הצעת חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ו–2026

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – בהצלחה בתפקיד החדש שמסתמן.

זה אתגר, זה אתגר כרגע, אבל אנחנו נעמוד בו. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יש רגעים שבהם ויכוח פוליטי הוא רק ויכוח פוליטי, ויש רגעים שבהם ויכוח פוליטי הוא על דמותה של המדינה. הדיון הזה אינו על שר כזה או אחר, אינו על ערוץ כזה או אחר, הוא על שאלה אחת בלבד: האם במדינת ישראל תהיה תקשורת חופשית או שהתקשורת תהיה כפופה לממשלה?

אדוני היושב-ראש, אני גדלתי בברית המועצות. אני יודע כיצד נראית מדינה שבה השלטון מחליט מי ידבר, מי ישדר, מי יקבל במה ומי לא. אני יודע איך נראית תקשורת שמפחדת מהשלטון במקום שהשלטון יפחד מהביקורת. לכן אני כאן, ולכן אני לא יכול לשתוק. גם מי שתומך ברפורמות בתקשורת – אין ספק שבמציאות המשתנה של 2026, חוק התקשורת, חוק השידורים, זקוק להסדרה, אבל גם מי שבעד הרפורמה צריך להיות מוטרד מאוד מהדרך שבה החוק הזה קודם ומקודם בוועדה.

אני הייתי בלא מעט דיונים, מה שהתאפשר לי, ומה שמוזר באמת, שאחרי שלוש שנים וחצי שקרעי דיבר ודיבר על החוק הזה, דיבר, דיבר, דיבר, אחרי שלוש שנים החוק הזה הגיע לוועדה מפוברקת שהקימו במקום ועדת הכלכלה. ראינו כולנו שהחוק הזה פשוט מפורק, לא מוכן. אין סעיף אחד שבאמת היה מגובש ומסוכם ומבוסס על תשתית עובדתית, כפי שאני מצפה שמשרדי ממשלה יעבדו.

חקיקה שמשנה את כללי המשחק בשוק התקשורת חייבת להתבסס על עבודת מטה מקצועית, על בחינה כלכלית ומשפטית מעמיקה, על שמיעת כל בעלי העניין ועל דיון ציבורי אמיתי ומעמיק, אבל מסתבר ששר התקשורת הכושל הזה לא מסוגל לנהל דיון ברמה כזאת. במקום זה אנחנו ראינו הליך מזורז, מרושל, עמוס שינויים וזיגזוגים, עם ביקורת מקצועית שנדחקת הצידה, עם התנהלות לעיתים אלימה ברמה הפרלמנטרית, וניסיון להעביר שינוי כל כך משמעותי וכל כך דרמטי במהירות שיא, בלי שום קשר לאינטרס הציבורי הרחב, רק כי זה משרת אינטרס פוליטי של שר התקשורת, שבאמת לא יודע לעבוד.

בסוף אפשר להתווכח ימין, שמאל, על תפיסות, על גישות, אבל אם יש שר שפשוט לא יודע לעבוד, אז צריך לומר את זה. זה אדם – מעבר לזה שהוא מסית פה ומשפריץ רעל – שפשוט לא יודע לעבוד. כך לא מחוקקים חוק שישפיע על חופש הביטוי של מיליוני אזרחים. כך מחוקקים חוק שהמטרה היחידה שלו היא להגיע לתוצאה מסוימת, לא לבנות שוק תקשורת טוב יותר ויעיל יותר למען האזרח, למען הציבור.

בדמוקרטיה לא מספיק שהתוצאה תהיה חוקית, גם הדרך חייבת להיות נקייה, שקופה והוגנת, כי הליך חקיקה פגום מוליד חוק פגום. וזה המקרה. והמחיר של חוק כזה הוא לא פוליטי, הוא ציבורי והוא כבד. ולכן, החוק הזה מגיע לקו סיום מפורק, גם פרלמנטרית וגם משפטית. בהקשר הזה אני באמת רוצה לפרגן לחברתי חברת הכנסת שלי טל מירון, שישבה בוועדה הזאת ונלחמה לילות כימים, והרבה בזכותה, ובזכות שאר חברי אופוזיציה, החוק הזה הוא מפורק.

