קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, אני אפתח בלשלוח את תנחומיי הכנים ואת העצב הרב למשפחות של רב-סרן יפתח שחר, בן 25, ממושב פארן, וסרן איתי סייף, אני מקווה שאני לא טועה בשם, בן 24 מירוחם, גיבורי ישראל שנפלו בקרב הלילה. יהי זכרם ברוך. אנחנו כולנו איתכם בשעתכם הקשה מכל.
לפני שאני אגש לחוק שבו אנחנו עוסקים, אני רוצה לקחת כמה דקות לספר לכם על אביתר דוד. אביתר דוד, בן 23 מכפר סבא, מוחזק בשבי על ידי חמאס אחרי שנחטף באותו 7 באוקטובר הארור. אביתר הוא מוזיקאי וספורטאי כישרוני, השתחרר לפני כשנה וחצי מצה"ל. הוא הגיע לשמוח, לרקוד במסיבת הנובה כחלק מחבורה של ארבעה, ונחטף על ידי חמאס. איתו נחטף גם חבר ילדותו, גיא גלבוע-דלאל; רון צרפתי, זיכרונו לברכה, עידן הרמתי, זיכרונו לברכה, גם הם בחבורה, נרצחו על ידי בני עוולה. הארבעה ניסו להימלט יחד באותו הרכב מחוץ למתחם מסיבה כשהחל הטבח. בני המשפחה הצליחו ליצור איתם קשר כשהחל האירוע אך בשלב מסוים ככל הנראה התפצלו גל ואביתר משני חבריהם שנרצחו. מאחר שכל מי שהיה עד להתרחשויות נרצח או נחטף, יש פרטים רבים שעדיין לא ידועים לנו. התיעוד של אביתר וחבריו היה אחד הראשונים שהופצו כבר בשעות המוקדמות של אותה שבת נוראית. שלושה סרטונים שבהם הוא נראה בבירור שותפו בכל רחבי הרשת. באחד מהם נראה אביתר נגרר באלימות על ידי מחבל מתועב לכיוון עזה, ובסרטון נוסף, שכבר צולם בתוך עזה, נראה אביתר כפות ומבוהל יחד עם חטופים נוספים בתוך מה שנדמה כמנהרה.
אביתר הוא אדם שהתשוקה למוזיקה היא חלק ממנו, חלק ממה שהוא מייצג, חלק ממה שעושה לו טוב. הוא מנגן בכלי נגינה רבים. הוא מסוג האנשים שיכולים להאיר את החדר עם כמה אקורדים על הגיטרה שלו. חבריו העידו כי במפגשים חברתיים אביתר תמיד לוקח את הגיטרה ומתחיל לנגן, וכולם פשוט מצטרפים, שהוא מוקד של כל דבר, מתוך כריזמה שקטה ושלווה. בכל יום חמישי בשעה 19:00 באוהל בכיכר החטופים מתקבצים מוזיקאים מכל רחבי הארץ ומכל גוני הקשת, כולל משפחתו של אביתר, לג'אם סשן לכבודו, ומהדהדים בנגינתם את אביתר ואת הכמיהה לשובו. זו מחווה יפה ומרגשת, שמסמנת את רוחו של אביתר ואת ההרמוניה שהוא יוצר באמצעות המוזיקה שלו. והציבור מוזמן להצטרף.
אני פגשתי כמה פעמים את גליה, אימו המקסימה של אביתר. הדאגה שלה לו, ושל המשפחה שלו, היא קורעת לב. הצער ניכר בכל תו ותו ובכל הבעה. אני מחכה ליום שבו נוכל כולנו לשמוע שוב את אביתר מנגן אצלו בבית. אביתר נמצא בשבי חמאס יחד עם עוד 133 חטופים, יקירינו, דם מדמנו. אנחנו מחויבים להשבתם הביתה כמה שיותר מהר.
עכשיו, במעבר, אני רוצה לדבר על החוק שאנחנו עוסקים בו היום. אנחנו כולנו מבינים היטב בבית הזה שתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, ובפרט של צה"ל, חייבת להשתנות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. מצבא קטן וחכם אנחנו צריכים להיות צבא גדול וחכם; מצבא שמסתמך הרבה פעמים על טכנולוגיה אנחנו צריכים להיות צבא שמציב חיילים על הגבולות, בכל גבולות הארץ, שמייצר כיתות כוננות וכוחות יישוביים שיודעים לתת מענה ראשוני. הדברים האלה כבר קורים.
