הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 26 – הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להתחיל את הדברים שלי בטקסט שקראתי ברשתות החברתיות, בקבוצה שנקראת IDF Confessions. אז ככה: "בן הזוג שלי נפל גיבור בעזה. שנינו לוחמים, שנינו עמוק בארון. אני כל כך אוהב אותך. הלוואי שהמשפחה שלך הייתה יודעת עליך, עליי" – – –

כדי לא לזהם את הטקסט הזה, שבעיניי הוא כל כך נוגע ללב, אני אתחיל אותו מההתחלה. אז זה טקסט שנכתב ברשתות החברתיות, בקבוצה שנקראת IDF Confessions: "בן הזוג שלי נפל גיבור בעזה. שנינו לוחמים, שנינו עמוק בארון. אני כל כך אוהב אותך. הלוואי שהמשפחה שלך הייתה יודעת עליך, עליי. הלוואי שהמשפחה שלי הייתה מקבלת, שהייתי יכול לספר. כל כך כאב לי לשמוע בלוויה 'חבל שלא פגש את אהבת חייו, מישהי הפסידה', למרות שאנחנו שנה ביחד. תכננו איך נצא יחד מהארון, וכבר הגענו לבשלות, וסיכמנו שזה יקרה באחד האפטרים, ושהמלחמה תטשטש את הנושא. כל יציאה שלי מעזה אני בא לקבר שלך. יום יבוא ואני אשחרר ממך, כשאבין שאתה כבר לא תחזור, או שאוכל לשתף מישהו אמיתי בעולם הזה. אני אוהב אותך". אז זה נכתב בעילום שם, אבל אני חושבת שזה מספר סיפור חשוב. והיה חשוב לי לתת כבוד למי שכתב את הדברים האלה, ואולי יום אחד יעז לכתוב אותם גם בשמו.

אני עוברת לנושא הבא. לאחרונה התבשרנו שעל פי נתניהו המציאות הביטחונית בדרום מספיק יציבה כדי שתושבי הנגב המערבי יוכלו לחזור לחיות בבית שלהם, כי המצב התייצב. ויותר מזה, משרדי הממשלה מגבשים מתווה לתמרוץ כלכלי שיחזיר משפחות מפונות לחיות שוב בצמוד לרצועה החל מהשבועות הקרובים. עוד קודם לכן, נתניהו כבר הוציא כמעט את כל הכוחות מעזה, שחרר את רוב חיילי המילואים, התעקש בתקציב, בתקציב המדינה, על מיליארדי שקלים שאינם לטובת הלחימה או לטובת צמיחה, והמשיך לתת אור ירוק ואפילו הגביר את ההשתמטות ההמונית של מגזרים שלמים מהצבא. אז כנראה שהמצב לא כל כך בהול, אם ככה הוא מתנהג.

אבל אם תדברו על הצורך ללכת אל הקלפי הוא יזדעזע. השתגעתם? זה הזמן? ללכת לבחירות באמצע מלחמה? עכשיו, צריך להגיד את האמת. רמת האמון הציבורי בממשלת נתניהו הגיעה אחרי 7 באוקטובר לשפל היסטורי. הטבח ההמוני בשבת השחורה, החטופים והחטופות, המוני המפונים, פליטים בביתם ובארץ שלהם, היעלמות של משרדי ממשלה דווקא בשעתנו הקשה ביותר, התקציב המעוות הזה, הכלכלה הפגועה, היעדר האסטרטגיה לניהול המלחמה וליום שאחרי, כל אלה הפכו את הממשלה הזאת, את ממשלת הכישלון, לממשלה שהיא לא רצויה, ממשלה שאין לה הגיבוי הדרוש להמשך ניהול ענייני המדינה. הממשלה הזו היא שאחראית למשבר שהיה, ועלולה להוביל אותנו גם אל האסון הבא. אסור לחכות עוד עם החלפתה, כי מהחלטה להחלטה הולך ונעלם הספק. הסיבה שבגללה נתניהו מסרב להכריז על בחירות בהסכמה – על מועד מוסכם, לגיטימי, בצורה מכובדת – הוא מסרב לכך לא בגלל הניצחון המוחלט או משהו שקשור למהלכי המלחמה, אלא פשוט כי הוא יעשה הכול כדי למנוע בחירות ולהישאר ראש ממשלה. זה המצב.

