קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום, אדוני היושב-ראש, חבריי – גם השר? שרה? איך זה עובד?
יש פה שר. מכיוון ששני נכדים שלי בקהל, עידו ויותם, יש לכם משחק – חפשו את השר. איפה השר? בואו נחפש.
במדים הנכונים, זה נכון. אז עידו ויותם וניצן, אימא שלהם, הבת, וליזי זוגתי, שבאו, אגב, אדוני היושב-ראש, מניר ישראל.
וגם הילדים חסרי הישע האלה עמדו בפני מתח גדול אתמול בערב, ואני חושב שרוב גדול של מדינת ישראל שמח בניצחון. צריך לומר, אנחנו באים מקיבוץ מפלסים, שבו המייסדים באים מדרום אמריקה ובפרט מארגנטינה, כך שהשמחה הייתה רבה מאוד, ויסלחו לנו הצמחונים והטבעונים.
הדבר המעניין זה שלפני שבע שנים, כשבאתי לכנסת – היו חילופי כנסות רבים – לא מצאתי לנכון לזמן את המשפחה לנאום בכורה. היה נראה לי מוזר.
בדיוק. אז אני מנצל את ההזדמנות שהחבר'ה בחופש ובאו הנה. אני אגיד כמה מילים, מה שנקרא, במקום נאום בכורה, ואני אספר רטרואקטיבית.
באנו כדי להחזיר את המדינה למסלול. תחשבו, אביב 2019, לא ידענו מה הולך להיות – הינה, אני רואה את השר. חברים, אתם לא ראיתם, השר נמצא פה איתנו, עסוק בענייני משרדו, ענייני מורשת, נושאים חשובים. באנו להחזיר את המדינה למסלול. היא סטתה מטעמים רבים, ושבע השנים הללו, שהיו מאוד, נגיד ככה, מעניינות, היו גם מורכבות, מורכבות ורעות בחלקן הגדול, קשות מאוד בהקשרים שונים. אנחנו ניסינו לעצור את הסחף, למנוע את המדון ולהביא רוח טובה, מפויסת, שבאה עם מטען ערכי מוצק אבל מכירה בחשיבות הגדולה של ריבוי דעות. בדרך כלל מצאנו, בוודאי בדרגה העליונה של קבלת ההחלטות, ציניות למכביר, אינטרסנטיות, מגזריות ולעיתים גם כפיות טובה.
אבל אני רוצה לומר לחבריי וחברותיי אזרחי מדינת ישראל: אסור שהכישלון של השנים האחרונות – הכישלון בממדים הרחבים ביותר, הפנימיים, וההתבוססות והדשדוש במרחבים שמעבר למדינת ישראל – אסור שהכישלון המתמשך הזה ירפה את ידינו. אנחנו חייבים להמשיך ולאחוז במטען ערכים, ויחד עם זה לקבל את ריבוי הדעות; לאחוז בערכי הדמוקרטיה הליברלית – לא זו הפורמלית, היחידה, שאומרת: הרוב קובע. בוודאי שהרוב קובע, אבל הרוב קובע ובלבד, בתנאי חמור, יסודי, שהוא שומר על זכויות האדם והאזרח. כל מי שמקדש את השלטון, שלטון הרוב – בהקשר שלנו, במופע שלנו, זה הבלעדיות של הרשות המבצעת בקבלת החלטות – מדבר על שיטת ממשל אחרת מהדמוקרטיה הליברלית, הדמוקרטיה המהותית, שעליה אנחנו נאבקים.
אנחנו צריכים לדבר על כלכלה צודקת. אפשר להתווכח מהי "צודקת", אבל הכלכלה משרתת חברה; לעמוד על ביטחון ולחתור לשלום; לעסוק בנושאי סביבה, כי אנחנו באנו לכאן לדורות רבים. האנושות מתכתשת עם הטבע ועם הסביבה, וכדאי שהיא תחדל מכך.
היהדות היא יהדות פלורליסטית, אין שום זרם עליון על אחר, גם לא הרפורמים, גם לא הקונסרבטיבים, בוודאי שלא האורתודוקסים. למה אני אומר בוודאי? כי הם אלו שמשוכנעים שיש להם עליונות. לא מקבל. אחים, אחים לחשק הגדול לעשות יהדות בת זמננו ולדאוג ליהדות בהמשך. יחד עם זה, אני חוזר ואומר, באים לשותפות הישראלית עם מטען ערכים ברור ומכירים בריבוי הדעות לא כאין ברירה, לא כצרה צרורה אלא כיופי, כחיזוק, כשרירים שונים של אותו גוף. יותר מזה, חיוני שמי שנמצא בעמדת שליטה ירגיש אחריות כבדה לרווחת חייו ולאושרו של מי שלא מצוי או ששליחיו לא מצויים בעמדת הנהגה, קרי, בהקשרים שלנו, בקואליציה. אני רוצה לראות קואליציות שדואגות למגזרים שלא בחרו בהן, שלא שלחו אותן למקומות ההחלטה.
