תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אדוני השר, היה דבר אחד טוב בתקשורת, והדבר הזה נקרא "ספורט". הספורט היה מסודר בצורה אולטימטיבית: ערוצי הספורט שידרו לכל בית במדינת ישראל, וכל אחד היה יכול לפתוח ולראות את תוכניות הספורט. הדגל הזה, שנמצא מאחוריך, אין דבר יותר חשוב או יותר עוצמתי מזה שהוא עולה על התורן ושומעים את התקווה בתחרויות הספורט הבין-לאומיות. תחשבו מה קורה במדינת ישראל במשחקים האולימפיים כשאבישג סולברג זכתה במדליה, כשרז הרשקו זכתה במדליה – ובכוונה אני אומר נשים – וכשבפראלימפי מורן סמואל זכתה במדליית זהב אחרי ארד וכסף ושרה את התקווה כשהיא יושבת על כיסא הגלגלים, וכמה זה ריגש את מדינת ישראל. איזה עוצמה חברתית, תרבותית, גאווה של מדינה שלמה יש בספורט.
תארו לכם שבמשחק של ארגנטינה נגד אנגליה אתמול הייתה משחקת נבחרת ישראל. חצי מדינה הייתה נמצאת עכשיו בארצות הברית. מדינת ישראל אוהבת ספורט – אוהבים לצפות, אוהבים לעודד; לפעמים באלימות, ואני מגנה את זה, אבל בגדול, זה חלק גדול מהתרבות הישראלית.
אתה מספר לי על ורד בוסקילה? חברה שלי, אחות שלי. ורד היא מקסימה.
היא כמעט זכתה במדליה במשחקים האולימפיים.
היא הייתה רביעית, והיא עושה עבודה נהדרת בוועד האולימפי, והיא חברה מאוד מאוד טובה שלי. היא בת דודה שלך? קיבלת עוד עשר נקודות ממני. באמת מקסימה.
בוא נדבר על ורד בוסקילה. ורד בוסקילה היא שייטת. מי היה רואה את ורד בוסקילה בטלוויזיה אם לא היה ערוץ הספורט? אף אחד. מי היה משלם כסף לערוצי הספורט כדי לראות את ורד בוסקילה? אולי אתה והמשפחה שלך. אף אחד לא היה משלם. למה? כי אין בזה רייטינג, אין בזה כסף. אבל כשוורד בוסקילה מתחרה ונאבקת – ואני יודע כמה היא נאבקה בפציעות ובעבודה קשה, היה לה לא פשוט – כשהיא זוכה באליפות עולם במדליה, ים של ילדות בפריפריה רואה את ורד בוסקילה.
גם באשקלון, ליד הים, יש שם מרינה. תאר לך ילדה שנמצאת באשקלון, שלא חשבה מעולם על הענף הזה נקרא שיט, והיא רואה את ורד בוסקילה זוכה במדליה, כי זה משודר בערוץ הספורט, והיא אומרת: אבא, אימא, אולי אני אתחיל חוג שיט? ואותה ילדה מתחילה את הדרך שלה עד שהיא אולי תניף את דגל מדינת ישראל. ככה זה קורה. אין דרך אחרת, היא לא פתאום תשב בבית ותגיד: אבא, אתה יודע מה, אני רוצה שיט. לא, זה לא יקרה. לערוצי הספורט יש עד היום כוח אדיר בשיווק אותם ענפים. עד החקיקה הנוראית הזאת של שלמה קרעי. ואני הזהרתי ואני זעקתי, ואני דיברתי איתו ועם הצוות שלו, והיינו אצלו במשרד כמה פעמים, והם סיפרו לי סיפורים, ואמרו לי שזה יהיה באפליקציה, ביישומון הזה, אבל אין יישומון, וזה לא יהיה באפליקציה כי אין אפליקציה. הספורט הישראלי הולך לקבל מכה, ואתה יודע מה? יהיה כמעט מצב שיראו רק כדורגל במדינת ישראל.