לדברים האלה, לצורך הביטחוני, לשינוי המהותי הזה בתפיסת הביטחון שלנו בגבולות הארץ ובתוך הארץ, יש משמעויות ברורות של כוח אדם. ואחת המשמעויות האלה היא בעצם החוק הזה, החוק שאנחנו דנים בו היום, שיעלה את גיל הפטור ממילואים. כשאנחנו מדברים על כל נטל נוסף על אותה אוכלוסייה ציונית, פטריוטית, הירואית, שיודעת לתת מעצמה – ומחיר כל כך מורכב – כמו ציבור המילואימניקים, אנחנו צריכים לזכור שמדובר באחוזים בודדים. מדובר בכ-2% אנשים באוכלוסייה שעושים מילואים. ואם בשנים האחרונות, בעשורים האחרונים, בגלל שינויים בתפיסה של המצב הביטחוני או איך שפירשו את הדברים חשבו שמילואים זה נדבך חשוב בצבא, עוד נדבך חשוב אבל עוד חלק מתפיסת הביטחון שלנו – עכשיו ברור לכולנו שהמילואים הם לא עוד נדבך בתפיסת הביטחון שלנו אלא הם חלק אינטגרלי, מהותי, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לבצע את חובת ההגנה על גבולות המדינה ואזרחיה.
אנחנו לא שמחים להיעזר במילואים לריענון כוחות סדירים; אנחנו חייבים את המילואימניקים – בכשירות גבוהה, בזמינות גבוהה, ביכולת להיקרא לדגל פעם אחר פעם, לרבות עכשיו שהם נקראים לדגל, חלקם, אחרי שבועיים בבית, חודש בבית. כולנו מכירים אנשים כאלה, שאולי הספיקו רק לרגע וחצי לעכל את כל מה שהם עברו, טיפה לנסות ולהשלים פערים עם המשפחה, עם הילדים, עם בני ובנות הזוג, טיפה להתאפס על העבודה – וחלקם עם עסקים שכבר קרסו בינתיים והם עדיין נשארו שם מתוך שליחות – והינה הם נקראים שוב.
ולכן החובה שלי כמו שאני רואה אותה, החובה של הבית הזה, היא לוודא שהפכנו כל אבן בניסיון לא להכביד את הנטל על אותה אוכלוסייה; בניסיון למצוא איך אפשר להרחיב את מעגל משרתי המילואים; בניסיון להבין איך אפשר לייעל את התהליכים, להבין אילו אנשים בדרך פטרנו ויכולנו שהיום ישרתו. לפני שאנחנו רואים, לפני שאני רואה, שמיצינו את כל המהלכים האלה ואת כל המאמצים האלה הן ברמת הממשלה והן ברמת צה"ל, אני לא יכול להרגיש נוח להצביע בעד חקיקה שתוסיף עוד נטל על אותם אנשים, שגם ככה נאחזים בציפורניים באיזושהי שגרה, שגרה משפחתית, עסקית, שגרת חיים של אזרח. אלה אנשים שמזמן השתחררו, אנחנו מדברים פה על אנשים שהם חריגי גיל.
עכשיו אני רוצה לומר משהו שהוא טריוויאלי אבל לא נאמר מספיק, לטעמי, גם לא בדיונים בוועדה: הם כולם מתנדבים. בסוף הם לא דורשים הרבה. לטעמי משרתי המילואים שלנו מקבלים מעט מדי בכל פרמטר, והם עדיין באים, הם לא מתעכבים. ישבו אצלי השבוע מילואימניקים. אחד אמר לי: כן, היה לי עסק מצליח, בינתיים במילואים כבר סגרתי אותו. הוא לא התלונן, הוא אפילו לא ביקש פיצוי, הוא רק ציין על הדרך מה הוא עושה היום. אז הוא אמר: כן, היום אני עושה יותר התנדבויות, העסק כבר נסגר. זה משהו שקשה אפילו לתפוס, את מידת הנכונות וההקרבה.