אני באתי מהקיבוץ, באתי מהמגזר הכפרי, שעמד בפני משברים קשים מאוד לפני שנות דור, ונחלץ – ואפרופו מדינת ישראל, נחלצו משום שקיבלו החלטות בקונסנזוס רחב מאוד, גם אם הוא לקח שנים, גם אם בהתכתשויות פנימיות. באתי מקו הספר הדרומי. במשך 16 שנה הייתי ראש המועצה האזורית שער הנגב, וחשבתי שראינו את הימים הקשים. ראיתי מדינה שנותנת לאזרחים שחיים על הספר את מה שהם צריכים כדי להשתכנע שנכון לגור שם. עשינו את מה שאפשר, ולצערי, אירע האסון טבח ופגע אנושות בחלק מהציבור, חלק משמעותי מדי מהציבור ששכנענו אותו שנכון לגור במקום.
המשימה שלנו היא לחקור את האמת, לקבל החלטות מושכלות, לא לזרוק את כל התינוקות עם מי האמבטיה; לדאוג שיהיה צבא חזק, איתן, מודיעין ראוי, לדעת שיש דברים שאנחנו לא יודעים אותם, להכין חליפות הצלה ושלייקעסים ולקיים מדיניות ראויה, הגונה, לא כפי שנעשה עד עכשיו. והדגש שלנו בהקשר לסדר-היום הוא כמובן הצפון. באתי מהחקלאות, שעמדה מול אתגרים, והכנסת הזאת עזרה לה לא מעט בשדולה הגדולה והחזקה. עסקנו במילואים, בסביבה, במבוגרים, ולאחרונה, בוועדה לביקורת המדינה, אדוני – ואתה בקי בוועדות הכנסת – שהיא באמת ועדה שבה אפשר להיכנס לדיונים לשם שמיים, וזה מה שעשינו, כולל בוועדות המשנה, ולא עלינו המלאכה לגמור.
אני אסיים, יש לי עוד מעט זמן, ואני אומר כך לגבי הסיטואציה הנוכחית או החוק הנוכחי: הכנסת הייתה יכולה לסיים את המושב במקום בחוקים קונטרוברסליים, שנויים במחלוקת – בשורה של חוקים שנמצאים על שולחן המליאה ולא מגיעים: הצעת חוק ההנצחה לזיכרון טבח 7 באוקטובר; הצעת חוק המטרופולין; הצעת חוק לציון מורשת יהדות מרוקו; הצעת חוק זכויות הסטודנט; הצעת חוק הגנת הצרכן בנושא של הקלטת שיחות; הצעת חוק האומנה. אלה חוקים שאין ספק שהם ראויים. במקום זה הממשלה והקואליציה בוחרות להשקיע את האנרגיה הפוליטית דווקא בחוקים השנויים במחלוקת. יש בזה סוג של היגיון פוליטי מגזרי, אינטרסנטי, לא קונסנסואלי, לא לאומי, והיא בוחרת לסיים את המושב בעוד עימות ציבורי במקום בהישג לאומי משותף.
אני אומר לממשלה: אם אתם רוצים לבצע שינוי בשוק התקשורת, בואו נעשה את זה נכון. בואו נקים צוות מקצועי רחב, בואו נקיים שימוע ציבורי אמיתי, בואו נבחן את ההשלכות על חופש העיתונות ועל התחרות, בואו נבנה רפורמה שתהיה מוסכמת ככל האפשר. שינוי משמעותי לא צריך להיוולד מתוך מאבק פוליטי רגעי. בוודאי הוא צריך לראות את התמונה הכוללת ולא להגיע לפרקים- פרקים, מה שבשל – יוצא החוצה. זה לא לחמניות. הוא צריך להיבנות מתוך ראייה ארוכת טווח של טובת המדינה.
ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מתנגד לחוק במתכונתו הנוכחית, לא משום שאני מתנגד לעצם כל שינוי, אלא משום שאני מאמין ששינוי אמיתי במערכת התקשורת חייב להיעשות באחריות, במקצועיות, בהדרגה ובהסכמה, תוך ראיית התמונה הכוללת. מדינת ישראל זקוקה לרפורמה מוסכמת בתקשורת, אבל לא למחטף באחת מאושיות הדמוקרטיה שלנו. תודה רבה, אדוני.
932 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.