אם בשנת 1949 הלכנו אל הקלפי באמצע מלחמת העצמאות, אם בשנת 2003 הלכנו אל הקלפי באמצע האינתיפאדה השנייה, אם אנחנו מצפים עכשיו מתושבי שדרות ומתושבי הקיבוצים שיחזרו אל המשק, שיחזרו אל הבית שלהם על אף הסכנה, ואם רק אתמול קיימנו פה בכל רחבי המדינה בחירות מוניציפליות ללא שום תקלות, אז באמת שנגמרו התירוצים. הגיעה העת להחליט על מועד מוסכם לבחירות, בצורה אחראית ובצורה שתבטיח שהציבור יקבל ממשלה שהוא מאמין בה ולה.

עכשיו, ברשותכם, אני רוצה לדבר על החוק שמונח היום לאישור הכנסת, החוק שבעצם מכביד את הנטל על מי שכבר משרת ומגייס. אז בואו נאמר את האמת, כבר לפני 7 באוקטובר זה לא היה הגיוני או שוויוני שרק חלק מהאוכלוסייה משרתת. זה ברור שזה לא הוגן, ויש כאן עוול היסטורי גדול. אבל עכשיו יש לנו כל כך הרבה הרוגים, וכל כך – באמת, מאות אלפי מילואימניקים ועשרות אלפי אנשים בסדיר ובקבע, ומנגד 150,000 אברכים ותלמידי ישיבות שלא לוקחים חלק באירוע הזה. זה ענק, זה בסדרי גודל של הצבא הסדיר של מדינת ישראל. מעבר לזה שזה לא הוגן, זה גם לא יחזיק מעמד. ובואו גם נאמר את האמת, זו לא רק ההגנה על הארץ, זה גם הפן הכלכלי. סדר גודל של מחצית מהאוכלוסייה החרדית, בקרב הגברים, גם לא משתתפים בשוק התעסוקה. אין לזה תוחלת, מעבר לעניין הערכי ולחוסר השוויון, זה פשוט לא יחזיק מעמד.

כן, ראינו בזמן המלחמה רצון עז של החברה החרדית לתרום ולדאוג לחברה הישראלית, והם באמת הראו שאכפת להם. אנחנו מסתכלים על המתנדבים בזק"א, זה מאוד מאוד יפה ומעודד לראות אנשים באים ומתנדבים ועושים עבודת קודש. אבל כמה מתנדבים יש בזק"א? 1,000? 2,000? 3,000? אולי 4,000. אנחנו מדברים על 150,000 אנשים צעירים, בריאים, בישיבות, בכוללים, שלא לוקחים חלק בנטל, זה סדרי גודל אחרים. הגיעה העת לחוזה חברתי חדש עם החברה החרדית, באהבה, בכבוד, בהידברות, בהסכמות ככל הניתן, אבל אי-אפשר להמשיך ככה.

ואני רוצה להזכיר שהיו ימים, למשל במלחמת העצמאות, שההנהגה החרדית פעלה אחרת. תלו ברחובות פשקווילים שקראו לנוער החרדי: תצטרפו לקרב, תשתתפו בהגנה על המדינה. איפה הם ואיפה גולדקנופ, שאומר: מה הקשר בכלל בין הממשלה לבין המלחמה? מה זה קשור? תעשו על זה ועדת חקירה בעוד כמה שנים – בציניות. זה לא יכול להתקבל יותר. וזה גם לא יכול להתקבל יותר שהממשלה, חלק גדול מחבריה הם משתמטים בהגדרה, וחלק גדול מחבריה הם יעדי שב"כ, ששנים גם לא התגייסו וגם היו יעדים של כוחות הביטחון שעקבו אחריהם. תבינו באיזה מצב אנחנו. הם – – –

כן, כן. סמוטריץ', בן גביר.

חלק גדול. ממשלה לא לגיטימית, שבעצמם לא עשו צבא, והם יבואו יעשו את הדבר הבא – –

– – הם יפטרו חלק מהאוכלוסייה, הם יכבידו את הנטל – ויאריכו את ימי המילואים, את השירות הסדיר – על אחרים.

ובצד התקציב יקצצו לכל עם ישראל בשירותים החברתיים ויוסיפו עוד כסף לקצבאות האברכים.

מה שאני אומרת הוא מציאות, הוא לא הגזמה. זה ממש – מהמקפצה. זה לומר לעם ישראל: לא אכפת לנו מה אתם חושבים, זה באמת לא משנה לנו. עכשיו, המספרים – – –

למה שאני אתבייש?