ובמקום להרעיף עליהם הטבות לרמה שזה יהיה משתלם להיות מילואימניק – וזו לא מילה מגונה לומר את זה; זה שזו שליחות, זה שזו ציונות, זה שזו הגנה על הארץ, לא אומר שזה לא צריך להיות משהו שאתה מרגיש ששאתה שמח לעשות כי הוא גם מיטיב עימך ומראה לך שמעריכים אותך. אנחנו לא שם, אנחנו בסך הטבות מינימלי שקשה ליישם, ולרובם אין זמן להילחם בתחנות הביורוקרטיה כדי להצליח וליישם אותן; אנחנו לא שם, אנחנו לא בהטבות. אבל כשאני אומר שכן, אפשר לתת גם הטבות מס או גם הטבות ארנונה, אני שומע לא פעם: כן, אבל הם עכשיו לא במילואים. כן, אפשר לתת הטבות מפליגות בארנונה לכל משרת מילואים פעיל גם אם הוא לא באותו זמן במילואים. ברור שצריך לפטור מארנונה מי שנמצא כרגע במילואים, גם מהארנונה העסקית וגם מהארנונה הביתית שלו. אבל אנחנו אפילו לא ברזולוציות האלה, אפילו לא מצליחים להגיע למצב ההגיוני של להגיד: כן, זה לא שיפוי על הוצאות. אנחנו צריכים לתת להם ברוחב יד, האנשים האלה מחזיקים את הביטחון פה. המשפחות משלמות מחירים, הילדים משלמים מחירים, הנשים שלהם משלמות מחירים, העסקים של הנשים משלמים מחירים.
ואז אנחנו באים ואנחנו מדברים על להכביד את הנטל, במקום לדבר על המכלול, על איך אנחנו מייצרים מארג שלם, מוצהר, כמדיניות שהממשלה מקדמת, של מתן סל הטבות אמיתי, רחב. ושלא יתחילו לדבר איתי – לא, זה יהיה יקר. כן, ה-2% האלה צריכים לקבל המון. לא יקרה כלום אם ה-2% האלה יקבלו הטבות מס וגם את התגמול, וגם יקבלו הטבות בארנונה, וגם יקבלו הנחות באגרות עסקיות, ויעשו עוד הרבה מאוד דברים – כי הם עדיין מתנדבים. ואני לא רוצה שנגיע למצב שכבר קשה להם להתנדב כי הם באמת לא מצליחים לאזן את חלקי החיים שלהם ביחד. אסור לנו למתוח את החבל.
ועדיין, חרף כל מה שאמרתי פה, כל מה שהם מבקשים, להבנתי, זה שיראו אותם, שיראו אותם. שייתנו את הטיפול הנחוץ – ולא 1,500 שקל – שיאפשר להם טיפול, ליווי למשפחה, שיעזור לאזן את הילדים; שיראו את הצרכים של בני הזוג, שיראו את הצרכים של בני הזוג העצמאים, שילמדו את הדברים האלה. עם השאר הם כבר יסתדרו; הם ירוצו עוד פעם להיות בקור ולישון בשקי שנה ולהיות באוהלים דולפים וכל מה שצריך, אבל אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו לא לוקחים את זה בקלות, ולפני שאנחנו מעלים ולו שנה, גם אם הם יתנדבו אליה, אנחנו רוצים שהם יעשו את זה בתחושה שהם מוערכים ולא בתחושה שהם יכולים להיתפס או עלולים לתפוס את עצמם כפראיירים, כאלה שתמיד נקראים לדגל, ורק הם. וזה לא המצב, זה לא המצב.
עכשיו, מה שקורה פה זה משחק לא הוגן, כי אנחנו מדברים בבית הזה על כל מיני, לוח זמנים פוליטי; אומרים כן, החקיקה הזו עכשיו נחוצה לצה"ל, אז הממשלה מקדמת אותה עכשיו. אנחנו כבר יודעים שהולכת להיום גם הארכת גיל הסדיר – אבל חכו, אל תתייחסו לזה, כי זה כרגע לא על השולחן של ועדת החוץ והביטחון; אנחנו גם יודעים שהולך להיות דיון על נושא חוק הגיוס, וחייב להיות דיון כזה – אבל אל תתייחסו גם לזה עכשיו, אנחנו צריכים שכרגע תעבירו את זה. אתה, חבר הכנסת עידן רול, בוועדת החוץ והביטחון צריך כרגע לקדם את זה, כי הדברים האחרים עוד לא הבשילו. אז אני רוצה להגיד לכם שאת המילואימניקים שלנו לא צריך לעניין שעון פוליטי, לא סנכרון בין כנסת לממשלה ולא מחשבות על מה אמור להיות או איך זה אמור לקרות. התיקון הזה היום, מי שמכיר אותי יודע שלא קל לי להתנגד לתיקון כזה, ואני עושה את זה כאקט של מחאה למען חיילי המילואים שלנו; זה מחזק את חיילי המילואים שלנו, זה מחזק את תפיסת העצמי שלהם ואת העובדה שרואים אותם. אני רוצה להיות להם לקול, ואני רוצה לומר שכדי שאנחנו נאשר דבר כזה, לטעמי הייתה צריכה להיות פה הצהרה ברורה מאוד של לאן אנחנו הולכים, איך פועלים.
