלול לגרום לכך שעיתונאי שמגיע ועובד ודואג למקום העבודה שלו, למעשה, ישרת את האינטרסים הכלכליים של בעל הערוץ. שזה דבר שפוגע בתקשורת הישראלית.

ברור שגם היום אפשר להגיד שעיתונאי בחדשות 12 לעולם לא יעשה תחקיר עומק נגד בעלי מניות של קשת. סביר להניח שכן. אבל עדיין, אם יש מידע שמקבל עיתונאי ולא נותנים לו לפרסם, ברוב המקרים אותו עיתונאי ימצא את עצמו במקום אחר ובערוץ אחר, ושם הוא ימסור את המידע הזה ושם הוא יעשה את התחקיר. ככה זה עובד. אבל אין כזה דבר שעיתונאי יושב בשידור ומשרת את האינטרסים הכלכליים של בעלי הערוץ, זו לא עבודה עיתונאית.

מי יקבע אם המידע אמין או לא אמין? שאלתי את השר קרעי במהלך הדיונים. הוא נתן לי תשובה, צריך להגיד תשובה כנה – הציבור יקבע. אמרתי, אתה מבין ומודע למה שאתה אומר? הציבור שיושב בבית ומזפזפ עם השלט בין הערוצים, הוא יכול לבחור את הערוץ שהוא רוצה לראות, אבל הוא לא יכול לקבוע את אמינות המידע. או שהוא מקבל את זה, או שהוא לא מקבל את זה, או שהוא רוצה לבדוק את זה; אבל רוב הציבור לא יעסוק בקביעת הכלים למידע שמועבר לו, זה פשוט לא יהיה. אז מי קובע? אם אין אתיקה עיתונאית לשחקנים החדשים שרוצים להיכנס ולשדר תחת כובע של חדשות, אז מי יקבע אם המידע הזה אמין? הציבור? כאן מתחילה הבעיה. עכשיו יש לי שלושה רגולטורים – הרשות השנייה, מועצת הכבלים והלוויין ותאגיד השידור – ובשלושת הרגולטורים האלה יש מנגנון שאמור לפקח, שאמור לדון בתלונות, שאמור לדון במידע שמועבר לציבור תחת החוק הקיים. לחברת החדשות יש נציגי ציבור בדירקטוריונים, לתאגיד השידור יש מועצה שמורכבת מכל הקשת, אבל עדיין, יש חברי קואליציה שמתוך בורות – תסלחו לי על ההגדרה הזאת – תוקפים את התאגיד בלי שהם בכלל מבינים שהמבנה של ועדת האיתור של התאגיד ומועצת התאגיד זה מבנה שהוא א. חוקק על ידי ממשלת הליכוד; ב. המבנה הזה הוא מבנה הכי אופטימלי וטוב, אם זה לתקשורת, ובוודאי ובוודאי לשלטון הקיים, כי זה אלף-בית של יחסים בין התקשורת לשלטון. מירב, שלוש דקות, תודה.

הסוגיה הנוספת שאנחנו דנו בה במהלך ששת החודשים של דיוני הוועדה זו סוגיה כלכלית. נזרקו שם מספרים לאוויר, הוכנסו שם שינויים תוך כדי תנועה, כאלה שאין לי שום הסבר להם. אתה רוצה לעזור לשני שחקנים בשוק, שהם קיימים בשוק? תבוא, תהיה הוגן, תבוא ותגיד שאתה רוצה לעשות את זה, תעמיד את הרצון שלך לבחירת הציבור, תלך עם זה לציבור ב-27 באוקטובר, תגיד: תנו לי כוח, אני רוצה לעזור לערוץ 24i ולערוץ 14, אני, שר התקשורת שלמה קרעי, הולך לעשות את ההטבות הכלכליות. ואם הציבור ייתן את הכוח ואת המנדט, אולי – אני מדגיש: אולי – תהיה לך סמכות מוסרית לעשות את זה. למרות שתצטרך גם לעבור את בית המשפט העליון, כי מן הסתם יהיו תביעות של אנשים שיראו בזה פגיעה בזכות הקניין, יראו בזה אי-שוויון, יראו בזה ניסיון לחנוק את אלה ולעזור לאלה שכביכול מסייעים לך במעשים הפוליטיים שלך, או בהתמודדות שלך, או בקידום שלך בפוליטיקה. אבל אתה לא אומר את זה, השר קרעי. אתה כאילו מחפש כל הזמן כל מיני סעיפים. במהלך הדיונים בוועדה הצגת את דבריך בצורה כזאת שחשבת, סליחה על הביטוי, שאנחנו מטומטמים. לא. אנחנו לא מטומטמים. אנחנו אמרנו את הדברים בבירור. אז או שאתה ממשיך עם זה, ואל תתפלא שהדבר הזה ייפסל – ואני מאוד מקווה שהחוק הזה ייפסל, לא מסיבה טכנית. אני גם אמרתי את זה בדיוני הוועדה. אני בוודאי ובוודאי לא נותן עצות לשופטי בג"ץ וגם לא מתכוון להתערב בזה, אבל אני מאוד מקווה שהחוק הזה ייפסל בצורה מהותית, בעילה שהיא אכן עילה מהותית וקשורה לתפקידה של התקשורת בחברה הדמוקרטית. אני לא רוצה לראות את זה נפסל רק בגלל שלא מוצע דיון בסעיף כזה או אחר.

