תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תמיד מתחילים ב"רק": רק נשנה את הכללים, רק נחליף את השופטים, רק נשנה את מבנה הפיקוח, רק ניתן לממשלה עוד קצת כוח, רק נרכז עוד קצת סמכויות. ואחרי ה"רק" יש גם "אל תדאגו": לא נסגור אף אחד, לא נבטל שום דבר. ההפך, נעשה את זה יותר טוב, יותר מגוון, יותר דמוקרטי. ואז, מבליל המילים הגבוהות שטסות להן באוטוסטרדת המידע הבלתי-פוסק שמגיעה לאוזני הציבור – ממש קשה לעקוב.
ואז מגיע הרגע שבו אומר לעצמו האזרח בבית: רגע, אולי בכל זאת זה טוב? אולי זה לא כזה גרוע? אולי האמת היא באמצע? אך למרות שאנחנו חיים בעידן שבו נדמה שהאמת איננה עוד פקטור מהותי אלא טענה אחת מבין שלל טענות אחרות, אסור לתת לה לשקוע. אסור לנו לפחד ממנה. אסור לנו לתת לאחרים לפסל אותה כרצונם. כי נכון שלעיתים האמת איננה נוחה, אבל האמת היא אמת. "אמת מארץ תצמח וצדק משמַים נשקף", נכתב בספר תהילים. זהו פסוק עם משמעות רבה שחשוב רגע להתעכב עליו. הוא מדגיש בפנינו כי האמת היא אנושית וכי ישנו חופש מוחלט בידי בני האדם לקבוע מהי האמת שלהם.
אבל בכך לא די. לצד החופש למחשבה עצמאית, אתה לא יכול לבחור ממש כאוות רצונך מהי האמת לפי הנוחות. טמונה בבחירה גם אחריות, כלומר האחריות לאמת היא בידיים שלנו. תראו, היהדות תמיד האמינה בוויכוח. המסורת היהודית שזורה כולה בוויכוחים עקרוניים, החל מוויכוחים בין משה לבין אלוהים, דרך המחלוקות התלמודיות המפורסמות כמו בית הלל ובית שמאי, ויכוח שאינו נובע מאגו או מניצחון אישי אלא מתוך רצון משותף לברר את האמת. הפלפול והאי-הסכמה אינם נתפסים כחולשה או כפגם באחדות אלא כמנוע חיוני ביותר להתפתחות ההלכה, המוסר והרוח. זו גישה שמעניקה לגיטימציה מלאה לשאול שאלות, לביקורת ולחשיבה עצמאית.
גם הציונות תמיד האמינה בוויכוח. הציונות הושתתה מיסודה על פלורליזם, על פסיפס רעיוני ועל תרבות של ויכוח נוקב. הוויכוחים האידיאולוגיים והפוליטיים היו המנוע שעיצב את החזון, את גבולות המדינה ואת פניה של החברה הישראלית. תרבות הוויכוח ושונות הדעות הן אלה שאפשרו לעם ישראל להתקבץ מכל התפוצות, לגבש פתרונות יצירתיים לאתגרי ההישרדות בארץ, לשמור על הדמוקרטיה חרף כל האתגרים.
הוויכוח הוא לא חולשה, הוא הסיבה שאנחנו עדיין כאן. אבל יש מי שחושב שביקורת היא אויב, ואם ביקורת היא אויב אז גם העיתונאי הוא אויב, וגם השופט אויב, וגם היועצת המשפטית אויב, וגם האקדמיה אויב, וגם ארגוני החברה האזרחית הם אויב. בסוף נשאר רק אדם אחד שצודק, בדרך כלל זה האדם שמחזיק במיקרופון.
אדוני היושב-ראש, פיתוח שוק התקשורת הוא דבר מבורך, הבאת גיוון ושוק חופשי הם באמת דברים מבורכים, אבל יש הבדל עצום בין לתקן מערכת לבין להשתלט עליה, יש הבדל בין רפורמה לבין פוליטיזציה, יש הבדל בין לייעל לבין להרתיע. הצעת החוק הזו לא תייצר יותר חופש. ההפך, היא תפגע בעצמאות החדשות, היא תייצר יותר פחד. החוק מאפשר למעשה לבטל את ההפרדה בין חברת החדשות לערוצים המשדרים ומכשיר דרכים להכשרת פרסום סמוי בדמות תוכן שיווקי. צריכים להבין את זה, זה עלול להכפיף את שיקול הדעת העיתונאי לאינטרסים כלכליים ופוליטיים. מה המשמעות? מי יפרסם תחקירים על הטייקונים הגדולים? מי יחשוף מינויים, שחיתויות, בעלויות צולבות אצל אילי ההון בתחומי הנדל"ן, האנרגיה והפיננסים? הרי הם יהיו המממנים העיקריים, הם יהיו אלה שמשלמים את המשכורות.
ברור שתקשורת חופשית חייבת להיות נקייה מכל שיקול כלכלי או שיקול פוליטי. עיתונות בועטת, אמיתית, שמחטאת באור השמש שחיתויות, מוכרחה להיות נטולת כל אינטרס פרט לאמת. זה נכון – כפי שנכתב בספר תהילים, יש אחריות לספר את האמת. היא איננה דבר של מה בכך. יש לנהוג באחריות, עם כללים ברורים. רפורמה נכונה הייתה מעניקה יותר כלים למועצת הרשות השנייה לפקח, אבל היא עושה בדיוק את ההפך.
