קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אנחנו לא בחוק הגיוס אבל מן הסתם זה חשוב.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ראשית, בכל זאת בהקשר לחוק הזה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהגיד תודה ליועצת שלי אופיר צדוק. אופיר צדוק חזרה השבוע אחרי חמישה חודשי מילואים בעזה. ואופיר המדהימה, שלמזלי באמת שמרה על עצמה, ומאוד דאגנו לה, מייד גם קיבלה תאריך לחזרה, כי עכשיו היא חזרה אחרי חמישה חודשים אבל בתחילת מאי היא כבר חוזרת לעוד חודש וחצי של מילואים. אז כן, שוויון בנטל.
אבל מכיוון שלא אוסיף על הדברים החשובים והנכונים שנאמרו פה בנושא השוויון בנטל, וידעתי שאני בסוף הנאומים, אני רוצה דווקא לנצל את הזמן שלי ולדבר על נושא אחר. בשבועות האחרונים עלו האחוזים של פניות הציבור שאני מקבלת בנושא קורת גג ודיור ציבורי. אני מניחה שהמלחמה גרמה לזה, אני מניחה שקשיים כלכליים גרמו לזה, ורציתי לנצל באמת את כמה הדקות האלה שיש לי כאן ושוב לדבר על זה ואולי להציע איזושהי הצעה לחשיבה.
אז הינה, חנוך, זאת הזדמנות שאני אספר לך איך הגעתי בכלל לעסוק בנושא הדיור הציבורי, שלא הכרתי אותו. לפני די הרבה שנים נתקלתי בכתבה בעיתון על אם חד-הורית עם שני ילדים, הקטנה הייתה בערך בת שנתיים וחצי והיה עוד אחד קצת גדול יותר. הילדה הקטנה הייתה חולת לב קשה, ולגור ליד בית החולים היה מאוד מאוד משמעותי. היא הייתה זכאית דיור ציבורי, ובהיעדר דיור ציבורי בעיר באר שבע, שלחו אותה לגור באופקים. היא עברה לשם, אבל מהר מאוד היא הבינה שהיא מסכנת את חייה של הבת שלה כי היא צריכה להגיע מהר לבית החולים, ובית החולים נמצא בבאר שבע. ולכן, היא ארזה את חפציה, הגיעה לעיר באר שבע ופלשה לדירה של הדיור הציבורי, דירה שהייתה סגורה ומוזנחת המון שנים, לא מטופלת ולא גרו בה אנשים, וקשה מאוד היה לקרוא לזה דירה. למעשה זו פשוט הייתה איזו מאורה עם ארבעה קירות. וכשראיתי את הכתבה הזאת, לא יכולתי לתפוס את זה. ראיתי את התמונות של הבית, ראיתי את הילדה עם בלון חמצן – זה פשוט היה בלתי נתפס בעיניי.
מייד כשהסתיימה השבת יצרתי קשר עם הכתב, ביקשתי להגיע לאותה אישה, ומהר מאוד, זה היה עוד בימים הראשונים יחסית של עידן הפייסבוק, הוצאתי קריאה לתושבי העיר: בואו תעזרו לי, בואו נעשה משהו, היא לא יכולה לחיות ככה, לא היא ובטח לא הילדים שלה. תוך שלושה ימים הגיעו 300 מתנדבים בערך בשעה שקבענו, וכל אחד הגיע עם משהו – זה עם דלי צבע וזה עם מברשות וזה הגיע עם אסלה חדשה שהוא רכש ודוד שמש, ותוך שלושה ימים שיפצנו את הבית הזה מהמסד ועד הטפחות, כולל הגינה. ואז נחשפתי לנושא הזה של הדיור הציבורי. כי זה לא בית שלה, היא פלשה, אז איך אנחנו גורמים לזה שאף אחד לא יוכל להוציא אותה? התחלתי ללמוד את הנושא ולהעמיק בו ולהבין את הבעיה העמוקה והקשה הזאת.
לימים ניהלתי מאבק מאוד מאוד גדול מול משרד השיכון ואוניברסיטת בן-גוריון, שהחזיקו 52 דירות של הדיור הציבורי במסגרת פרויקט הדירות הפתוחות. זה היה מאבק שניהלתי עם עוד נאבקות של הדיור הציבורי וסטודנטים. מסתבר שאוניברסיטת בן-גוריון החזיקה 52 דירות של הדיור הציבורי במשך 30 שנה לטובת פרויקט הדירות הפתוחות, שהוא פרויקט חברתי סופר-חשוב, אבל הוא בעצם נעשה על גב עוולה חברתית, הכי קשה – סטודנט זה מצב זמני; זכאי הדיור הציבורי הם אנשים שחיים מתחת לקו העוני. ניהלנו מאבק של שנתיים וניצחנו. זאת אומרת, הרצון שלי לפעול בנושא הדיור הציבורי לא התחיל מהיום שהגעתי לכנסת, אני עושה את זה כבר לדעתי 15 או 20 שנה.