אבל הספורט הוא לא רק כדורגל. אני אוהב כדורגל. אני חושב שיש לזה עוצמה, יש לזה חוזק, אבל אני רוצה לראות אליפות עולם בפיתוח גוף, אני רוצה לראות את הפראלימפי, אני רוצה לראות את החבר'ה שלנו שמתחרים בפראלימפי באליפות אירופה ובאליפות עולם. ואני רוצה שילד נכה שיושב בבית ורואה ספורטאי שלנו מגיע לפודיום ושוחה עם יד אחת, או שוחה, אתה יודע מה, בקושי מצליח להזיז את הגוף אבל הוא נאבק והוא זוכה במדליה, אני רוצה שזה יהיה האופק שלו, שזה יהיה העתיד שלו, שיגיד וואו. ואני רוצה שאלפי הפצועים שלנו במדינת ישראל – ומ-7 באוקטובר אני עובד בזה יום-יום – ידעו שיש אופק בספורט.
אני אגיד לך מה אמר לי חבר מאוד קרוב שנפצע מאוד קשה במלחמה. מה שהוציא אותו מהחושך אל האור זה הספורט בבית הלוחם. כשהוא הגיע לבית הלוחם והיה עם הקבוצה של הפצועים והתחיל לעשות ספורט, זה מה שהעלה לו חיוך, זה מה שגרם לו להיות מאושר, לראות את האור בקצה המנהרה. לספורט יש ערך אדיר, וכשמעבירים את החקיקה הזאת, אז לא יהיה ספורט נשים בטלוויזיה, לא יהיה ספורט פראלימפי בטלוויזיה, לא יראו נוער בטלוויזיה, לא יראו נערות בטלוויזיה, לא יראו לא כדורגל נשים ולא כדורסל נשים. רק השבוע מדינה שלמה מחאה כפיים – אמרו: איזה יופי, נבחרת העתודה של הכדורסל של מדינת ישראל זכתה במדליית כסף באליפות אירופה, הישג חסר תקדים. ניצחו את כל האריות של אירופה, הפסידו רק לצרפת. מדליית זהב באליפות אירופה לנבחרת העתודה בכדורסל זה מטורף. אם לא היו ערוצי ספורט בשידור לכל מדינת ישראל, זה לא היה משודר, אף אחד לא היה רואה את זה. הפגיעה בספורט בחקיקה הזאת קשה מאוד.
ואני אגיד משהו לכל החברים שאוהבים כדורגל: אתם הולכים לשלם הרבה יותר כסף על משחקי פרימיום. כשיהיה גמר גביע, כשיהיה מונדיאל, כשתהיה ליגת האלופות, כשתהיה אליפות אירופה בכדורגל, תזכרו את המילים של סימון דוידסון: אתם תשלמו הרבה כסף כדי לצפות בזה. היום מדינת ישראל, מהבחינה הזאת של הספורט, היא אחת המדינות שמשלמות הכי מעט על ספורט, אבל כל זה הולך להתהפך. אבל הוא כבר לא יהיה שר התקשורת, מה זה מעניין אותו? הוא בכלל לא יהיה חבר כנסת, אני חושב. הוא עושה את שלו, עשה מהר מהר חקיקה, בלי לבדוק את הדברים עד הסוף. אם תשאל היום את הערוצים אם הם יודעים מה הולך להיות בעולם הספורט מחר בבוקר, אני אומר לך, הם לא יודעים. כל כך בלבלו את הכול, זרקו ענן של עפר לכולם בעיניים כדי שיחשבו שהם מבינים, אבל הם לא מבינים. הם לא מבינים. זה הולך להעלות הרבה מאוד כסף. הרבה מאוד כסף.