לצד הפגיעה בעיתונות, החוק הזה מביא איתו פגיעה אנושה ביצירה הישראלית. החוק מסיר את חובת ההשקעה והמחויבות להפקות מקור ישראליות כמו סדרות וסרטים כמו שהייתה נהוגה עד כה. תחשבו על כל הסדרות והסרטים האהובים, אלה שקיבלו פרסים בין-לאומיים, אלה שסיפרו את הסיפור שלנו. זה דבר שעלול לגרום לקריסת תעשיית ההפקה המקומית המפוארת שלנו, תעשייה שגם ככה מורעבת, גם ככה דלת תקציבים ממש מזה שנים, ולמרות זאת מצליחה לייצר תוכן מפואר שזוכה להכרה בין-לאומית. זו היכולת המופלאה שלנו לספר את הסיפור שלנו. עם ללא סיפור לא ישרוד לעולם.
והינה דבר חשוב שהציבור לא יודע. אחת ההבטחות המרכזיות של השר קרעי ממש בהתחלה הייתה נושא הרגולציה על הגופים הבין-לאומיים שפועלים בישראל ומעניקים שירותי סטרימינג. אתם מכירים אותם – נטפליקס, אמזון, דיסני, אפל טי וי ועוד. אני רק רוצה לתת לכם פה סדרי גודל. רק בעשור האחרון נטפליקס השקיעה באירופה 14 מיליארד יורו, עבדה עם 600 בתי הפקה וסיפקה פרנסה ל-100,000 איש באירופה. עכשיו תחשבו על זה שאם היינו מחייבים רק 5% מההכנסות של הסטרימרים, רק 5%, מה זה היה עושה לתעשייה, תעשיית תוכן שנמצאת גם ככה תחת מתקפה מתמדת, גם מבית אבל גם ובעיקר מחו"ל. אנשים לא רוצים לעבוד עם התעשייה הישראלית. הייתה פה הזדמנות לעשות רגולציה לגופים בין-לאומיים, דבר שמקובל בכל מקום אחר בעולם. כל כך הרבה דיבורים על כך שהולכים לעשות פה שוק חופשי, להפסיק את הזרמת הכסף הציבורי, אבל ברגע האמת השר התקפל. חכם על חלשים, אבל מול הגופים הבין-לאומיים החזקים הוא פשוט נסוג לאחור, והם קיבלו פטור מרגולציה. מעבר לכך שזה מייצר חוסר שוויון משווע בין הערוצים המקומיים לסטרימרים הבין-לאומיים, שיש להם מיליוני מינויים, מדובר בכסף ובמימון שיכול היה להרים את התעשייה הגוועת ולהזרים מיליוני שקלים.
אבל החוק הזה נולד כולו בחטא, נחקק בהליך חקיקה דורסני, תוך עקיפת ועדות הכנסת המקצועיות המוסמכות, כמו ועדת הכלכלה – הקימו ועדה מיוחדת תוך התעלמות מחוות דעת של היועצת המשפטית לכנסת וגורמי המקצוע במשרד התקשורת, התעלמות מארגוני היוצרים, ארגוני העיתונאים וגופים בעלי עניין נוספים שהתריעו בפתח. תנועת מלקחיים נגד התקשורת הציבורית והמסחרית כאחד, שמשמעותה החלשת העיתונות ופגיעה בזכות הציבור לדעת.
אדוני היושב-ראש, לפעמים לא צריך לסגור ערוץ, לא צריך לצנזר תוכן. מספיק שעורך אחד יחשוב: אולי עדיף לא להסתבך, מספיק שכתב אחד יוותר על תחקיר, מספיק שמנכ"ל אחד יבין שהרגולטור כבר לא באמת עצמאי. וזה בדיוק האפקט שמחפשים: בלי כותרות דרמטיות, בלי צנזורה רשמית, רק אווירה, ואווירה היא לפעמים הצנזור הכי יעיל. וכל זאת כמובן בלי שנגעתי בהטבות המופלגות לערוץ 14 והקיצוץ בתקציב תאגיד השידור.
אני רוצה לומר משהו לחברי הקואליציה. המהות של דמוקרטיה זה ביזור של כוח. בדמוקרטיה בונים מוסדות שלא תלויים בזהות השר. יש אחריות לאמת, והיא פועלת על מנת להגן עליה, כי השקר, האמת האלטרנטיבית, מפוררת אותנו מבפנים, והיא האיום הקיומי הגדול ביותר עלינו.
אני ממש מסיים, אדוני היושב-ראש.
ממש כמו בספר תהילים, "אמת מארץ תצמח וצדק משמַים נשקף". יש לנו, לכולנו, אחריות לאמת. אנחנו נמשיך לפעול יום ולילה על מנת להגן עליה, להגן מפני אינטרסים פוליטיים צרים, גם אם היא איננה נוחה לנו. תודה רבה.
1,044 מילים של עוז חיים. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.