וניסיתי, כולנו ניסינו לדבר לחברי הקואליציה. ניסינו להסביר להם שהחוק הזה הוא לא חוק טוב. אני עדיין בתקווה שחלק מחברי הקואליציה לא יצביעו, או שהם ייעדרו מההצבעה, בואו נראה את זה בערב. אבל אני אומר לכם, חבריי חברי הקואליציה, תקשורת שעוסקת בחנופה לשלטון זאת לא תקשורת. ולכן אין מנוס מלהחליף את הממשלה הרעה הזאת, אין מנוס מלהקים ועדת חקירה ממלכתית, שדרך אגב, לא קמה בגלל התקשורת שמעודדת לא להקים אותה – אני מדבר על ערוצי התעמולה של השלטון. במקום לבוא ולדרוש חקירה יסודית על מה שקרה ב-7 באוקטובר, שזה תפקידה של התקשורת, אנחנו שומעים באותם ערוצים הסברים שאין להם אמון בוועדה שתקום, אם היא תקום.

וזה מתחבר לסיפור שסיפרתי בתחילת דבריי. זה מתחבר לסיפור של רוסיה, שנת 2000, של האסון של הצוללת קורסק וההשתלטות על התקשורת הרוסית, ואותו ריאיון של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ללארי קינג, שעל השאלה: מה קרה לצוללת, אדוני הנשיא – את לא שמעת את כל הסיפור – הוא ענה: מה קרה? היא טבעה. כשראש הממשלה מגיע לערוץ 14, כמעט שלוש שנים אחרי האסון, ושואלים אותו: אדוני, מה השתנה אצלך אחרי 7 באוקטובר? והוא אומר: ירדתי קצת במשקל – אז בוודאי שהוא היה רוצה להשתלט על התקשורת, כפי שנשיא רוסיה פוטין השתלט, אחרי ביקורת קשה מאוד שהושמעה בערוצים הפדרליים ברוסיה בשנת 2000. אבל היום ברוסיה גדל דור שלא זכה לראות הנהגה אחרת – 26 שנה אותו נשיא וארבע שנים של הפסקה כשהוא היה ראש ממשלה – היום יש ברוסיה דור שלא זכה לראות תקשורת עצמאית כמו שהיא הייתה בשנות התשעים, אחרי התפרקותה של ברית המועצות. לכן היום רוב רובם של הצעירים ברוסיה לא מבינים מה הבעיה, לא מבינים מה הבעיה. יש שלטון, יש נשיא שעושה אותנו חזקים. הם לא יודעים מה זו תקשורת אחרת.

אני מאוד מקווה שמדינת ישראל – ובזה אני אסיים – לא תעשה את הטעות הזאת. יש מקום לשינויים בשוק התקשורת. אני אומר את זה כחבר כנסת מסיעת ישראל ביתנו. אבל השינויים האלה צריכים להיות בהסכמה רחבה, ולא רק בהסכמה בין חלקי הבית הזה, אלא בעיקר בהסכמה בין העיתונאים העצמאיים והחופשיים לבין חברי הכנסת במסגרת ועדה ציבורית, במסגרת עבודה מאוד סיזיפית, שאמורה להביא חוק כזה שבאמת עבר תהליכים ביקורתיים עמוקים מאוד, ואז לבחון את ההשפעה של הדבר הזה למשך כמה שנים, ולאחר מכן לחזור לשיח. ככה עובדת תקשורת עצמאית. ככה צריכה להתנהל מדינה דמוקרטית, שבה יש תפקיד משמעותי ביותר לתקשורת עצמאית ולעבודה עיתונאית.

אני קורא לחבריי בקואליציה לחשוב שוב לפני שאתם תרימו היום יד בעד החוק הזה. אני מבקש מכם להתעמק בחוק הזה בשעות שנשארו עד ההצבעה, ואפילו לדבר עם חברי הכנסת החרדים, שכרגע לא נתנו את הסכמתם הסופית לתמוך בחוק הזה. תקראו את החוק, תראו מה אומר החוק בסעיפים רבים. כי ברגע שאתם תומכים בחוק הזה ומרימים יד בעד החוק, אתם תהיו חתומים על הפגיעה בתקשורת העצמאית והחופשית של מדינת ישראל, ולא תוכלו להתחמק מאחריות ולהגיד: לא ידענו, או מישהו לא העיר אותנו. תודה רבה.