בוא נדבר על ענפים שהביאו לנו את הזכות הכי גדולה, את הגאווה הכי גדולה למדינת ישראל, ג'ודו. היום אתה רואה אליפות אירופה בג'ודו, אתה רואה סבב עולמי בג'ודו, סבב אירופי בג'ודו. רז הרשקו גדלה אצלי בנתניה. רז הרשקו היא סגנית אלופה אולימפית, אלופת אירופה ואלופת עולם. ילדה שבגיל צעיר, בגיל שש – סיפור אמיתי: אימא שלה הייתה מזכירת בית הספר מול הקאנטרי שהיה בבעלותי. יום אחד היא באה אליי ואמרה לי: סימון, הילדה שלי קצת שמנמונת, ואין לה כל כך חברים, והיא רוצה. אמרתי לה: תביאי אותה, בואי נשים אותה בספורט. וככה לקחתי את רז הרשקו ושמתי אותה במועדון הג'ודו שלי, בידיים של מרט מרגוליס, מאמן-על, שהתחיל לגדל אותה. ולקחתי את הפיזיולוג חן ימין, והוא נתן לה תפריט וטיפל בה מבחינת כושר גופני. והילדה הזאת, שלא היו לה חברים, שלא מצאה את עצמה, באמצעות הספורט נכנסה לקבוצה, התחילה להתאמן, הגיעה לנבחרת הנערות, לנבחרת הבוגרות, והביאה כבוד אדיר למדינת ישראל. והיום אין בית במדינת ישראל שלא יודע מי זאת רז הרשקו. רז הרשקו הגיעה לג'ודו והתאהבה בג'ודו בגלל בן אדם אחד, קוראים לו אריק זאבי. היא ראתה אותו בטלוויזיה והיא עקבה אחריו. הוא ניצח כשהוא היה נער, ואחרי זה כשהוא היה בוגר, והיה אלוף אירופה. הדבר הזה לא יהיה. לא תהיה עוד רז הרשקו שתשב בבית ותראה טלוויזיה ותגיד: אני רוצה להיות כמו אריק זאבי. למה? כי לא יהיה. יהיו רק מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים. זה מה שמעניין את שלמה קרעי.
אבל גם אוהדי בית"ר ירושלים, גם לה פמיליה, שהוא כל כך תומך בהם, ישלמו הרבה יותר כסף. וכשאוהדי לה פמיליה ישלמו הרבה כסף על משחק של בית"ר נגד מכבי, אל תבואו בטענות לסימון דוידסון. תבואו בטענות למפלגת הליכוד, תבואו בטענות לשלמה קרעי, שלא בדק עד הסוף את כל הנושא של הספורט הישראלי, שהולך לפגוע באזרחים שאוהבים ספורט סתם כי לא עשה חקיקה עד הסוף, כי לא בדקו את הדברים עד הסוף.
למה להרוס דבר שהוא טוב? היה דבר טוב במדינת ישראל. ערוצי הספורט, באמת, גם לא יקרים, גם מאוד מקצועיים, גם מגיעים לכל בית במדינת ישראל. מה עשית? מה עשית? למה להרוס את זה? עכשיו תתחיל מלחמה בין הפלטפורמות והיוצרים והזכיינים, ויגידו כמה זה משלם וכמה זה משלם, וזה לא ירצה לשלם, ואז לא ייתנו להם לשדר, וצריכים בכל דבר להגיע למועצה, והמועצה תגיד אם זה משהו ציבורי או משהו לא ציבורי. למה הדבר הזה? למה? למה הוא עשה את זה, יוראי? למה הוא עשה את זה? היה דבר טוב אחד, דבר טוב אחד. גם את זה הרסת? קיבינימט, לא מבין את זה.
וניסיתי לשכנע אותו, לדבר איתו ולהגיע אל מוחו, ליבו ושכלו, אבל לא, הלך עם זה כמו ראש בקיר, וכל הליכוד אחריו, בלי להבין מה הם עושים. במשפט סיום, החקיקה הזו של שלמה קרעי הולכת לפגוע בספורט הישראלי, בנשים, בפראלימפי, בכל הנערות והנערים במדינת ישראל וגם באותם אוהבי כדורגל, שהולכים לשלם הרבה יותר כסף על משחקי פרימיום במדינת ישראל. זאת הזיה שאי-אפשר להבין אותה.
1,306 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.