אוה, תמיד מגיע השלב הזה שאני אתבייש. אני לא מתביישת, גברתי, אני עומדת פה ומדברת אמת. כל פעם שאומרים עובדות אז ישר, כדי לסתום את הפה, אומרים: את שונאת. תתביישי, את שונאת.

אני לא שונאת אף אחד, אני לא מתביישת, אני מדברת בשפה מכובדת, אני מדברת בצורה מכובדת, אבל אני גם אומרת את האמת.

בכל פעם שלא נוח לכם להתמודד עם העובדות, אתם הולכים לספין הזה של שנאה. אנחנו לא שונאים אף אחד אבל – –

– – מאז הקמת המדינה, למעלה מ-24,000 חללים. למה זה רק על צד אחד? איזה דרך יש להצדיק את זה? מאות חיילים שנפלו עכשיו בקרב – –

– – למה זה צד אחד? למה אסור להגיד את זה?

למה מותר לנו רק לשלוח את ילדינו לצבא, ומנגד אסור להם לדבר על חוסר שוויון?

מדוע את סותמת לנו את הפה? למה מה שאני אומרת הוא לא לגיטימי?

מה לא לגיטימי בלומר: אלפי חללים במערכות ישראל?

לא נירתע ולא ניבהל מאנשים שקוראים לנו בשמות גנאי, נאמר את האמת שלנו.

האמת היא שבאמת למעלה מ-24,000 חללים מקום המדינה ועד היום, ושום דבר לא גרם לצד השני לבוא ולומר: האחים שלנו יוצאים לקרב ואנחנו נשב כאן? איפה זה?

עכשיו בואו נדבר על הנתונים. היום, כשמסתכלים על הצעירים שמיועדים לגיוס, רבע מהם הם כבר חרדים. רבע מהם. אלה מספרים מאוד גדולים. על פי הנתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אם רק שלושה שנתונים של חרדים היו מתגייסים, לא רק שלא היה צורך בעת הזו להכביד את הנטל על מי שכבר מתגייס, היה אפשר לקצר לכל עם ישראל את השירות לשנתיים.

למה? למה מה שאני אומרת הוא בושה? למה אני צריכה להתבייש במה שאני אומרת? מה לא לגיטימי בזה? ואנחנו לא שונאים אף אחד, אנחנו אוהבים את כולם, ועדיין מה שאנחנו אומרים הוא לגיטימי: שכולם צריכים להשתתף בהגנה על הארץ הזו, וכולם צריכים להשתתף בהגנה על הכלכלה שלנו, ואנחנו רוצים לחיות יחד במדינה חזקה. לא צריך לסתום את הפה רק כי אומרים ביקורת. מישהו שאומר ביקורת, אין משמעה שהוא שונא מישהו. אנחנו אומרים את זה מדאגה למדינה ולעתידה, זה הכול.

עכשיו, המודל הנכון שבעיניי צריך להיות זה שירות צבאי או אזרחי לכולם. כמובן שאי-אפשר להכריח אנשים. אני לא מדמיינת שאם מישהו לא מתגייס ייקחו אותו לכלא כמו שעושים לחילונים, אגב. בסדר, אבל בהחלט צריך לייצר תמריצים כלכליים שונים ממה שיש היום. היום יש מכונה כלכלית משומנת שמונעת מצעירים חרדים ללכת ולהתגייס. היום, אם אדם צעיר בוחר להתגייס או לעבוד ולא להיות אברך, הוא מפסיד סדר גודל של 5,400 שקל בחודש. זה לא הגיוני שאנחנו מתמרצים כלכלית לא לעבוד ולא להתגייס, זה אמור להיות הפוך. ובכלים כלכליים בהחלט אפשר לשנות את המצב, עד כדי כך שאני חושבת שלפחות אם הם לא מתגייסים, שילכו לעבוד. אני גם מוכנה לדבר על הורדת גיל הפטור לטובת המטרה הזו, ואפשר לעשות את זה.

בממשלת השינוי אנחנו התחלנו את התהליך, זה עבר קריאה ראשונה כאן בכנסת, עבר ממשלה, וצריך להמשיך בדרך הזו. מאז, הצורך בחוק גיוס שוויוני רק הלך וגבר כיוון שנגזרה עלינו מלחמה קשה, קשה מנשוא. צריך לעשות את זה ואפשר ולעשות את זה בצורה מכבדת, לא מתלהמת, אבל באמת לטובת מדינת ישראל. אני מקווה שנצליח לצאת לדרך הזו, כי אחרת, לא רק שזה לא יהיה הוגן, זה פשוט לא יחזיק מעמד. תודה רבה.