נכון לרגע זה 204,000 משפחות לא עומדות בשכירות החודשית ואין ביכולתן לרכוש דירה. הסיוע בשכר דירה מתקבל ממשרד השיכון. הסיוע בשכר הדירה לא התעדכן מעל לעשור. בעשור הזה מחירי השכירות קפצו בעשרות אחוזים בכל הערים – אני לא מדברת בכלל על ירושלים – והסיוע בשכר הדירה עשר שנים כבר אותו שכר דירה. סתם לדוגמה, לבודד זה 770 שקלים. מה אדם יכול לעשות עם 770 שקלים? לזוג זה סביב 1,200 שקלים. זה אם אתה בכלל זכאי לסיוע בשכר דירה.
במדינת ישראל פחות מ-2% מסך כל הדירות אלה דירות ציבוריות. סתם לשם השוואה, באירופה הממוצע עומד על 12%. בכל המדינות המתפתחות האחוזים הם הרבה יותר גבוהים. הדיור הציבורי במהלך השנים יובש – מכמעט 220,000 דירות בעשורים האחרונים, אנחנו כרגע על 48,000 דירות. ופה הבעיה, כי הרשימה הולכת ומתארכת, והדירות הולכות ומצטמצמות.
וכאן מגיע חוק המכר, שאני ברגשות אמביוולנטיים אליו.
אני ברגשות אמביוולנטיים. מצד אחד, אני מאוד רוצה שתהיה אופציה לזכאי הדיור הציבורי לרכוש את הדירות שלהם, לעצור את העוני הבין-דורי, לתת להם נכס שיהיה שלהם, איזושהי מקפצה. מצד שני, אם אנחנו ממשיכים למכור את הדירות ולא מספיקים לרכוש דירות חדשות – ובתקציב החדש כמעט שאין תקציב לרכישת דירות חדשות, אנחנו עדיין משתמשים בתקציב 2021–2022 שהוקצה לו תקציב – מה נעשה? מה נעשה? אני חושבת על זה לעומק. הפער הוא כל כך עצום, ואני חושבת שדרושה – מעבר לזה שאין תוכניות לחמש שנים קדימה, מה אנחנו עושים עם הדיור הציבורי? קורת גג זו זכות בסיסית, בסיסית, בסיסית של משפחות.
אני חולמת שיבוא שר שיכון אמיץ, כי דרוש אומץ לעשות פה תוכנית מאוד מאוד מעמיקה, ואני חושבת שאני פעם ראשונה אומרת אותה בפומבי. אני חושבת שצריך לרכוש מלאי מאוד גדול של דירות, אבל לעשות שינוי. מה שקיים עכשיו קיים; לתת דירות למשך עשר שנים, פלוס אופציה להארכה של חמש לזוגות צעירים, לזוגות שמתקשים, אבל לתת להם את זה לעשר שנים עם אופציה להארכה של חמש שנים. לתת להם איזושהי קפיצת מדרגה לצאת מהמעגל שבו הם נמצאים, איזושהי קפיצה כלכלית לנסות לשפר את המצב הכלכלי, כמובן עם איזושהי מעטפת. אבל אחרי 15 שנה הם צריכים להעביר את הדירה הזאת לאנשים הבאים שזקוקים לה. רק ככה נצליח לשמור על המעגל, להגדיל אותו. זה נראה לי הרבה יותר הוגן לתת למגוון הרבה יותר רחב, כי היום הקריטריונים הם כל כך קשוחים. בגלל שהדיור הציבורי יובש, המאגר הידלדל, אז פשוט הקשיחו קריטריונים במקום לטפל במה שצריך.
אני אעדכן. זה היה מה שנקרא בתמ"א, וניסו לעשות ש-2% מהדיור שנבנה יהפוך – זה לא עבד. אני לא יודעת למה. אני חושבת שלא טיפלו בזה כראוי, אני חושבת שלא הקפידו על זה. אני חושבת שהדיור הציבורי לא מספיק מעניין את ממשלות ישראל לדורותיהן. אנחנו במצב מאוד מאוד קשה. וכשבאמת – יש פנייה משבוע שעבר על זוג חד-הורי עם שלושה ילדים, שניים עם נכות של 180%. אין לו קורת גג, והסיוע שהוא מקבל זה 1,100 שקלים. הייאוש בקול שלו שובר אותי. כי אם אתה רק תטפל שנייה בקורת הגג, עם כל השאר אפשר רגע לעצור ולנשום ולראות איך אפשר לעזור. אבל בלי שהם יודעים איפה הם יגורו בעוד שבוע, בעוד חודש, עם חובות לבעל הדירה, כי הם לא מצליחים לעמוד בשכר הדירה. הייאוש בקול, אותי באופן אישי זה שובר בכל הרמות.
אני רוצה להגיד לכם שבאותו מקרה הילד זקוק למשקפיים מאוד מאוד מיוחדים שעולים 6,000 שקלים, והמדינה משתתפת רק ב-1,500. הילד הזה כבר יושב חודש בבית כי הוא לא יכול ללכת לבית ספר. בזכות אנשים טובים הצלחנו לטפל בזה. אבל זה לא התפקיד שלנו, זה התפקיד של המדינה לטפל בזה. תודה רבה.
1,110 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.