אתם תצביעו עליו היום, אבל הסיכוי שהוא ייפסל בבג"ץ הוא בעיניי מעל 98%. אני מנסה להשוות – לא הייתי כאן בכנסת כשחוקק חוק מס על דירה שלישית, שאחר כך נפסל בבג"ץ על פגם מהותי בהליך, אבל לעומת הדבר הזה, חוק מס על דירה שלישית הוא תפארת של עבודה פרלמנטרית.

אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהחוק הזה מעניק יתרונות כלכליים משמעותיים לגופים מסוימים מאוד בשוק, ובפרט לערוץ 14 – גוף תקשורת שמזוהה באופן מוחלט עם הממשלה. זה יוצר מראית עין קשה שלפיה הרגולציה אינה נקבעת לפי טובת הציבור אלא לפי זהות השחקנים. אגב, ראינו את זה היטב גם לפי ההתבטאויות של השר וגם של יושבת-ראש הוועדה וגם לפי רוח הדברים, מי קיבל זכות דיבור מי לא קיבל. לא הסתירו, לא הסתירו, מה שנקרא: מהמקפצה. כל מי שנכנס לוועדה לחמש דקות ראה את זה.

שר התקשורת במדינה מתוקנת אינו אמור לבחור מנצחים ומפסידים. תפקידו לקבוע כללים שוויוניים ומקצועיים; לא לתגמל מקורבים, לא להיות עושי דברו של יאיר נתניהו – סליחה, יונתן הון – לא להעניק מתנות לבעלי הון, אפרופו יונתן הון, לא להעניק מתנות לבעלי הון. אני כבר לא מדבר על כך שאנחנו מצפים משר התקשורת לא להשתמש בכוח המדינה כדי לחזק כלי תקשורת שמשרתים את הקו הפוליטי שלו. כאשר אזרח רואה שמי שמחמיא לשלטון, לממשלה, מקבל הטבות והמבקרים נחלשים, הוא מאבד אמון. אתמול דיברתי על אמון בקשר לכלכלה, אבל גם כאן האמון הוא חשוב, ואמון הציבור הוא הנכס החשוב ביותר, נכון, השר סמוטריץ'? לא החמאס הוא נכס, אמון הציבור הוא הנכס החשוב ביותר של כל משטר דמוקרטי.

יש מי שאומרים: זו רק רגולציה, אבל הרגולציה יכולה להיות גם מנגנון של תגמול; יכולה להיות דרך להעביר כסף. פשוט להעביר כסף, הרבה מאוד כסף. היא יכולה להיות דרך לחזק בעלי ברית. לכן, חובתנו היא לשאול את כל השאלות הקשות. עשינו את זה בוועדה ואנחנו עושים את זה גם כאן. אם יתברר שנעשו עבירות, עדיין, עדיין יש בישראל רשויות אכיפת החוק ובתי משפט, והם יחליטו – כנראה כבר אחרי הבחירות הקרובות – אם קיימת אחריות פלילית של מי שמעורבים בתהליך הזה. איש אינו מעל החוק, שומע, קרעי? איש אינו מעל החוק. גם אתה לא. השחיתות המוסרית, הפוליטית ואולי גם הפלילית שלך תיבחן לעומק, וזה יקרה בקרוב מאוד.

חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר עכשיו לא כפוליטיקאי, אני רוצה לדבר כילד שנולד, גדל והתחנך בברית המועצות. אנשים חושבים שדיקטטורה מתחילה בטנקים. היא ממש לא. היא מתחילה בכך שאנשים מפסיקים לשמוע קולות שונים; היא מתחילה בזה שהשלטון מחליט מי לגיטימי ומי לא; היא מתחילה בזה שעיתונאים מתחילים לחשוב פעמיים ואולי יותר לפני שהם מפרסמים ידיעה או תחקיר. הדיקטטורה מתחילה בכך שבעלי ערוצים שואלים את עצמם: מה יקרה לרישיון אם יבקרו את הממשלה? כך בדיוק נשחקת הדמוקרטיה. לא ביום אחד, לא במהפכה, אלא לאט. עוד סמכות, עוד לחץ, עוד הטבה למקורבים, עוד איום על המבקרים, עד שיום אחד הציבור כבר לא יודע איפה נגמרת האמת ואיפה מתחילה התעמולה. אני לא מוכן לראות את ישראל הולכת בדרך הזאת. לא בשביל זה עליתי ארצה. לא בשביל זה הקמנו את ישראל יהודית ודמוקרטית. התקשורת לא אמורה לאהוב את הממשלה, היא אמורה לבקר אותה, להרגיז אותה, לחשוף אותה, לשאול את השאלות הכי הכי קשות ללא מורא.