קודם כול להרחיב את הגיוס לכלל המגזרים, איך עומדים לעשות את זה. אפילו הייתי מסתפק בלומר: אנחנו עוד לא מקדמים את החלק הזה של החקיקה, אבל הינה הצהרה והינה חתימה שאנחנו מתחייבים לעשות את זה – בפני הציבור, בפני התקשורת, להכניס טקסט לתוך זה. אם הייתה בתוך הדבר הזה התחייבות, אמירה של האוצר, משהו שהיה נאמר לגבי איך מגדילים את המענקים – לא מענקים שעדיין לא מתוקצבים בתקציב – איך עכשיו דואגים; אם הייתה פה אמירה: אנחנו עכשיו מכפילים מ-1,500 ל-4,500 את הסיוע שניתן למילואימניקים לטובת המשפחות שלהם; אם הייתה פה אמירה: אנחנו מקימים מינהלת, שלכל מילואימניק יהיה מישהו צמוד שמלווה אותו בתהליך של מימוש הזכויות שלו ורק אומר לו: אין לי בעיה, יש לי את המספר האישי, יש לי את הכול, אני רק צריך את החתימה שלך – כי המילואימניקים שלנו לא צריכים לחזור משדה הקרב ולרוץ בטלפונים אחרי מס הכנסה, ביטוח לאומי, רואה החשבון שלהם והכול. לפני שעשינו את כל זה, לא לגיטימי בעיניי שאנחנו נבוא ונדרוש מהם להאריך את השירות שלהם, פשוט לא.
יש פה כמה חלקים, לחקיקה הזאת. כולם יודעים, כולם מדברים, כולם מצפים להם. אני לא מקבל את הגישה של הממשלה שעושה את זה פה חלק-חלק ומצפה מהם לקוות שבסוף הכול יסתדר ויסתנכרן לטובתם. אני פה בבית הזה חמש שנים. בפוליטיקה משלמים במזומן, ככה זה. בפוליטיקה לא מספיק להתחייב, בפוליטיקה ובבית הזה, על המורכבות שלו, הם צריכים לדעת שהם יקבלו. והם כבר ייתנו, הם תמיד נותנים הרבה יותר ממה שהם מקבלים. בואו ניתן להם את מה שמגיע להם.
אני רוצה להגיד לכם ששלשום אני ישבתי בוועדת החוץ והביטחון בערב, עבדנו על החוק, והבנתי מהצבא שלמעשה אין רישום מדויק של עשור שלם, עד 2020, של למה פטרו אנשים משירות מילואים. יש רק סיבה כללית. היו חילופי מערכות טכנולוגיות וכל המידע הזה הושמד. יש פה אלפי מילואימניקים פוטנציאליים שיכולנו אולי לדעת לפנות אליהם באופן יזום; כבר אין להם מסגרות שהם חלק מהן, אבל להציע להם להיכנס למסגרות מילואים חדשות, לחטיבה חדשה, לגדוד חדש. יש כל כך הרבה מאמצים, ועדיין המאמץ הזה הוא המאמץ של צה"ל. וגם, לדברי חבריי בוועדה הרלוונטית, בתת-הוועדה, הם לא קיבלו תשובות מספקות מצה"ל לגבי מיצוי המאמצים שלהם בכוח אדם. ועדיין, הסוגיה המרכזית היא לא הסוגיה האופרטיבית של צה"ל; הסוגיה המרכזית היא ממשלה שצריכה לצאת ולומר בצורה מאוד ברורה: חברים, שוויון בנטל, הרחבת הגיוס – אני לא קורא לזה אפילו נטל הגיוס – הרחבת הגיוס לכלל המגזרים היא לא עניין של פריבילגיה, היא לא עניין של העדפה. היא עניין קיומי – קודם כול ערכי, אבל אחרי 7 באוקטובר הוא קיומי. ועם ההצהרה הזאת היה צריך לצאת לפני שיוצאים עם התיקון הזה לחוק. תודה רבה.
1,906 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.