לכן, ערוץ 14 זה לא ערוץ תקשורת ומעולם לא היה. ערוץ 14 זה ערוץ תעמולה, והרגולציה הנכונה כלפי ערוץ 14 היא לא החוק הזה – לא חוק השידורים – היא חוק מימון מפלגות. זה מה שחייב להיות. זה ערוץ שצריך להיות תחת חוק מימון מפלגות.

ממשלה שחוששת מביקורת צריכה לשנות את מעשיה, לא את התקשורת. בסוף הדיון הזה כל אחד יצטרך להחליט: האם אנחנו מצביעים בעד תקשורת חופשית או בעד תקשורת שתלויה ברצון של השר המסוכן הזה? האם אנחנו כאן כדי להגן על זכות הציבור לדעת או על זכותה של ממשלה לסתום את הפה לכל מי שלא מסכים איתה, גם בכנסת וגם מחוץ לכנסת?

להבדיל מאחרים – כך יצא – אני יודע כיצד נראית מדינה שבה השלטון משתלט על התקשורת. גם טטיאנה מזרסקי יודעת, גם אביגדור ליברמן יודע, יבגני סובה, יוליה מלינובסקי, גם יולי אדלשטיין יודע. גם זאב אלקין יודע, למרות שהוא כנראה שכח ובחר לשרת את המשטר החשוך, המשיחי, הלאומני, שמתהווה כאן מול עינינו. מה קרה לך, זאב אלקין? שכחת מאיפה באת? באמת? שכחת איך נראית מדינה ללא תקשורת חופשית?

אני לא מוכן שילדותיי יגדלו במדינה שמתקרבת אפילו צעד אחד, צעד אחד, למציאות הזאת. הדמוקרטיה לא נמדדת בכוחה של הממשלה, היא נמדדת ביכולתם של אזרחים חופשיים לבקר את הממשלה ללא פחד. על זה אנחנו נלחמים היום. על זה אסור לנו להתפשר. גם על זה הבחירות – על היכולת שלנו להביע את דעתנו באופן חופשי, בלי לפחד, בלי לפחד לרגע, בלי להסתגר במטבח, בלי לחשוש שמישהו ילשין עלינו ויפטרו אותנו. על זה אנחנו מדברים היום. על זה אנחנו מדברים היום, חבריי, כי זה תמיד מתחיל באופן שונה ממדינה למדינה. לכל אחת יש מאפיינים שונים, אבל זה תמיד נגמר אותו דבר: ברדיפה, בפיטורים, בפגיעה בחופש הביטוי, בפגיעה בחופש התנועה, בפגיעה בזכויות הפרט. על זה אנחנו מדברים ועל זה אנחנו לא מוותרים.

אנחנו מסיימים היום את כהונת הכנסת העשרים-וחמש. אני כנראה עוד אדבר על זה היום, עוד יהיו לנו הזדמנויות. אבל דווקא בהקשר של החוק הזה אני רוצה לומר: אנחנו לא הצלחנו להפיל אתכם – ואני באמת מתחבט עם זה לא מעט – אבל אנחנו לא ויתרנו לכם. לא ויתרנו לכם לרגע. לא ברחנו, לא התקרנפנו, לא ויתרנו ואנחנו לא נוותר. וזו הערובה לכך שאנחנו ב-27 באוקטובר נלך וננצח. אנחנו נבטיח את זה לא בשביל עצמנו, לא בשביל הכיסאות שלנו, כי זה לא מעניין אותנו. מה שמעניין אותנו זו המדינה, האזרחים, הזכויות שלהם, רמת החיים, עתיד הילדים שלנו והחינוך שלהם – ואנחנו נדבר על זה – ויוקר המחיה – בעיות היסוד של המדינה הזאת, ואחדות אמיתית. אנחנו נשיג את זה דרך ניצחון סוחף בבחירות. חלקכם יישארו פה וחלקכם לא, אבל כל אחד מהשמות האלה הכתובים פה עכשיו ישב בצד הזה. אז תכירו, אלה הכיסאות של האופוזיציה ואלה הכיסאות שלכם אחרי הבחירות. תודה רבה.